Category: Security


מרכז המידע למודיעין ולטרור
מרכז המידע למודיעין ולטרור
על שם אלוף מאיר עמית
המרכז למורשת המודיעין (מל”מ)

7 בדצמבר 2010

תנועת הסולידריות הבינלאומית (ISM): ארגון רשתי שמקורו בפעילי שמאל קיצוני בארה”ב, המשתייכת לקואליציה המנהלת מערכת דה-לגיטימציה נגד ישראל ושוללת את זכות קיומה כמדינת הלאום היהודי. במהלך האנתיפאדה השנייה “התמחה” ISM בשיבוש פעילות צה”ל ב”שטחים” תוך סיוע עקיף לטרור; בכירי ISM הקימו את FGM, הממלא חלק מרכזי במשטים; ופעיליו משתתפים במשטים לעזה.

הפגנה אנטי-ישראלית של פעילי ISM בריטניה
הפגנה אנטי-ישראלית של פעילי ISM בריטניה (http://www.indymedia.org.uk ). פעילי הארגון
נוטלים חלק בפעולות אנטי-ישראליות ברחבי העולם ולרוב עושים זאת ללא הזדהות כפעילי ISM .

כללי

לוגו תנועת הסולידריות הבינלאומית (ISM)
לוגו תנועת הסולידריות הבינלאומית (ISM)

1. תנועת הסולידריות הבינלאומית (ISM) הינו ארגון רשת פעילים אנטי-ישראלית, שהוקמה בקיץ 2001, ע”י קבוצת פעילי שמאל קיצוני צעירים מארה”ב, אליהם חברו פעילי שמאל פלסטינים (בעיקר נוצרים) וכמה פעילי שמאל קיצוני פרו-פלסטיני מישראל. גרעין המייסדים גייס לשורות ISM מתנדבים ממדינות מערביות שונות, בתוכם גם יהודים על בסיס של עוינות בסיסית לישראל ולמדיניותה כלפי הפלסטינים.

2. ארגון ISM שם לו מטרה להעניק סיוע בינלאומי למאבק הפלסטיני ולהפגין עימו סולידריות, באמצעות שימוש בטקטיקות בלתי אלימות המכונות “פעולה ישירה” (מונח הלקוח מהלקסיקון של מאבקים מהפכניים של השמאל הקיצוני ושל תנועות לזכויות אדם).

3. בשנים 2005-2001, שנות “האנתיפאדה השנייה”, ניהל ISM באמצעות מתנדבים שגייס לשורותיו לתקופות זמן קצובות פעילות אינטנסיבית ביהודה, שומרון ורצועת עזה. המתנדבים, שהחלו להגיע ל”שטחים” בדצמבר 2001, לא הסתפקו בסיוע לאוכלוסיה הפלסטינית, אלא “התמחו” בשיבוש פעילותו המבצעית של צה”ל.

4. פעילות ISM כללה בין השאר: השתתפות בהפגנות ופעולות מחאה של פלסטינים; הצבת פעילים כ”מגן אנושי” על פעילי טרור, שהיו מבוקשים ע”י כוחות הביטחון הישראלים; התמקמות בקרבת מחסומי צה”ל ברחבי יהודה ושומרון; סיוע כספי, לוגיסטי ומוראלי לפלסטינים, כולל מחבלים ובני משפחותיהם; הפרעה להריסה או אטימה של בתי מחבלים שביצעו פיגועי התאבדות רבי נפגעים; קיום צעדות לאורך גדר הביטחון, מג’נין ועד לירושלים.

5. שתי פעולות שיא במסגרת טקטיקה זאת, בראיית ISM (שהתהדר בכך באתר האינטרנט שלו), היו הצבת פעילי הארגון כ”מגן אנושי” בכנסיית המולד בבית לחם ובמפקדת ערפאת בראמאללה (אפריל 2002, במהלך מבצע “חומת מגן”).

6. בתום האנתיפאדה השנייה הועתק מוקד הפעילות של בכירי –ISM אל רצועת עזה, בה הלכה והתבססה חמאס, עד אשר תפסה את השלטון (יוני 2007). ארבעת בכירי ISM , מארה”ב נמנו על מקימיה של מסגרת- על בינלאומית פרו-חמאסית בשם Free Gaza Movement (FGM )1, אשר מתמקדת בשיגור ספינות לרצועת עזה לשם “שבירת המצור” במטרה לחזק את ממשל חמאס ולהעמיק את הדה-לגיטימציה של ישראל.

7.מאז שנת 2008 עוסקים בכירי ISM בקידום פרוייקט המשטים במסגרת ,FGM במקביל לפעילותם ב-ISM. “גולת הכותרת” של פרוייקט המשטים היה המשט האחרון, בהובלת ארגון IHH התורכי, אשר הסתיים בעימות אלים בין פעילי IHH לחיילי צה”ל (31 במאי 2010). מאז אותו משט – הנתפס ע”י מארגניו כהצלחה רבתי – עוסקים פעילי FGM (ובאמצעותם ISM) בהכנת משט משודרג על מנת להציב אתגר מדיני-הסברתי חדש בפני ישראל.

8. במקביל למעורבות בפרויקט המשטים, עוסק ISM מאז סיום האנתיפאדה בשני תחומי פעילות מרכזיים:

א. שיגור מתנדבים לפעולות מחאה “נוסח בלעין”, במוקדי חיכוך ישראלים-פלסטינים: פעילות זאת, מתנהלת בשיתוף עם “ועדות עממיות פלסטיניות” מקומיות. הן מופעלות בשיתוף עם הרשות הפלסטינית, שמאז הועידה השישית של פתח (אוגוסט 2009) אימצה מדיניות של “התנגדות עממית”. פעולות המחאה הללו מוצגות ע”י ISM (והרשות הפלסטינית) כבלתי אלימות אך בפועל מופעלת בהן לעיתים קרובות אלימות “רכה”, לעיתים מאורגנת היטב (כגון יידוי אבנים, עימות פיזי עם כוחות הביטחון הישראלים ולעיתים גם השלכת בקבוקי תבערה). אלימות זו גרמה לא אחת לנפגעים הן בקרב המפגינים והן בקרב כוחות הביטחון הישראלים. האלימות ה”רכה” מופעלת ע”י המפגינים הפלסטינים אך נוכחות פעילי ISM (ופעילים לא פלסטינים נוספים) במוקדי המחאות מגבירה את המתח, מלבה את ההפגנות, מעודדת את המפגינים הפלסטינים, ומקשה על פעולות כוחות הביטחון הישראלים.

ב. השתתפות בפעילות אנטי-ישראלית בארה”ב, מדינות אירופה ומדינות נוספות ברחבי העולם: פעילות זאת כוללת קריאות להחרמת ישראל והתוצרת שלה ומחאות נגד מדיניותה כלפי הפלסטינים (בעיקר דרישה להסרת הסגר על רצועת עזה ולהריסת גדר הביטחון). ישראל שבה ומוצגת בפעולות המחאה השונות כמדינה גזענית, עושקת, “מדינת אפרטהייד”, במטרה לערער את הלגיטימציה שלה ולהפוך אותה למדינה מצורעת. הפעילות האנטי-ישראלית מתבטאת בהפגנות, פעילות בקמפוסים, ייזום אירועי תרבות פרו-פלסטינים וניסיון להשפיע על מוקדי כוח פוליטיים במדינות השונות. פעילי ISM מנהלים תעמולה נגד ישראל באמצעות ראיונות לתקשורת, אתרי אינטרנט, בלוגים, ספרים ומחזות.


פעילי ISM בלונדון מפגינים מול חנות מוצרי אהבה מתוצרת ישראל
(http://www.ism-london.org.uk , 14 במרץ 2010)

9. להלן כמה תובנות לגבי אופיו ודפוסי פעילות,של ISM , שעלו במהלך הכנת עבודה מחקר זאת:

א. מבנה ארגוני רשתי ולא היררכי: כמו גופי-על אחרים הפועלים במסגרת הקואליציה האנטי-ישראלית, בנוי ISM כמערכת פעילים רשתית ולא כארגון היררכי ממוסד. ISM מורכב מגרעין קשה של פעילים בכירים, המתווים את מדיניות הארגון ומפעילים תומכים ומתנדבים לביצוע פעילות אנטי-ישראלית ב”שטחים” וברחבי העולם. ISM אינו זוכה למימון מדינתי והמתנדבים משלמים מכיסם את ההוצאות הכרוכות בגין פעילותם (למעט פרויקטים גדולים, כגון המשט האחרון, בו היו פעילי ISM חלק מקואליציה, שהשתמשה ביכולת מדינתית של תורכיה, באמצעות IHH). מוקדי הנוכחות והפעילות של ISM הינם בארה”ב (בעיקר בחוף המערבי), ביהודה ושומרון ורצועת עזה (ראמאללה, מזרח ירושלים, בית סאחור, רצועת עזה), בכמה מדינות באירופה (בדגש על בריטניה, צרפת ושבדיה) ובכמה מדינות מערביות נוספות (כגון קנדה ואוסטרליה). באתר האינטרנט של ISM מופיעה רשימה של 22 “קבוצות תמיכה” ממדינות רבות אך רובן קטנות ומונות מספר מצומצם של פעילים.

ב. האידיאולוגיה האנטי-ישראלית של ISM : ISM מרבה להציג עצמו כדוגל באי-אלימות, זכויות אדם, כיבוד החוק הבינלאומי החלטות או”מ, וחתירה ל”שלום צודק”. אולם ניתוח מסמכיו והתבטאויות בכיריו מצביעים על כך, שהמדובר בארגון בעל אידיאולוגיה אנטי-ישראלית ואנטי-ציונית, המאמצת את דרישותיהם הקיצוניות ביותר של הפלסטינים. העוינות לישראל בנויה פעמים רבות על תשתית של תפיסת עולם ביקורתית כלפי מדיניות ארה”ב, בדגש על הלחימה שהיא מנהלת באפגניסטן ובעראק לאחר אירועי ה-11 בספטמבר. ISM שולל לא רק את מדיניותן של כל ממשלות ישראל (“האפרטהייד הישראלי בפלסטין”), אלא גם את עצם קיומה של ישראל כמדינת לאום יהודי. פרסומים והתבטאויות של אנשי ISM שמים דגש מיוחד על יישום “זכות השיבה” לישראל של הפליטים הפלסטינים, שוללים את הסכמי אוסלו, ואין בהם זכר לתמיכה בפתרון של שתי מדינות לשני עמים. עם זאת, ISM שומר לעיתים על עמימות מסוימת באשר לעמדות היסוד הללו על מנת שיוכל לפנות ביתר קלות למכנה משותף רחב של פעילי זכויות אדם ופעילי שלום, הכולל גם יהודים, שחלקם אינם שוללים את זכות קיומה של מדינת ישראל אלא מתנגדים בחריפות למדיניותה כלפי הפלסטינים.

ג. תפיסת “אי-אלימות” לעומת הצדקת “המאבק המזוין” הפלסטיני: במסמכים הפנימיים, באתר האינטרנט שלו בהצהרות בכיריו ופעיליו שב ISM ומדגיש, כי הוא דוגל בשיטות מאבק בלתי אלימות. בתקשורת כונו פעיליו לא אחת “פעילי שלום” (peace activists ). פעיליו אכן אינם נוטלים חלק ישיר בפעילות טרור נגד ישראל אולם במסמכים הפנימיים ובהתבטאויות בכיריו הצדיק ISM את המאבק המזוין הפלסטיני, גם בשיאו של טרור המתאבדים הפלסטיני (במהלך האנתיפאדה השנייה). לדוגמא, פעיליו נתנו מחסה לפעיל ג’האד אסלאמי שהיה מעורב בפיגועי התאבדות, הנחת מטענים ופיגועי ירי ופעלו להפריע לפעולות סיכול של צה”ל, כולל לפיצוץ מעבדת נפץ בה יוצרו מטענים לפיגועי התאבדות. זאת ועוד, לצד פעילות “שקטה” של סיוע לתושבים פלסטינים השתתפו פעילי ISM גם באירועים בהם הופעלה “אלימות רכה”, שגרמה לפגיעות בקרב מפגינים פלסטינים ואנשי כוחות הביטחון הישראלים. פעילות זאת, שהתנהלה באזורים בהם פעל צה”ל נגד הטרור הפלסטיני סיכנה את חייהם של פעילי ISM, אשר היו מודעים היטב לסיכונים שנוטלים פעיליו על עצמם. יצוין כי בשנת 2006 צולמו כמה פעילים של הארגון שהגיעו ליהודה ושומרון, כשהם אוחזים בנשק. אנו מעריכים כי מדובר באירוע חריג, שאינו משקף את מדיניות הארגון.

ד. הפרה מודעת של החוק הישראלי: פעילי ISM ב”שטחים” פעלו לא אחת באופן מודע ובהתאם לתדרוך מוקדם, בניגוד לחוק הישראלי. זאת באמצעות ניסיונות להערים על הרשויות הישראליות בעת הגעתם לישראל, כניסתם לשטחים שהוכרזו כשטח צבאי סגור ופעילות שיטתית לשיבוש פעילותם המבצעית של חיילי צה”ל. מסמכים פנימיים של ISM ממחישים, כי פעילים ששוגרו ל”שטחים” קיבלו במהלך סדנאות ההכשרה שלהם תדרוך ביטחוני באשר לשיטות באמצעותן ניתן להערים על הרשויות הישראליות (למשל, ע”י סיפורי כיסוי כוזבים כגון התחזות לתיירים; שינוי פרטים בדרכונים; הכחשת כל קשר ל-ISM). כמו כן קיבלו הפעילים תדרוך משפטי אודות אופן התנהלותם הרצוי מול כוחות הביטחון הישראלים ובבתי המשפט הישראליים. בחינת פסקי דין של פעילי ISM שנעצרו ע”י רשויות החוק הישראלי, מעידה כי התדריך שהם קיבלו יושם הלכה למעשה.

ה. הקשר בין ISM לגופים וארגונים החברים בקואליציה הבינלאומית הפועלת נגד ישראל: ISM קשור בטבורו ל-FGM, שהינו אחד מגופי-העל המרכזיים בקואליציה היוזמת את שיגור חלק מהמשטים לרצועת עזה. FGM הוקם בשנת 2006 ע”י בכירי ISM. שלושה ממייסדי ובכירי ISM נכללים כיום בצמרת FGM: הוידה עראף (אמריקאית בת לאב ערבי ישראלי ואם פלסטינית); בעלה אדם שפירו (אמריקאי יהודי); וגרטה ברלין (אמריקאית). פעיל נוסף שנמנה על מייסדי ISM ו-FGM הינו פול לארודי (אמריקאי), שבעקבות סכסוכים עם פעילי FGM פרש והקים ארגון בשם Free Palestine Movement (FPM). ארגון זה פועל בחוף המערבי של ארה”ב ועוסק גם הוא בתכנון פרויקטים אנטי-ישראליים ובמרכזם ארגון משט משודרג ושיגור מטוס לרצועה. ניתן להתרשם, כי מאז המשט האחרון מתמקדים בכירי FGM בארגון משט משודרג ופרויקטים ראוותניים נוספים המכוונים לאתגר את ישראל, במידה מסוימת על חשבון פעילותם ב-ISM. הגבול העובר בין הפעילות ב-ISM לבין הפעילות ב-FGM אינו ברור תמיד לפעילי ארגונים אלו.

ו. המדיניות התקשורתית של ISM : ISM מייחס חשיבות רבה לכיסוי תקשורתי נרחב של פעילויותיו האנטי-ישראליות ומסמכיו הפנימיים עוסקים בכך בהרחבה. מתנדביו הפועלים ב”שטחים” מלווים את פעילותם בפעילות תקשורתית המנוהלת ע”י מתאמי תקשורת במשרד ISM בראמאללה. על מנת להטמיע את המסרים שלו ולכסות על תמיכתו בטרור ובאלימות של הפלסטינים, משתמש ISM ב”מכבסת מונחים”, אותה הוא מנחיל לפעיליו בסדנאות ההכשרה, שהם חייבים לעבור לקראת צאתם ל”שטחים”2. כך, למשל, הונחו פעיליו שלא להשתמש במונח Violence אלא במונח Resistance (“התנגדות”, מונח השגור על ידי ארגוני טרור). פעיליו הונחו גם כי כאשר מוזכר המונח Terrorism (טרור המיוחס לפלסטינים) יש להדגיש כי המדובר ב-State Terrorism (טרור מדינתי, קרי – טרור המיוחס למדינת ישראל) (פרוט של “מילון” המונחים והמסרים ראו נספח ה’).

הערות מתודולוגיות

10. ניתוח אופיו ודפוסי פעילותו של ISM כרוך בקשיים מתודולוגיים. אחד הקשיים המרכזיים נובע ממאפייני פעילותו הדיסקרטיים של ISM, אשר נמנע בדרך כלל מלפרסם מידע קונקרטי ואמין על מבנהו, פעיליו ושיטות פעולתו. קושי נוסף נובע מהפער הגדול שבין האופן בו ISM מציג עצמו בפומבי (באתר האינטרנט ובהצהרות בכירים) לבין אופן התנהלותו בשטח הלכה למעשה. לכך נוסף היעדרו של מידע אמין אודות הארגון, בתקופות פעילותו השונות, באשר פרסומיו או הפרסומים אודותיו סובלים ממגמתיות ומהטיות מסוגים שונים.

11. על מנת להתגבר על הקשיים המתודולוגיים הללו נעשתה השוואה בין המידע הפומבי שמפרסם ISM על אופן התנהלותו לבין דפוסי פעילותו ביהודה, שומרון ורצועת עזה. כמו כן נותחו פרסומים פנימיים של ISM, שבהם נכלל מידע שלא נועד לפרסום בכלי התקשורת ומידע רב נוסף ממקורות מגוונים. צוהר לאופן החשיבה של פעילי ISM ניתן למצוא בספר על ריצ’ל קורי, שהוצא לאור ע”י בני משפחתה3.

12. המסמכים הפנימיים של ISM בהם נעשה שימוש ע”י מרכז המידע כללו שלושה מדריכים (manuals) של סדנאות הדרכה, שעברו פעילי ISM בחו”ל וב”שטחים”. מדריך אחד נמסר לעיתונאי בסוף אוקטובר 2010 ע”י פעיל ISM במזרח ירושלים. העיתונאי האמריקאי לי קפלן, שעסק שנים ארוכות בחשיפת מהותו של ISM , העמיד לרשות מרכז המידע מדריכי סדנאות הכשרה של ISM בלונדון (2005) ובקליפורניה (2004). בין שלושת המסמכים הללו קיימת חפיפה רבה4.

מבנה העבודה

מסמך זה בוחן את ISM ואופן התנהלותו בחתכים הבאים:

א. נספח א’ – האידיאולוגיה ודפוסי הפעולה של ISM :

  1. העוינות לישראל.
  2. התנגדות למדיניות ארה”ב: המקרה של רייצ’ל קורי.
  3. סיסמאות של “אי אלימות” מול תמיכה עקרונית במאבק המזוין הפלסטיני.
  4. השימוש בטקטיקות של “פעולה ישירה”.
  5. מודעות ISM לרמת הסיכון הגבוהה, שבטקטיקות של “פעולה ישירה”.

ב. נספח ב’ – ההרכב האנושי של ISM :

  1. מאפיינים כלליים.
  2. קווים לדמותם של פעילים בכירים ב-IS

ג. נספח ג’ – מאפייני הפעילות של ISM מאז הקמתו:

  1. הכשרת פעילי ISM
  2. מימון הפעילות של ISM
  3. פעילות ISM בשטחים בתקופת מערכת הטרור הפלסטינית (האנתיפאדה השנייה).
  4. השתתפות פעילי ISM במחאות במוקדי חיכוך (“נוסח בלעין”) בתקופה שלאחר האנתיפאדה השנייה.
  5. מעורבות ISM במשטים.
  6. שיטות הפעולה של ISM בראי המערכת המשפטית בישראל.

נספח ד’ – פריסת ISM ו”קבוצות התמיכה” שלו:

  1. כללי.
  2. נוכחות ISM ביהודה ושומרון וקשריו עם ארגונים מקומיים.
  3. מאפייני “קבוצות התמיכה” של ISM ברחבי העולם.

נספח ה’ – המדיניות התקשורתית של ISM .

נספח ו’- סרטון ובו קטעי וידאו בהם מופיעה הוידה עראף, בכירת ISM ו-FGM כשהיא מתדרכת פעילים שעלו על גבי ה- 2 Challenger .

למסמך המלא בפורמט PDF לחץ כאן


1 הארבעה הם: הוידה עראף (הדמות המרכזית ב-ISM וב-FGM ), בעלה (היהודי) אדם שפירו, גרטה ברלין ופול לארודי (שהסתכסך עם FGM והקים ארגון חדש בחוף המערבי של ארה”ב בשם Free Palestine Movement ).

2 על כל מתנדב לערוך סדנת הדרכה כבת כיומיים בטרם צאתו או מיד עד הגעתו.

3 Let Me Stand Alone. The Journal of Rachel Corrie by the Corrie Family Norton and Company, New York, London 2008 להלן: יומני רייצ’ל קורי.

4 במדריך של מזרח ירושלים אין אזכור של תאריך כתיבתו. אולם ההנחיות והמאמרים שבו עדכניים ברובם לשנת 2003 ונראה כי רובם לפחות לא עודכנו מאז. קיימת חפיפה רבה בין תכני מדריך זה לתכנים של מדריכים מסדנאות שהתקיימו בלונדון (2005) ובצפון קליפורניה (2004). מסמכים אלו יכונו בהמשך: מדריך מזרח ירושלים, מדריך לונדון: מדריך צפון קליפורניה.

המשמעויות הביטחוניות והאסטרטגיות העכשוויות של ויתור על רמת הגולן במסגרת הסכם שלום אפשרי בין ישראל לסוריה

האלוף (במיל.) גיורא איילנד

26 אפריל, 2009

 

מבוא

מאז תחילת שנות ה-90 התקיימו מגעים ישירים ועקיפים בין ישראל וסוריה במטרה לבחון אפשרות להגיע להסכם שלום.  ברוב המקרים לא הבשילו המגעים לכדי משא ומתן אמיתי וגלוי, שתכליתו להגיע להסכם מפורט. יוצא דופן היה המהלך שהוביל אהוד ברק בשנים 2000-1999. המשא ומתן באותה עת הגיע לכדי דיון פרטני שעסק גם בסידורי הביטחון, שאמורים היו לפצות את ישראל על אובדן רמת הגולן. השיחות ההן לא הגיעו לכדי חתימה על הסכם שלום, אך הסיבה לחוסר היכולת להגיע להסכם לא נבעה מפער משמעותי בנושא הביטחוני, שכן בנושא זה הגיעו שני הצדדים להסכמה כמעט מלאה. התהליך שהתחדש בשנת 2008, התנהל תחת ההנחה כי יש פיתרון צבאי שיפצה את ישראל על אובדן הגולן ושפיתרון זה קביל על הסורים.

תכלית מאמר זה היא להוכיח כי אין לישראל מענה ביטחוני סביר ללא רמת הגולן. לא רק שה”פיתרון” של שנת 2000 היה לא סביר כבר אז, אלא שהנסיבות המשתנות, גם האסטרטגיות וגם האופרטיביות, עושות את הוויתור על הגולן כיום למעשה מסוכן עוד יותר.

מסמך זה בנוי משבעה פרקים:

  • מאפיינים גיאוגרפיים והיסטוריים של רמת הגולן.
  • הסכם שלום- האמת מול אשליות.
  • התפיסה המבצעית במצב של מלחמה מול סוריה.
  • משמעיות נגזרות ממבנה השטח.
  • הסדרי הביטחון שנידונו בשנים 2000-1999.
  • השינויים שחלו מאז שנת 2000.
  • סיכום משמעויות מדיניות וצבאיות.

מאפיינים גיאוגרפיים והיסטוריים של רמת הגולן

המבנה הגיאוגרפי של הגולן

מבחינה גיאוגרפית גודלה של רמת הגולן הנו 1800 קמ”ר. השטח הנמצא בידי ישראל גודלו כ-1200 קמ”ר בלבד. רמת הגולן מתוחמת בצפון על ידי הר חרמון (רק חלקו בידי ישראל), במערב בנהר הירדן ובכינרת ובדרום בנחלים הרקד  והירמוך. אורך הרמה הוא 62 ק”מ. רוחבה במקום הכי צר (מאזור מג’ד אל שאמס לירדן) הוא 12 ק”מ בלבד. הרמה  רחבה יותר במרכזה (עד 26 ק”מ בגזרת הר פארס) ואח”כ כלפי דרום נעשית שוב צרה. גובה שיא החרמון בשטח הנמצא בידי סוריה הוא כ-2800 מ’. המקום הגבוה ביותר והנמצא בידי ישראל הוא “מצפה שלגים” וגובהו כ-2300 מ’. ממקום זה הרמה יורדת בכיוון דרום מערב. הגובה הממוצע בצפון הרמה הוא 1000-1200 מטר ואילו בדרומה גובה הרמה הוא כ-250 מטר מעל פני הים (כ-450 מטר מעל הכינרת)
המדרון היורד מצפון מזרח לדרום מערב הוא מתון עד חלקו האחרון, שבו ישנה ירידה תלולה כלפי הירדן במערב והירמוך בדרום. הקטע האחרון הוא מדרון תלול ומצוקי.

החלק המזרחי של רמת הגולן  הוא קו פרשת המים. ישנו קו של גבעות המתחיל בחרמון בצפון ויורד דרומה לאורך קו רכס כמעט רציף עד אזור תל פארס. השליטה על קו זה נותנת יתרונות צבאיים משמעותיים. מצד אחד היא מאפשרת שליטה באש ובתצפית לטווח של עשרות ק”מ לתוך סוריה, ומצד שני רוב השטח הישראלי בגולן נותר ב”מדרון אחורי”, מחוץ ליכולת התצפית ואש שטוחת מסלול סורית. בנוסף, קו גבעות זה אינו עביר ברובו לתנועת טנקים, דבר שמחייב אויב משוריין לנוע בתוך שטחים נמוכים,צפויים ונשלטים.

ההיסטוריה של הגולן

ההתיישבות היהודית בגולן החלה בימיו של המלך הורדוס (23 שנה לפני הספירה). היהודים הקימו עשרות ישובים בדרום הרמה ומרכזה. עד היום שמורים שרידים של בתי כנסת ומבנים אחרים באזור העיר קצרין. הישוב היהודי בגולן נחרב על ידי הרומאים כחלק מדיכוי המרד הגדול. מפורסם במיוחד הוא כיבוש העיר גמלא והרג תושביה בשנת 66 לספירה.

אחרי מלחמת העולם הראשונה חילקו ביניהם האנגלים והצרפתים את המזרח התיכון (הסכם סייקס פיקו). הגבול בין שתי האימפריות נקבע וסומן ב-1923, כאשר צרפת קיבלה את סוריה ולבנון ואילו אנגליה קיבלה את ארץ ישראל. הגבול בין האימפריות נתן לאנגלים יתרון ברור בכל הקשור למים. נקבע כי הגבול יעבור מזרחית למעיין הבניאס, 50 מטר מזרחית לירדן ו-10 מטר מזרחית לכינרת, וזאת בכדי לא להשאיר ספק כי לאנגליה תהיה שליטה בלעדית על מקורות המים.

הסורים שלטו ברמה מאז קבלת עצמאותם ועד 1967. במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את רמת הגולן. השטח שנשלט על ידה כלל את השטח המוחזק על ידה כיום ועוד שטח במרכז הגולן, הכולל גם את העיר קונייטרה.

במלחמת יום כיפור (1973) כבשו הסורים את החרמון וכן הצליחו בדרום הגולן לפרוץ את קו ההגנה הישראלי, שהתבסס על קו התילים. בצפון רמת הגולן הם נבלמו לפני קו זה. במתקפת הנגד החזיר צה”ל לשליטתו את כל השטח הכבוש ואף כבש שטח נוסף בתוך סוריה (“המובלעת הסורית”).

על פי הסכם שביתת הנשק מאפריל 1974 הסכימה ישראל להחזיר לסוריה את “המובלעת” ועוד שטח הכולל את העיר קונייטרה. למרות לחץ דיפלומטי קשה של שר החוץ האמריקאי קיסינג’ר סרבה ישראל לסגת עוד מערבה מקו זה. הופגנה עמדה נחרצת ועל פיה “גבעות קונייטרה” (חרמונית, אביטל ובנטל) יישארו בידי ישראל.

ברמת הגולן חיים כיום כ-40,000 איש כמחציתם יהודים. השאר הם כ-17,000 דרוזים הגרים בארבעה ישובים בצפון מזרח הרמה וכ-3000 עלווים הגרים ברג’ר על הגבול הישן של ישראל,סוריה ולבנון.

הסכם שלום עם סוריה- האמת מול אשליות

הסכם שלום בין ישראל וסוריה הוא דבר אפשרי. סביר כי בהינתן תנאים נוספים (תמיכה אמריקאית) הסורים באמת ובתמים יהיו מעוניינים בו. הסכם שלום  כזה יכלול ארבעה מרכיבים בלבד: העברת (כל) רמת הגולן לריבונות סורית מלאה; קיום יחסים דיפלומטים בין המדינות; הסדרה של נושא המים וקיום סידורי ביטחון האמורים לפצות את ישראל על אובדן השטח. ללא קשר למידת הכדאיות של הסכם כזה מבחינת ישראל, וללא קשר לניתוח הסעיף הרביעי (שזו תכליתו העיקרית של המאמר) נוצרה בשנה האחרונה נטיה מסוכנת להאמין כי להסכם שלום עם סוריה יהיו השלכות חיוביות בשבעה נושאים נוספים. למרבה הצער אין בסיס רב להערכה כזו. כל שבעת הנושאים מייצגים אולי משאת נפש, אך תהיה זו אשליה מסוכנת להאמין כי הם תוצרי לוואי בטוחים להסכם שלום ישראלי-סורי.

אצטט את שבע הטענות ואנסה להסביר מדוע הן שגויות:

•1.     “הסכם שלום ישראלי-סורי ייצור חיץ בין סוריה ואיראן”

גם אם יחסי איראן-סוריה ייפגעו בעקבות הסכם שלום עם ישראל, דבר שכלל אינו מובטח (הסורים מתעקשים רשמית כי זה לא יקרה, ואילו איראן אינה מתנגדת להסכמים עם ישראל, כל עוד מוביל הדבר לוויתורים טריטוריאליים של ישראל), הרי לנושא זה אין כל קשר לבעיה העיקרית שאיראן מייצרת – מאמציה להשיג נשק גרעיני. סוריה אולי זקוקה כיום לאיראן, אך איראן אינה זקוקה לסוריה. האיום האסטרטגי החמור ביותר על ישראל הוא נשק גרעיני בידי איראן. קיומו של איום זה לא יושפע כלל מכינונו או אי-כינונו של שלום בין ישראל לסוריה.

•2.     “הסכם שלום בין סוריה לישראל יחליש את חיזבאללה”

בשנים 1999-2000 שלטו הסורים בלבנון גם למעשה וגם באופן חצי רשמי. בזמן ההוא הם לא יכלו להתחמק מאחריותם למתרחש בלבנון, ולכן נאלצו להסכים כי הסכם שלום של ישראל עם סוריה משמעותו גם הסכם שלום מלא עם לבנון. הסכם שלום עם לבנון חייב אז את הסורים לערוב לפירוק הכוח הלוחם של חיזבאללה.

כיום המצב שונה. בלחץ בינלאומי נאלצה סוריה (ב-2005) להוציא את כוחותיה מלבנון ועכשיו היא אינה אחראית למדינה זו. היות וסוריה יכולה להתחמק מאחריותה ללבנון, והיות והאינטרס שלה יהיה להמשיך ולחזק את חיזבאללה, גם אם יהיה שלום בינה  לישראל, הרי ברור כי חיזבאללה ימשיך להוות איום על ישראל גם לאחר חתימה על הסכם שלום (המשמעויות המבצעיות ממצב בו אין כוחות ישראלים ברמת הגולן, אך חיזבאללה ממשיך להוות איום מגבול לבנון, יפורטו בהמשך).

•3.     “הסכם שלום ישראלי-סורי ימנע את התחמשות חיזבאללה”

חיזבאללה מקבל את הסיוע העיקרי (פוליטי,כלכלי וצבאי) מאיראן. איראן יכולה להעביר נשק לחיזבאללה דרך סוריה, אך ניתן לעשות זאת גם בדרכים אחרות. היות והאינטרס הסורי להמשיך ולחזק את חיזבאללה יתקיים גם אחרי חתימת הסכם השלום, הרי שצפוי כי זרימת נשק מסוריה לחיזבאללה תימשך, גם אם השיטות יהפכו להיות יותר חשאיות. כדאי לזכור כי מצרים “התקשתה” למנוע הברחות נשק משטחה לעבר עזה, למרות שמדובר ב-12 ק”מ בלבד ובשטח מישורי. אורכו של הגבול בין סוריה ללבנון הוא מאות ק”מ, רובו בשטח הררי ועשיר בתכסית. כל עוד הרצון להמשיך ולהזרים נשק יהיה קיים בשני הצדדים, יש להניח כי יתממש ובהיקף גבוה.

•4.     “הסכם שלום עם סוריה יסייע למסלול הישראלי- פלשתיני”

יש להניח כי ההיפך הוא הנכון. בהנחה כי קשה יהיה לישראל לנהל את שני המסלולים במקביל, ירגישו הפלשתינים כי שוב הם נדחקים לעדיפות נמוכה. סביר כי הדבר יוביל לתסכול ובעקבותיו תיתכן גם התפרצות ה”אינתיפאדה השלישית”.

•5.     “הסכם שלום בין סוריה לישראל יאלץ את סוריה להוציא את מפקדות החמאס מדמשק”

זה אולי יקרה, אך למה זה חשוב? מדוע זה חשוב היכן נמצא חאלד משעל, מנהיג “חמאס חוץ”? יותר מכך, אם יהיה הסכם שלום בין ישראל לסוריה דווקא עדיף שמפקדת החמאס תהיה בדמשק (שם ניתן להשפיע עליה) ולא בתימן, סודן או סומליה.

•6.     “ההסכם ישפר את יחסי ישראל עם העולם הערבי”

אין לכך כל בסיס. העולם הערבי מחויב לנושא הפלשתיני אך לא לנושא הסורי. כפי שהסכם שלום ישראל-מצרים ואח”כ ישראל-ירדן לא שינה דבר ביחס מדינות ערב לישראל, כך גם הסכם אפשרי עם סוריה לא יעשה את השינוי.

•7.     “הסכם שלום עם סוריה יגדיל את התמיכה הבינלאומית בישראל”

אין קשר. העולם כועס על ישראל בגלל “הכיבוש” של הפלשתינים ורוצה כי בעיה זו תיפתר. השפעת שלום עם סוריה על הלגיטימציה של ישראל תהיה זניחה.

לסיכום

ישנם רבים הטוענים כי ויתור על הגולן יוצר אמנם סיכון טקטי לא קטן, אך סיכון זה הינו כדאי מול היתרונות האסטרטגים הגדולים שיביא הסכם השלום עם סוריה. כפי שניתן להיווכח מניתוח שבעת הסעיפים, היתרונות האסטרטגים הם קטנים וכלל אינם מובטחים.

תפיסת הביטחון של ישראל כיום

שינויים ביחסי העוצמה

מאז מלחמת יום כיפור השתנו מהותית יחסי העוצמה בין ישראל לסוריה. השינוי העיקרי  מתייחס פחות למאזן הכולל ויותר למרכיביו.

בתחום הקונבנציונלי “הקלאסי” גדל הפער לטובת ישראל כמעט בכל מימד. הסכנה של פלישת דיביזיות סוריות משוריינות, סכנה שהייתה כה מוחשית בשנת 1973, קטנה משמעותית, בין היתר בשל שיפור מאד גדול ביכולת הישראלית להשמיד מטרות רק”מ(רכב קרבי משוריין) הן מהאוויר והן מהקרקע.

היתרונות היחסיים של חיל האוויר הישראלי וחיל הים הישראלי על אלו של סוריה גדלו גם הם באופן ניכר.  חיל האוויר של סוריה נמצא בכשירות טכנית ומבצעית נמוכה מאד. מערך ההגנה האווירית, שהיה נקודת חוזק של סוריה, ממשיך להוות אתגר, אך השתפר מעט יחסית לשיפור היכולות של חיל האוויר הישראלי להתמודד איתו.

מול גידול ברור ביתרון הישראלי בנושאים אלו פיתחו הסורים שלוש יכולות המקזזות רבות מהיכולות הישראליות: האחד, יכולת של “קרב קרוב”– אלו יכולות של חי”ר ללא רק”מ המשופע בטילי נ.ט מהמתקדמים ביותר עם אמצעי ראיית לילה ואמצעים משלימים אחרים. היות וב-40 שנה האחרונות השיפור שחל בנשק הנ”ט (טווח יעיל,חדירות,ניידות,יכולת לילה) גדול יותר מהשיפור שנוצר ביכולת הטנק, נוצר מצב שהאפקטיביות של כוחות חי”ר וקומנדו הפועלים בשטחים בנויים או בשטחים עשירי תכסית כנגד כוחות משוריינים גדלה באופן ניכר.

היכולת המשמעותית השנייה שפיתחו הסורים היא בתחום טילי קרקע-קרקע. בנוסף למערך של טילים כבדים המסוגלים לכסות כמעט מכל מקום בסוריה כל מטרה בישראל, הצטיידו הסורים בכמות גדולה של רקטות בעלות טווח יעיל של בין מספר עשרות ק”מ לכ-200 ק”מ. מערך זה בעייתי מבחינת ישראל אף יותר מהטק”ק הכבד. מדובר במספרים גדולים בהרבה, ביכולת הסתרה טובה יותר ובדיוק גדול יותר.

התחום השלישי הוא קיומו של ארסנל של נשק כימי, המסוגל להיות משוגר הן על ידי הטילים והן בעזרת אמצעים אחרים.

התפיסה כיום

בתפיסת הלחימה מול סוריה מנסה צה”ל למקסם את יתרונותיו היחסיים על היריב.

התפיסה  כיום מתבססת על שבעה עקרונות:

  • 1. בהנחה שמלחמה עם סוריה משמעותה גם מלחמה עם לבנון (חיזבאללה), תינתן קדימות להבסת סוריה.
  • 2. קו ההגנה הקיים ברמה”ג הוא קו כמעט אופטימאלי. הדבר מאפשר גם הגנה על רמת הגולן בכוח קטן יחסית וגם מעבר למתקפה בתנאים נוחים. בנוסף, תנאי הקרקע הנוחים למגננה מאפשרים להקצות את מירב חיל האוויר בתחילת הלחימה לטובת השגת עליונות אווירית ולא לטובת סיוע לקרב היבשה. השגת עליונות אווירית בתחילת לחימה הנה תנאי הכרחי ליצירת אפקטיביות אחר-כך הן בלחימה נגד מערך טילי הקרקע קרקע הסורים, הן בלחימה ביבשה והן לטובת פגיעה קשה במטרות תשתית.
  • 3. ניצחון על סוריה יושג בראש וראשונה בשל היכולת להשמיד חלקים משמעותיים מהכוח הסורי בים, ביבשה ובאוויר.
  • 4. ניצחון מהיר מחייב יכולת תמרון המסוגלת ליצור איום יבשתי על מרחב דמשק תוך מספר יממות.
  • 5. יש למנוע שימוש סורי בנשק כימי בין אם על ידי פגיעה בו או באמצעות יצירת הרתעה.
  • 6. ללא קשר לגודל ההישג הטריטוריאלי בתוך סוריה יש למנוע כל הישג טריטוריאלי סורי בשטח ישראל בתום המלחמה.
  • 7. אין לישראל יכולת למנוע ירי טק”ק ורק”ק מסיבי לעבר ישראל, לרבות לעבר כל מרחב העורף האסטרטגי. ניתן לצמצם משמעותית את היקף הירי לעורף ישראל על ידי הקצאה של אמצעים רבים, אך המענה היעיל ביותר לאיום זה הוא השגת ניצחון מהיר. הניצחון יושג על ידי נטרול עיקר הכוח הצבאי הסורי תוך שמירה על יחסי שחיקה טובים, פגיעה באינטרסים של השלטון (השמדת מטרות “אסטרטגיות”) ויצירת איום יבשתי על הבירה.

חשיבות העומק האסטרטגי

המאפיין הגיאו-אסטרטגי היה ונשאר אחד הגורמים העיקריים הקובעים את יכולתה של מדינה להגן על עצמה. אנגליה לא נכבשה מעולם – לא משום חוזק צבאה אלא בשל היותה מוקפת ים. רוסיה לא הובסה על ידי נפוליאון ועל ידי גרמניה הודות לגודלה והעומק האסטרטגי שלה. בריה”מ בשנות ה-80 וארה”ב כיום התקשו להשתלט על אפגניסטאן הן בשל גודלה והן בשל מאפייניה הטופוגרפים. ישראל מאוימת על ידי חיזבאללה מלבנון והחמאס בעזה לא בגלל כוחם אלא משום שהגיאוגרפיה מאפשרת להם לפגוע עם נשק פרימיטיבי בעומקה של ישראל. אם, לדוגמא, היה חיזבאללה (עם אותו ארסנל) ממוקם במרחק 200 ק”מ מגבול ישראל, לא היינו מגדירים אותו כלל כאיום.

הצבא המצרי חזק כיום לאין שיעור מהצבא הסורי, ולמרות זאת אנו מעריכים כי גם אם ישתנה השלטון במצרים ופניה יהיו למלחמה, יש לישראל יכולת סבירה להתמודד עימה. הסיבה העיקרית היא המרחק של 300 ק”מ מתעלת סואץ (שרק מעברו המערבי נמצא רוב הצבא המצרי) ועד הגבול עם ישראל.

יתרונו העיקרי של התוקף על המגן היא יכולתו לרכז מאמץ. בעוד המגן חייב להיות פרוס לרוחב כל הגזרה (היות ואינו יודע היכן ייתקף), יכול התוקף, בהיותו היוזם, לבחור גזרה צרה, לרכז את המאמץ בגזרה זו ולהשיג יתרון מכריע ביחסי העוצמה במקום בו בחר. כיצד ניתן להתגונן?  העיקרון מספר אחד בהגנה הוא “עומק ועתודה”. על פי עיקרון זה פורס המגן לפנים רק חלק קטן מכוחו. כאשר מתחילה המתקפה, משזיהה נכון היכן היא מתבצעת (היכן המאמץ העיקרי של התוקף) יכול המגן להפעיל את עיקר כוחו הנמצא מאחור הן בכדי לחזק את כוחותיו הנמצאים בגזרה המותקפת והן בכדי להפעיל “מתקפת נגד”.

בכדי שיוכל המגן להפעיל את כוחותיו ביעילות הוא זקוק לעומק. עליו להיות במצב שגם אם לתוקף ישנן הצלחות בתחילת המתקפה, והוא מצליח לכבוש שטח מסוים, הרי המצב הוא הפיך. המצב אכן הפיך כל עוד הכוח התוקף אינו מאיים בעצם נוכחותו על מרחב העורף האסטרטגי של המגן, וכל עוד הוא איננו נמצא במקום, שימנע מכוחות העתודה של המגן  לבצע את פעולת הנגד ביעילות.

יכולתו של המגן לפעול ביעילות (קיומו של עומק) תלויה הן במרחק שבין קו החזית לאותו מרחב עורפי והן במבנה השטח.

מבנה רמת הגולן כפי שתואר לעיל, הוא כזה שהמרחק מקו החזית כיום לעורף האסטרטגי הוא מינימלי, אך יותר חשוב מכך, בשל מבנה השטח כל  הזזה של קו המגע (הגבול) מערבה ממקומו הנוכחי מורידה באופן משמעותי את יכולת ההגנה עליו. יחד עם זאת ניתן לסמן שני קווים (שני קווי גבול) אפשריים מערבית לקו ההגנה הנוכחי.

הקו הראשון יכול להתבסס על “קו התילים העורפי”. מדובר על קו הנמצא כ-3-5 ק”מ מערבית לגבול הקיים. תחילתו בצפון בג’בל קטע (דרומית למג’ד אל שאמס) והמשכו דרומה לעבר תל שיבן, הר שיפון,תל פאזרה וגבעת בזק. אין הרבה היגיון מדיני בקו זה. השטח שיועבר לסוריה הוא קטן ולא נראה כי הוא יכול להיות בסיס להסכם. יתרונו המדיני היחיד הוא שוויתור ישראלי על השטח שבין קו הגבול הנוכחי לקו זה מאפשר להעביר לריבונות סורית לפחות שלושה מתוך ארבעת הכפרים הדרוזים (לא כולל עין קיניא)

הקו השני הוא “קו המצוקים”. קו זה נמצא במרחק של 2-5 ק”מ מנהר הירדן. זהו האזור הגבוה האחרון לפני הירידה התלולה מערבה לעבר הירדן, עמק החולה והכינרת. מבחינה מדינית נסיגה ישראלית לקו זה משמעותה היא ויתור על כל הגולן, לרבות כמעט כל הישובים בגולן. מבחינה צבאית יש יתרון כלשהו בהתייצבות על קו זה לעומת נסיגה מלאה אל מעבר לירדן מערבה. היתרון יכול להתבטא בשני דברים: שליטה ישראלית על מעברי הירדן משני צידיו תוכל להגדיל את הסיכוי כי מעבר כוחות לגולן בזמן מלחמה יעשה ביתר קלות, ובנוסף, ישיבה ישראלית של קו זה תקטין את חשיפת ריכוזי הכוח הישראלי בעמק החולה ובקעת הכינרת לאש סורית שטוחת מסלול.

לסיכום:

קו הגבול הנוכחי הוא היחיד המאפשר הגנה סבירה על מדינת ישראל. יש לו שני יתרונות ברורים: הוא יוצר עומק אסטרטגי, מינימלי אמנם ובנוסף, קו זה שולט מזרחה עמוק לתוך שטח סוריה. כל הרחקה שלו מערבה יוצרת פיחות מעבר לפרופורציונלי (בק”מ) ביעילות ההגנה וזאת בשל מבנה השטח היורד ממזרח למערב. שני הקווים האחרים המוזכרים כאן (“קו התילים השני” ו”קו המצוקים”) הם גרועים בהרבה, ויחד עם זאת עדיפים על קו גבול שימצא מערבית לירדן.

הסדרי הביטחון שנידונו בשנים 2000-1999

הרעיון המרכזי

השאלה הראשונה שנידונה בתוך הממסד הביטחוני הישראלי באותה עת הייתה: האם ישראל יכולה להתחיל את קרב המגננה שלה בעמק החולה. התשובה הייתה שלילית. תמימות הדעים בנושא זה גובתה על ידי הדרג המדיני (אהוד ברק), והחשיבה היתה כי על מנת להגן על עצמה חייבת ישראל להתחיל את קרב המגננה בקו בו היא נמצאת היום.

כיצד הסתדרה אמירה זו עם ההבנה כי הסכם שלום עם סוריה מחייב ויתור על כל רמת הגולן? התשובה התבססה על  הסדרי ביטחון האמורים לגשר בין ויתור על הגולן לבין יצירת מצב שיבטיח, כי לכשתפרוץ המלחמה יוכלו כוחות צה”ל להימצא במקום בו הם נמצאים כיום. היה זה ניסיון  של “ללכת בלי אך להרגיש עם”.

הרעיון היה פשוט והתבסס על שני מרכיבים: א. פירוז הגולן – ישראל אמנם תוותר על הגולן וכוחותיה הקדמיים ביותר יתמקמו למרגלותיו, אך רמת הגולן עצמה תהיה מפורזת לחלוטין והדיביזיות הסוריות יוזזו הרחק לאזור דמשק ואף מעבר לכך. ב. הרתעה – ישראל תחזיק בסיס התרעה מודיעינית בחרמון וכך תוכל לזהות כל הפרה סורית של ההסכם. על פי התפיסה שאושרה אז, ברגע שנבין כי פני סוריה למלחמה או ברגע שנזהה תזוזה של כוחות סורים מערבה, יוכלו כוחותינו לנוע במהירות מזרחה לתוך רמת הגולן המפורזת. היות וכוחותינו יהיו ממוקמים בעמק החולה (ומדרום לכינרת) כ-20 ק”מ מקו הגבול הנוכחי, בעוד שהכוחות הסורים יהיו במרחק של 60-80 ק”מ מאותו קו, הרי שמובטח כי נגיע לקו זה לפניהם. באופן כזה יתקיים המפגש בין כוחותינו לכוחות הסורים באזור הגבול הנוכחי, מזרחית ל”קו התילים”.

חולשותיו של פיתרון זה

החולשה של פיתרון זה מתייחסת לשני היבטים. האחד, התבססות על חמש הנחות מסוכנות, והשנייה הנה צמצום הדרישות הישראליות תוך התייחסות לאיום אחד בלבד – האיום של הדיביזיות המשוריינות הסוריות תוך התעלמות מאיומים אחרים שמשקלם עולה.

1. התבססות על חמש הנחות “בעייתיות”

הפיתרון כפי שהוצע אז התבסס על חמש הנחות מסוכנות. מספיק שאחת ההנחות, שלא לדבר מספר הנחות, לא תעמודנה במבחן המציאות וכל הקונצפציה תקרוס. מהן אותן הנחות ומדוע אלו הנחות חלשות:

 א. “כשתפרוץ מלחמה היא תתחיל במצב בו הכוחות של שני הצדדים נמצאים במקום בו הם מחויבים להימצא”

הניסיון עם מצרים מראה כי הנחה זו איננה מציאותית. סביר להניח כי במשך השנים תיווצר שחיקה במילוי ההסכם, הן ביחס להכנסה בחשאי של נשק אסור לאזור המפורז והן ביחס למיקום הכוחות. בניגוד לטנקים ותותחים שקל יחסית לפקח על מיקומם, בלתי אפשרי לפקח על הימצאותם של טילים נגד טנקים, טילים מסוימים נגד מטוסים ורקטות קטנות.

 ב. “תינתן התרעה בזמן אמיתי”

הנחה זו מתבססת על ההערכה, כי אם תהיה לישראל תחנת התרעה מודיעינית בחרמון, אזי ניתן יהיה תמיד לזהות את תזוזת כוחותיו “בזמן אמיתי” (זמן אמיתי- זמן המאפשר להגיב באופן אפקטיבי). הנחה זו מתבססת על ההנחה הסמויה כי, היות והיום יש לנו שליטה מודיעינית טובה ביחס לנעשה בסוריה, נוכל לשמר אותה יכולת גם אחרי ירידה מהגולן. כיום מתבססת היכולת המודיעינית על מספר גדול של מרכיבים עם יתירות רבה ועם גיבוי רחב. היתירות הינה, בין היתר, תוצאה של קיומם של מספר גדול של בסיסי מודיעין ברמת הגולן. על פי מה שדובר בשנת 2000, אמורה להיות תחנת התרעה אחת בחרמון. כיום יש לישראל בחרמון שתי תחנות גדולות היוצרות גיבוי ובנוסף לפחות עוד שלוש תחנות לאורך כל רמת הגולן. אין סיכוי כי תחנה אחת בחרמון תיתן כיסוי מודיעיני מספק. בנוסף ברור כי, גם אם תהיה תחנה אחת בחרמון, וגם אם תאויש בישראלים, הרי יהיו מיגבלות שונות על גודלו של צוות התחנה ועל חופש פעילותו.

 ג. “תינתן פרשנות נכונה לכל הפרה סורית”

גם אם המודיעין הישראלי יזהה נכון כל תנועה חריגה בצד הסורי, אין הדבר מבטיח כי הפרשנות תהיה נכונה. ההיסטוריה מספקת אין סוף דוגמאות למצב בו פעילות האויב זוהתה נכון על ידי המודיעין, אך הצד המותקף לא נערך כהלכה עקב פרשנות מקלה לאותה פעילות. הדוגמא הרלבנטית ביותר לגבינו היא כמובן מלחמת יום כיפור. ריכוז הצבא המצרי בקרבת תעלת סואץ זוהה במדויק על ידי המודיעין הישראלי אלא שהמעריך המודיעיני “קנה” את הגרסה כי מדובר בתרגיל בלבד. העובדה כי בחזית הדיביזיות הסוריות ישנו עדיין שטח ריבוני סורי באורך של עשרות ק”מ מעניקה לסורים מרחב גדול של אפשרויות ליצור הונאה (למשל: מסיבה כלשהי יהיו מהומות של אזרחים סורים ברמת הגולן. הסורים ישלחו לשם את הצבא באמתלה של פעולת שיטור, אך בפועל יתפרסו כוחות לוחמים בעמדות כנגד ישראל).

 ד. “ממשלת ישראל תגיב בנחרצות ובמהירות מול כל הפרה סורית”

גם אם מבחינה מודיעינית תהיה התרעה בזמן אמיתי, וגם אם זו תפורש כהלכה, עדיין תידרש ממשלת ישראל להחליט כי נכון להכניס את כוחות צה”ל לרמת הגולן טרם הגעת הסורים. החלטה זו תצטרך להתקבל תוך שעות ספורות. הקושי לקבל אותה נובע מהמצב הלא-סימטרי שייווצר. תנועת כוחות סורים לעבר הגבול היא אמנם הפרה של הסכם, אך היות והיא תקרה בתוך שטח ריבוני סורי, קשה יהיה לקבוע בנחרצות כי היא “קזוס בלי”. לעומת זאת תנועת כוחות צה”ל לעבר אותו אזור היא חציית גבול וכניסה לשטח הריבוני של מדינה אחרת. מבחינה בינלאומית פירושו של דבר כי ישראל היא זו שפותחת מלחמה, ועוד נגד מדינה איתה יש לה הסכם שלום. קשה לקבל את ההנחה כי בכל מצב תקבל ממשלת ישראל במהירות ובקלות את הפרשנות המחמירה לתנועת הכוח הסורי ותחליט תוך שעות ספורות לצאת למלחמה.

 ה. צה”ל יממש את תכניתו ויגיע לפני הכוח הסורי לעמדותיו על “קו התילים”

גם אם עמדנו בהצלחה בארבעת האתגרים הקודמים יש לצה”ל אתגר לא קטן והוא להגיע מהר וללא שחיקה משמעותית לעמדות הפתיחה שלו על “קו התילים”. ישנן שלוש סיבות שיקשו על מהלך כזה: האחת, רמת הגולן אחרי ההסכם לא תיראה בהכרח כמו רמת הגולן היום. הסורים יבנו ערים ועיירות שמטבע הדברים יוקמו סביב צירי התנועה העיקריים. תנועה בתוך שטח בנוי היא קשה יותר ומסוכנת יותר. סביר כי הסורים גם יבנו תעלות נגד טנקים במסווה של “תעלות השקיה” ובכך יגבילו בייתר שאת את תנועת כוחותינו.

שתיים, סביר כי הסורים יבחרו עיתוי עם מזג האוויר גרוע והעבירות של הקרקע קשה במיוחד. שלוש, הצורך לבצע תנועה יבשתית מהירה לפנים (בכדי לתפוס את השטח הגבוה לפני הסורים) יחייב כי פעולה יבשתית זו תהיה הדבר הראשון שישראל תעשה, אך בעשותה כך תיאלץ לוותר על פעולה אווירית מכינה.

[רון טירה בספרו “עיצוב מדיניות ישראל כלפי סוריה” קורא לתפיסה המתבססת על אותן הנחות “תפיסת התיל הממעיד”. על פי הסבר זה כל הפרה סורית תזיז חוט שידליק מנורה ותגרום לנו באופן אוטומטי, מהיר ויעיל להגיב באפקטיביות בזמן אמיתי]

2. התייחסות לאיום באופן מצומצם מדי

גם אם המענה לאיום של מתקפה משוריינת לעבר ישראל היה טוב יותר ויתבסס על הנחות יותר יציבות, עדיין נותרו בעיות שההסכם שהתגבש בתחילת 2000 לא נתן להם מענה כלל. ישנם שלוש בעיות בקטגוריה זו:

א. הגידול באפקטיביות של טילי נ.ט. מתקדמים ושל טילי נ.מ מתקדמים

סוגי הטילים ניתנים לנשיאה והפעלה על ידי חייל בודד (או זוג חיילים רגליים). השיפור היחסי של שני סוגי נשק אלו גדול יותר מהשיפור ביכולות הטנק או המטוס (ובעיקר המסוק או מזל”ט) להתמודד איתם.

מעבר ליתרונות הטקטיים של כלי נשק מסוג זה יש להם יתרון מכריע בהתייחס להסדרי הביטחון עם סוריה. היתרון הוא שלא קיים מנגנון פיקוח שמסוגל לבקר את קיומם בשטח. מנגנון פיקוח יעיל יוכל לזהות הימצאות אסורה של טנקים או תותחים. הוא לא יוכל לזהות ארגז אחד עם טילי קורנט או טילי מטיס או טילי נ.מ. מסוג אס איי 18 על משאית עמוסה בארגזי ירקות והנוסעת לעבר רמת הגולן.

ב. אורבניזציה של רמת הגולן

יש להניח כי הסורים יבנו ערים ועיירות ברמת הגולן “המשוחררת”. ערים אלו ייבנו קרוב לוודאי הן על צירי התנועה, המהווים “מעברים הכרחיים” והן לאורך קו המצוקים השולט על עמק החולה.

בערים אלו יהיו “שוטרים” רבים, שביום יום יסתובבו עם אקדחים בלבד אך בעת הצורך יוכלו, יחד עם עוד “אזרחים” רבים נוספים להפעיל אלפי טילי נ.ט. ונ.מ. שיוחזקו באותם ערים. השילוב של שטח בנוי בצפיפות עם לוחמי חי”ר המפעילים נשק נ.ט. מתקדם יאטו את תנועת כוחותינו ממערב למזרח ויגרום לשחיקה רבה.

גם אם כוחותינו יגיעו בסופו של דבר לקו הרצוי (קו התילים), סביר כי הדבר יקרה בעיתוי שלא תואם את הנחת היסוד (יכולת ישראלית להגיע לקו זה ללא חיכוך ולפני שיגיעו לשם הכוחות הסורים).

ג. האיום הצבאי האסטרטגי

עם כל הכבוד לחשיבותם של כוחות היבשה הסורים, יש לזכור כי האיום הסורי העיקרי מתבסס על שני מרכיבים אחרים: טילי קרקע-קרקע והימצאות נשק כימי בכמויות גדולות.

בדיונים שהתקיימו בשנת 1999 לא נעשה כל ניסיון לצמצם את קיומם של שתי יכולות אלו. יתכן והדבר היה נידון מראש לכישלון, ובכל זאת חשוב לדעת כי מול ויתור על נכס ביטחוני ממדרגה ראשונה (רמת הגולן) לא נעשה כל ויתור סורי בהתייחסות ליכולת אסטרטגית.

 

השינויים שחלו מאז שנת 2000

 

השינויים ביכולות הצבאיות

רוב השינויים ביחסי הכוחות ישראל סוריה לא רק שאינם מקטינים את חשיבותו של העומק הטריטוריאלי, אלא אף מגדילים אותו.

היתרון הסורי הוא קיומו של נשק תלול מסלול, ממרגמות וארטילריה ועד רקטות וטילי קרקע-קרקע. באופן טבעי ככל שהטווח של הנשק יותר קטן, כן מספר הקנים שברשות האויב גדל. על כן יש לצבא הסורי אלפי מרגמות, מאות רבות של קני ארטילריה, מאות בודדות של רקטות (בעלות טווח שמעל 30 ק”מ) ורק עשרות משגרי טילי קרקע-קרקע.

אם תפרוץ מלחמה היום, יוכלו המרגמות הסוריות לפגוע רק בקו המוצבים הקדמי שלנו (המבוצר כהלכה). הארטילריה תפגע גם בלב רמת הגולן, אך כל הריכוזים הלוגיסטים, שטחי הכינוס של כוחות המילואים (מטרה פגיעה במיוחד), מפקדת הפיקוד ובסיסי חיל האוויר נמצאים בטווח היעיל של הרקטות והטק”ק בלבד. מספרם של סוגי נשק זה קטן יחסית והפגיעות שלהם לתקיפות ח”א שלנו גבוהה.

ויתור על רמת הגולן יוצר מצב בו שטחי הכינוס הטבעיים (עמק החולה) ימצאו בטווח היעיל של מרגמות וארטילריה של האויב. מבנה השטח יגרום לכך ששטחים אלו יימצאו גם בתוך הטווח היעיל של טילי הנ.ט. הסורים. אלו אינם הסאגרים של מלחמת יום כיפור אלא טילים מתקדמים עם טווח יעיל ביום ובלילה של 5 ק”מ. בנוסף לכך,  השיפור בטילי הנ.מ. ובעיקר קיומם של טילי כתף מתקדמים יאפשר לסורים להסתירם בתוך השטח הבנוי טרם המלחמה ולהפעילם מהקו הקדמי ביותר עם תחילת המלחמה.

מנגד, היתרון הישראלי העיקרי הוא חיל אוויר מודרני ויכולת השמדת מטרות מדויקת מהקרקע ומהאוויר. היכולות הקרקעיות העדיפות שלנו עלולות שלא להתבטא, היות והפעלתם דורשת יכולת פריסה ותחילת פעולה (תנועה מכינוס להיערכות) ממרחבים שאינם תחת אש כה צפופה של האויב.

חיל האוויר עלול לסבול משני קשיים: מצד אחד האיום הסורי המיידי על מרחב העורף האסטרטגי של ישראל יאלץ את חיל האויר הישראלי בשלב מוקדם להילחם הן נגד כוחות הקרקע הסורים והן נגד ירי הרקטות והטילים בשלב מוקדם. הדבר עומד בניגוד חריף לתפיסה כיום, אשר על פיה יכולים כוחות היבשה שלנו “להסתדר כמעט לבד” בימים הראשונים ולאפשר לחיל האוויר קודם כל להשיג “עליונות אווירית”. עליונות אווירית איננה רק תנאי לניצחון אלא גם תנאי להקטנת שחיקה בחזית, הקטנת הפגיעות מטילים בעורף  וקיצור משך הלחימה. שנית, התקרבות “קו האמ”ט” (קו איום טילי הנ.מ)  כך שיכסה חלק גדול מצפון המדינה, יקשה מאד על חיל האוויר לפעול ביעילות.

הגזרה הלבנונית

 

התהליך שהתקיים בשנת 2000 היה אמור להוביל להסכם שלום כולל בין ישראל, סוריה ולבנון. חלק בלתי נפרד מאותו הסכם חייב את פירוקו המלא של חיזבאללה. בשנת 2005 נאלצו הסורים בלחץ בינלאומי להוציא את כוחותיהם מלבנון. מאותה עת טוענים הסורים, ובצדק, כי אין הם יכולים לדבר בשם ממשלת לבנון, ובוודאי שאין הם יכולים לערוב עוד לפירוק חיזבאללה.

המשמעות היא שישראל עלולה להגיע להסכם שלום מלא עם סוריה, הסכם שיחייב ירידה מלאה מרמת הגולן, אך בה בעת חיזבאללה ימשיך להתקיים במלוא כוחו. יותר מכך, כל סידורי הביטחון עליהם הוסכם אז הניחו, כי לא קיים כל איום ממשי משטח לבנון. ברור כי ויתור על הגולן מבלי להבטיח לחלוטין את האגף הלבנוני הנו מעשה של חוסר אחריות לאומי.

המציאות הכלכלית

 

עבור הוויתור הישראלי על רמת הגולן היתה ישראל אמורה לקבל פיצוי כלכלי נדיב מארצות הברית. סכום הכסף שהוזכר אז היה 17 מיליארד דולר. סכום זה אמור היה ליצור שדרוג של ממש ביכולות צה”ל. גם אם הממשל האמריקאי החדש, בניגוד לממשל בוש, יהיה נלהב לקדם הסכם שלום ישראלי-אמריקאי, ברור כי לא ניתן לצפות כיום לפיצוי כלכלי קרוב בהיקפו למה שהוצע אז.

במילים אחרות, הסיכון והחולשה שייווצרו עקב ויתור על הגולן לא יפוצו ולו חלקית על יד שיפור של יכולות אחרות.

סיכום משמעויות מדיניות וצבאיות

בטווח הזמן הנראה לעין הסכם שלום היחיד האפשרי בין סוריה לישראל יחייב ויתור ישראלי על כל הגולן. יתכן ולא היינו נמצאים במצב זה לולא הסכימו במפורש או במשתמע רוב ראשי הממשלה של ישראל מאז רבין לסוג הסדר כזה. באופן תיאורטי ייתכנו גם פתרונות אחרים (החכרת רמת הגולן, ריבונות משותפת, הסכם טריטוריאלי אזורי ועוד), אך כיום יהיה זה כמעט בלתי אפשרי להביא את הסורים לכך שישקלו רעיון אחר כלשהו, מלבד העברה מלאה של רמת הגולן לריבונותם.

הסכם כזה הוא אפשרי, וסביר כי בהשגתו יתמוך כל העולם. בניגוד לדימוי, גם איראן תתמוך בהסכם זה. איראן תמכה ותמשיך לתמוך בכל הסדר המעביר שטחים מישראל לערבים. היות וסוריה תתעקש, כי להסכם שלום עם ישראל אין כל נגיעה ליחסיה של דמשק עם מדינה שלישית, הרי שהסכם זה גם לא יחליש את קשרי סוריה-איראן.

הסכם שלום בין סוריה לישראל גם לא יפגע משמעותית בכוחו הפוליטי והצבאי של חיזבאללה. חיזבאללה נשען יותר על איראן ועל תמיכת העדה השיעית בלבנון. התמיכה (הפומבית) הסורית חשובה הרבה פחות וסיוע סורי בנשק לארגון מובטח גם אחרי הסכם השלום (גם אם סוריה תתחייב אחרת).

הסכם שלום ישראלי-סורי יחייב ויתור מלא על רמת הגולן. המרווח היחיד למו”מ יהיה ביחס לשתי רצועות צרות, האחת בצפון-מזרח הכינרת והשנייה באזור חמת גדר.  ההבדל נובע מהפער שבין קו הגבול מ-1923 (עמדת ישראל) לקווי 67′ (העמדה הסורית). הסיכוי שסוריה תיאות לעשות ויתור גדול יותר ותסכים להמשך ריבונות ישראלית, ולו בחלק מהגולן( “קו המצוקים”) נראה נמוך מאד.

בתמורה לירידה מן הגולן יתקיימו יחסי שלום מלאים בין שתי המדינות, יהיו הסדרים בנושא מים ויהיו הסדרי ביטחון. הסדרי הביטחון יתמקדו בשלושה נושאים: פירוז, קיום תחנות התרעה מודיעיניות וקיום מנגנון פיקוח בינלאומי. עם כל חשיבותם של אלו, אין הם יכולים להבטיח לישראל מענה צבאי מספק, אם יחליטו הסורים מכל סיבה שהיא להפר את ההסכם.

סביר כי אם ייחתם הסכם, הוא יכובד על ידי השלטון הסורי הנוכחי, אלא שהמשך שלטונו של אסד כלל לא מובטח. אסד האב ואסד הבן השתיתו את שלטונם על תמיכה של העדה העלווית, המהווה 14 אחוז בלבד מאוכלוסיית סוריה. הרוב הסוני (80 אחוז) שונא אותם, מגדיר את שלטונם לא לגיטימי  וממתין לרגע הנקמה על הדיכוי הנורא ממנו הם סובלים. הסונים רואים בעלווים עדה נחותה, שדתם קרובה יותר לעבודת אלילים מאשר לאסלאם. כאשר תהיה הפיכה סונית בסוריה, ובמיוחד אם תעשה על ידי “האחים המוסלמים”, כלל לא ברור כי השלטון החדש יכבד את ההסכם שעשה “הכופר באשר אסד”.

באופן אבסורדי הסכם שלום עם ישראל עלול לזרז הפיכה כזו. חאפז אל אסד ובאשר אל אסד מצליחים לשלוט בסוריה בעזרת חוקי חירום ביטחוניים, שקיומם מוצדק עקב “התוקפנות הישראלית”. כשיהיה שלום עם ישראל, ותרוץ זה לא יהיה עוד בתוקף והדבר יקשה על השלטון להמשיך ולדכא את הסונים כפי שעשה עד כה.

המלצות

הסכסוך הישראלי-סורי, בניגוד לסכסוך הישראלי-פלשתיני, הוא סכסוך טריטוריאלי בין שתי מדינות ריבוניות. כמוהו ישנם עוד עשרות סכסוכים בעולם, חלקם פתירים וחלקם לא. הסכסוך בין הודו לפקיסטאן ביחס לקשמיר הוא דוגמא לסכסוך מהסוג השני.

במצב זה עדיף להמשיך ולנהל את הסכסוך מאשר לפתור אותו במחיר ובסיכון לא סבירים. אם ניתן יהיה פעם להגיע לפיתרון אחר, נכון יהיה לבחון זאת שנית. פתרונות אחרים יכולים להיות משלושה סוגים לפחות:

האחד, חכירת רמת הגולן על ידי ישראל לתקופה ארוכה (100 שנה); השני, פיתרון של ריבונות משותפת בגולן; השלישי, פיתרון אזורי ועל פיו סוריה תקבל מישראל רק חלק מרמת הגולן, את השטח בגודל “החלק החסר” היא תקבל מירדן (שתקבל מישראל אותו נתח באזור הערבה). היות וכרגע אף אחד מפיתרונות אלו לא ניראה בשל, והאפשרויות הן “הכול או לא כלום”, עדיף ה”לא כלום”.

US editorial says Israel similar to North Korea

Op-ed published by POLITICO claims Washington ‘too paralyzed to control Israel’s political leadership. Mitchell meets Netanyahu, says will strive to achieve ‘real progress’ in coming months toward framework peace deal

Yitzhak Benhorin Published:  12.13.10, 23:23 / Israel News 

WASHINGTON – “Israel is a democracy, and Prime Minister Benjamin Netanyahu is in no way similar to (North Korean) dictator Kim Jong Il, but there is a similarity in the confidence both these leaders have that their chief international patrons will support them almost unconditionally,” according to an editorial published by the POLITICO website this week.

“One looking at the situation from outer space would presume that Washington had the power and Israel was followed along. But, in fact, Israel seems to be calling its own shots and Washington is too paralyzed to use the power levers to control Israel’s political leadership,” columnist Steve Clemons writes.

Robert Danin, who served in the US consulate in Jerusalem, told Ynet the article does not reflect the position of most Americans.

According to him, recent polls show a very high support level for Israel among the American public. However, he added, more and more officials within the US’ foreign policy establishment claim Israel receives preferential treatment from Washington.

Meanwhile, US envoy to the Mideast George Mitchell returned to the region on Monday, seeking to revive troubled peace efforts after a major setback in which Washington abandoned efforts to coax Israel to freeze Jewish settlement in areas Palestinians want for a future state.

At the onset of his meeting with Netanyahu, Mitchell said he would strive to achieve “real progress” in the coming months toward a Middle East framework peace deal, despite the collapse of direct Israeli-Palestinian talks.

Launching the first round of shuttle diplomacy since negotiations hit an impasse over Jewish settlement building, the American envoy met Netanyahu at his office in Jerusalem.

“In the days ahead our discussion with both sides will be substantive two-way conversations, with an eye toward making real progress in the next few months on the key questions of an eventual framework agreement,” Mitchell said as talks began.

Mitchell shuttled between Israeli and Palestinian leaders for months before direct talks began in September. They broke down weeks later when Netanyahu refused to extend a 10-month freeze on housing starts in settlements in the occupied West Bank.

Earlier this month Washington formally abandoned efforts to persuade Israel to agree to a partial renewal of the settlement moratorium in exchange for security guarantees.

Netanyahu praised Washington’s move, telling a business forum in Tel Aviv on Monday: “I welcome this American decision. It is good for Israel. It is good for peace.”

Standing beside Mitchell later in Jerusalem, Netanyahu said the goal was now “a new path, to achieve a common goal which is to get a framework agreement for peace that will ensure both peace and security.”

Mitchell will hold separate talks with Palestinian President Mahmoud Abbas on Tuesday in the occupied West Bank.

Secretary of State Hillary Clinton announced on Friday the US would refocus efforts on a return to indirect talks and would push to resolve core issues in the six-decade conflict.

These include borders, security, the future of Jerusalem and settlements in territory Israel occupied in the 1967 Middle East War, and the fate of Palestinian refugees.

Palestinian officials, who have been highly critical of the US policy shift, said the seriousness of any diplomacy would depend on a halt to settlement building and setting out clear terms of reference.

Palestinian officials fear settlement expansion on land where they aim to found their state will make statehood impossible, and have voiced concern Israel may try to avoid discussion of their future state borders.

The Palestine Liberation Organization’s executive committee met on Monday and said Israel’s policy “threatened the stability of the region” and showed its priorities were “settlement, expansion and perpetuating the occupation”.

In a statement from Brussels, the European Union also pressed Israel on the settlements issue.

“Our views on settlements, including in East Jerusalem, are clear: they are illegal under international law and an obstacle to peace,” said the statement issued by EU foreign ministers. Also Monday, Defense Minister Ehud Barak met his American counterpart Robert Gates in Washington. During the meeting Barak said he hopes the peace process will continue while preserving Israel’s security interests

THOMAS L. FRIEDMAN is the most Damaging JEW Journalist That think that Israel is another star on the American flag and have no right to protect the country to the best of their interest.
You Can’t bribe Israel for just making Barak Husein Obama Happy…and yes Mr. Friedman, Israel is independent.. and don’t think that
 all of this years that America supported Israel, was just for the Israelis interest..  America gut in return a place they can come closer to the
 Middle east in case of crisis, and don’t forget that Israel is the only  true Democracy in the Middle East and if you Mr. Friedman will learn some history , you might find more reasons why America supported Israel all of those years.

Op-Ed Columnist
Reality Check
By THOMAS L. FRIEDMAN
Published: December 11, 2010
 
The failed attempt by the U.S. to bribe Israel with a $3 billion security assistance package, diplomatic cover and advanced F-35 fighter aircraft — if Prime Minister Bibi Netanyahu would simply agree to a 90-day settlements freeze to resume talks with the Palestinians — has been enormously clarifying. It demonstrates just how disconnected from reality both the Israeli and the Palestinian leaderships have become.
 
Josh Haner/The New York Times
Thomas L. Friedman
Go to Columnist Page »
Oil is to Saudi Arabia what unconditional American aid and affection are to Israel — and what unconditional Arab and European aid and affection are to the Palestinians: a hallucinogenic drug that enables them each to think they can defy the laws of history, geography and demography. It is long past time that we stop being their crack dealers. At a time of nearly 10 percent unemployment in America, we have the Israelis and the Palestinians sitting over there with their arms folded, waiting for more U.S. assurances or money to persuade them to do what is manifestly in their own interest: negotiate a two-state deal. Shame on them, and shame us. You can’t want peace more than the parties themselves, and that is exactly where America is today. The people running Israel and Palestine have other priorities. It is time we left them alone to pursue them — and to live with the consequences.
They just don’t get it: we’re not their grandfather’s America anymore. We have bigger problems. Israeli and Palestinian negotiators should take a minute and put the following five words into Google: “budget cuts and fire departments.” Here’s what they’ll find: American city after city — Phoenix, Cincinnati, Austin, Washington, Jacksonville, Sacramento, Philadelphia — all having to cut their fire departments. Then put in these four words: “schools and budget cuts.” One of the top stories listed is from The Christian Science Monitor: “As state and local governments slash spending and federal stimulus dries up, school budget cuts for the next academic year could be the worst in a generation.”
I guarantee you, if someone came to these cities and said, “We have $3 billion we’d like to give to your schools and fire departments if you’ll just do what is manifestly in your own interest,” their only answer would be: “Where do we sign?” And so it should have been with Israel.
Israel, when America, a country that has lavished billions on you over the last 50 years and taken up your defense in countless international forums, asks you to halt settlements for three months to get peace talks going, there is only one right answer, and it is not “How much?” It is: “Yes, whatever you want, because you’re our only true friend in the world.”
Palestinian President Mahmoud Abbas, what are you thinking? Ehud Olmert, the former Israeli prime minister, offered you a great two-state deal, including East Jerusalem — and you let it fritter away. Now, instead of chasing after Obama and telling him you’ll show up for negotiations anywhere under any conditions that the president asks, you’re also setting your own terms. Here’s some free advice: When America goes weak, if you think the Chinese will deliver Israel for you, you’re wrong. I know China well. It will sell you out for a boatload of Israeli software, drones and microchips so fast that your head will spin.
I understand the problem: Israeli and Palestinian leaders cannot end the conflict between each other without having a civil war within their respective communities. Netanyahu would have to take on the settlers and Abbas would have to take on Hamas and the Fatah radicals. Both men have silent majorities that would back them if they did, but neither man feels so uncomfortable with his present situation to risk that civil war inside to make peace outside. There are no Abe Lincolns out there.
What this means, argues the Hebrew University philosopher Moshe Halbertal, is that the window for a two-state solution is rapidly closing. Israel will end up permanently occupying the West Bank with its 2.5 million Palestinians. We will have a one-state solution. Israel will have inside its belly 2.5 million Palestinians without the rights of citizenship, along with 1.5 million Israeli Arabs. “Then the only question will be what will be the nature of this one state — it will either be apartheid or Lebanon,” said Halbertal. “We will be confronted by two horrors.”
The most valuable thing that President Obama and Secretary of State Hillary Clinton could do now is just get out of the picture — so both leaders and both peoples have an unimpeded view of their horrible future together in one state, if they can’t separate. We must not give them any more excuses, like: “Here comes the secretary of state again. Be patient. Something is happening. We’re working on a deal. We’re close. If only the Americans weren’t so naïve, we were just about to compromise. … Be patient.”
It’s all a fraud. America must get out of the way so Israelis and Palestinians can see clearly, without any obstructions, what reckless choices their leaders are making. Make no mistake, I am for the most active U.S. mediation effort possible to promote peace, but the initiative has to come from them. The Middle East only puts a smile on your face when it starts with them

גבולות בני הגנה

 

ועידת אנאפוליס, שהתכנסה ב-27 בנובמבר 2007, שבה והעלתה את שאלת הסכם הקבע להשכנת שלום יציב ובר קיימא בין ישראל לבין שכנותיה. אחת מסוגיות הליבה בהסכם זה הינה המעמד הסופי של שטח הגדה המערבית ורצועת עזה

לאחר מלחמת ששת הימים היה ברור לרוב הגורמים בזירה הבינלאומית כי ישראל נכנסה לשטחים אלה מתוך הגנה עצמית; לפיכך, האו”ם חסם את כל המאמצים להאשים את ישראל בתוקפנות. למעשה, המתקפה המזוינת על ישראל באה דווקא מאותם השטחים שכבשה באותה המלחמה שנכפתה עליה. כתוצאה מכך, קיבלה מועצת הביטחון של האו”ם פה אחד את החלטה 242, שקראה לכינון גבולות חדשים אחרי משא-ומתן.

יש לציין כי החלטת מועצת הביטחון 242 לא קראה לישראל לסגת אל הקווים הפגיעים שקדמו למלחמה, אלא רק “משטחים” -ולא “מכל השטחים” – שהיו בשליטתה. כוונתה של מועצת הביטחון של האו”ם היתה שבסופו של תהליך תקבל ישראל “גבולות בטוחים ומוכרים”. זכויותיה של ישראל “בשטחים השנויים במחלוקת” האלה הוגדרו על ידי ממשלים שונים בארצות הברית, ובייחוד בימיו של הנשיא רונלד רייגן, כזכות ל”גבולות בני הגנה”.

מדיניות זו מצאה ביטויה גם במכתבו של הנשיא ג’ורג’ ו. בוש לראש הממשלה, אריאל שרון, ב-14 באפריל 2004, בו הדגיש את זכויותיה של ישראל ל”גבולות בני הגנה”. באותם ימים הציעה ישראל נסיגה חד-צדדית מרצועת עזה, אחרי שנואשה מן הסיכוי למשא-ומתן לשלום עם הרשות הפלשתינאית, שלא פעלה לעצירת התקפות הטרור על ערי ישראל במשך יותר מעשור. למעשה, שרון ביקש תמורה מדינית מארצות הברית עבור הנסיגה מעזה.

מכתבו של בוש לשרון הבהיר שאין מצפים מישראל לסגת מהגדה המערבית לקווי 67′. במכתב נאמר במפורש שהשינויים שהתחוללו בפועל בשטח יביאו בסופו של דבר לסיפוח גושי ההתיישבות בגדה המערבית לישראל. כששרון חזר לירושלים עם מכתב בוש, הוא הסביר את משמעותו לכנסת ישראל ב-22 באפריל 2004:

קיימת הכרה אמריקנית שבכל הסכם קבע לא תהיה נסיגה של ישראל לקווי  67′. הכרה זו מופיעה בשתי דרכים: הבנה שהעובדות שנוצרו על-ידי הקמת גושי התיישבות גדולים ישראליים אינה מאפשרת לחזור לקווי 67′, ויישום התפיסה של “גבולות בני הגנה” (ההדגשה שלי).

במילים אחרות, מחויבותה של ארצות הברית להבטיח את זכותה של ישראל ל”גבולות בני הגנה” לא היתה שורה סתמית שהוכנסה כדרך אגב. זו היתה תפיסה טריטוריאלית שהבטיחה שישראל תוכל להגן על עצמה – בכוחות עצמה – מפני הסכנות האורבות לה במזרח התיכון. ואכן, שרון הדגיש, כעבור שנה, בריאיון ל“הארץ”, ב-14 באפריל 2005, את חשיבותה הביטחונית העליונה של בקעת הירדן עד ל”כביש אלון” במורדות המזרחיים של גב ההר.

למעשה, שרון פעל ברוח מורשתו של ראש ממשלת ישראל המנוח, יצחק רבין, אשר בנאומו האחרון בפני הכנסת, חודש לפני הירצחו בנובמבר 1995, טען כי על ישראל להמשיך ולהחזיק בבקעת הירדן “במובן הרחב ביותר של המונח”. ואכן, דרישת ישראל ל”גבולות בני הגנה”, שהיתה מבוססת בעיקר על בקעת הירדן, שבה והועלתה על-ידי רוב ראשי ממשלות ישראל, החל מגולדה מאיר וכלה בבנימין נתניהו. וכך, במשך השנים, חצה הרעיון של “גבולות בני הגנה” את קווי המפלגות השונות וצבר תמיכה רבה בכל גווני הקשת של המפה הפוליטית בישראל.

להקשר הספציפי של מכתב בוש ב-2004 היתה גם משמעות נוספת. ארבע שנים קודם לכן, ביולי 2000, ניסה ראש-הממשלה אהוד ברק להגיע להסדר קבע עם ראש אש”ף, יאסר ערפאת, בקמפ דייויד, בוועידת פסגה בחסותו של הנשיא ביל קלינטון. ועידה זו נכשלה, למרות שברק הציע לערפאת ויתורים חסרי תקדים. גם ויתורים ישראליים נוספים במפגש בטאבה לא סיפקו את ההנהגה הפלשתינאית.

כמתווך במשא ומתן הישראלי-פלשתינאי, ניסה הנשיא קלינטון להציג עמדת ביניים הוגנת, לדעתו, בין העמדות הישראליות והפלשתינאיות. מתווה קלינטון לא היה הצעה פורמלית מטעם ארצות הברית ולא ייצג גרסה מעודכנת של מדיניותה ביחס לסכסוך הטריטוריאלי בין ישראל לפלשתינאים, אלא היווה מעין סיכום של עמדות הביניים בין הצדדים. בסופו של דבר, לא קיבלו הפלשתינאים את רעיונותיה של ארצות הברית.

יתר על כן, מכיוון שעמדות הגישור של קלינטון שללו מישראל את הגבולות המינימליים להם היתה זקוקה כ”גבולות בני הגנה”, התריע המטה הכללי של צה”ל, במסמך שהוגש לקבינט על-ידי הרמטכ”ל, רב-אלוף שאול מופז, כי יישום הצעה זו בשטח יגרום “לאיום חמור על מרכזי האוכלוסייה הגדולים של המדינה”. אזהרתו של מופז, כפי שדווחה בידיעות אחרונות בסוף דצמבר 2000, הוסיפה: “בהסדר המתגבש, לא נוכל לספק תשובה לאיום ממזרח”.

אירועים שבאו לאחר מכן הוכיחו שאזהרת הרמטכ”ל היתה מוצדקת. בשנות התשעים רווחה התפיסה כי עם סיומה של המלחמה הקרה, ידעכו הסכסוכים במזרח התיכון, וישראל תוכל לקחת על עצמה סיכונים גדולים יותר למען השלום, בייחוד אם הסכם על “סיום הסכסוך” בין ישראל לשכנותיה ממשמש ובא. דומה היה כי הולך וקטן הסיכוי למלחמה קונוונציונלית בהיקף מלא.

עם זאת, לאחר האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 ומלחמת לבנון השנייה ב-2006, היה ברור שישראל עומדת בפני אתגרים צבאיים רציניים, שהיוו איום ישיר על מרכזי האוכלוסייה העיקריים שלה. יתר על כן, אמנם מדיניות ההתערבות הסובייטית בימי המלחמה הקרה עברה מן העולם, אולם איראן הופיעה כמעצמה מזרח תיכונית חדשה, השואפת להצטייד בנשק גרעיני, ולחזק את יכולותיהם של אויבי ישראל: החל בחיזבאללה בלבנון, דרך סוריה, ועד החמאס.

השינוי בנוף האסטרטגי הסתמן גם בהופעת מרכזי  ג’יהאד גלובלי חדשים בלב המזרח התיכון. אמנם ארגון  אל-קאעידה הוקם ב-1989 באפגניסטן, אבל אחרי 11 בספטמבר הוא העביר חלק ניכר מיכולותיו לעיראק המערבית, מצרים, ערב הסעודית, סוריה ולבנון, והקים שלוחות חדשות. הממלכה ההאשמית הירדנית הותקפה פעם אחר פעם על-ידי הארגונים הללו. התפתחויות אלה ניפצו את האשליה שניתן לבודד את הסכסוך הישראלי-פלשתינאי מהמגמות האזוריות הרחבות יותר ולהגיע להסדר טריטוריאלי יציב שאינו מתחשב במציאות החדשה.

ראוי לציין כי קלינטון הכריז בסיום כהונתו שהצעותיו “יוסרו מן השולחן” עם סיום תפקידו. יתר על כן, בתחילת 2001, הודיע רשמית הממשל החדש של בוש לישראל כי היא לא תהיה מחויבת לתוצאות המשא-ומתן הקודם בקמפ דייויד או בטאבה. אחרי ככלות הכל, לא נחתם כל הסכם, ולא נתקבלו החלטות מחייבות. אף על פי כן, בחוגים מדיניים מסוימים במערב, נשמעו טענות כי התוצאה הבלתי-נמנעת של משא ומתן עתידי ישראלי-פלשתינאי כבר נקבעה וכי זו תהיה דומה להצעות שהועלו בקמפ דייויד ובטאבה.

למרבה המזל, מכתבו של הנשיא בוש קבע נקודת התייחסות חלופית למשא ומתן העתידי בין ישראל לפלשתינאים במקום קמפ דייויד-וטאבה. ואכן, בוועידת אנאפוליס התייחס ראש הממשלה אהוד אולמרט במפורש למכתבו של הנשיא בוש, אם כי לא ציין איזה חלק מהמכתב הוא מאמץ כמדיניותו.

לאחר ההתנתקות מרצועת עזה, שהושלמה באוגוסט 2005, ובעקבות נסיגת ישראל מציר פילדלפי, התחזק הצורך ב”גבולות בני הגנה” בגדה המערבית לאור מצבה הביטחוני של ישראל. לרצועת עזה החלו לזרום משלוחי נשק עצומים, ללא כל מעצורים, לידי ארגוני טרור כמו החמאס, הג’יהאד האיסלאמי, ואפילו לארגונים חדשים הקשורים ל אל-קאעידה. בה בעת, פעילי החמאס יצאו מעזה לאימונים ב”משמרות המהפכה” באיראן ושבו לרצועת עזה דרך ציר פילדלפי.

סביר להניח כי מצב דומה היה מתרחש אילו היתה ישראל מוותרת על זכותה ל”גבולות בני הגנה” ונסוגה מבקעת הירדן. ויתור על נוכחות ישראלית בבקעת הירדן יאפשר זרימה של נשק ומתנדבים, שיתגברו את ארגוני הטרור בגדה המערבית. על אף מאמציה של ירדן לבלום את זרימת הנשק הזה, יש להניח שהוא היה מגיע לממדים בעייתיים גם מבחינתם של כוחות הביטחון הירדניים.

זאת ועוד; פתיחת המעבר ממזרח לגדה המערבית ייצור חלל ביטחוני חדש ומיליטנטים מוסלמים רבים עלולים לעבור להתגורר בירדן ולערער על יציבותה של הממלכה ההאשמית. לפיכך, השמירה על זכותה של ישראל ל”גבולות בני הגנה” חשובה גם מבחינה אזורית ולא רק לביטחונה של ישראל עצמה. עלייתו האפשרית של מרכז מיליטנטי איסלאמי קיצוני רב עוצמה חדש, בגדה המערבית, למשל, עלול להשפיע גם על שכנותיה של ישראל.

בעקבות ועידת אנאפוליס נדרשת ישראל להגיע לכלל החלטה לגבי גבולותיה העתידים, גם כאשר לא ברור כלל שהרשות הפלשתינאית אכן תחסל את תשתיות הטרור בגדה המערבית. יתר על כן, האיומים האזוריים על ישראל נותרו בעינם. יש לקוות שצבא ארצות הברית יצליח לעקור כליל את  אל-קאעידה בעיראק, אך אין כל ביטחון שתרחיש זה אכן יתממש. ישנה גם אפשרות שאל-קאעידה בעיראק יעקור לסוריה ולירדן, כתוצאה ממתקפה אמריקאית על כוחותיו.

גם עתידה של איראן משפיע על ההיערכות האסטרטגית העתידית. ישנה סבירות גבוהה שאיראן תצטייד בנשק גרעיני ותהווה מטרייה אסטרטגית לפעילותם של ארגוני הטרור הסונים והשיעים כאחד בכל רחבי האזור. לאור המגוון הרחב של תרחישים אפשריים בעתיד הקרוב, תהיה זו טעות חמורה מצד ישראל לפעול מתוך הנחה שהשינויים הצפויים יאפשרו לישראל לסגת משטחים משמעותיים מבחינה אסטרטגית, כגון בקעת הירדן.

בכל מו”מ ישראלי עם הפלשתינאים נשמעות הדרישות החוזרות ונשנות לנסיגה מלאה לקווי 1967. לעומת דרישות אלה, חייבת ישראל להציג משנה סדורה משלה. בעקבות חידוש המשא ומתן אחרי ועידת אנאפוליס והשינויים האסטרטגיים המתחוללים באזור, על ישראל לשוב ולהעלות על סדר היום את זכויותיה ואת דרישותיה, שלעתים קרובות מדי נשכחו בשיח הציבורי על המזרח התיכון. ישראל חייבת להתעקש שכל הסכם שלום יבטיח “גבולות בני הגנה” כדי להגן על ביטחונה לטווח ארוך.

ראוי להוסיף כי בניגוד למדיניות האמריקנית, היחס האירופאי לדרישות הביטחון של ישראל לגבולות בני הגנה לא היה אוהד. החלטת מועצת הביטחון 242 נוסחה במשותף ב-1967 על ידי בריטניה וארצות הברית, בתמיכה מלאה של ראש ממשלת בריטניה דאז, הרולד ווילסון, ונשיא ארה”ב דאז, לינדון ג’ונסון, אולם העמדה הבריטית השתנתה במשך הזמן, ואימצה את ההתייחסות האירופית משנות השבעים והשמונים.

למרות זאת, היו מנהיגים אירופיים חשובים שתמכו במפורש בזכותה של ישראל לגבולות בני הגנה, וביניהם ראש ממשלת בריטניה, מרגרט תאצ’ר, וראש ממשלת ספרד, חוזה מריה אזנאר. בנאומו ב- House of Commons, ב-21 ביוני 2005, ג’ק סטרואו, שר החוץ של ראש-ממשלת בריטניה, טוני בלייר, חזר על תוכן המכתב של בוש לשרון באפריל 2004, כאשר העיר ש”פתרון צריך להביא בחשבון, באופן בלתי נמנע, את השינויים שחלו מאז 1967″. לאחר אירועי ה-11 בספטמבר, הפגינו מדינאים אירופיים הבנה רבה יותר לדילמות הביטחוניות הקשות של ישראל.

לבסוף, יש להזכיר כי הנשיא בוש ציין במפורש את הביטוי גבולות בני הגנה במהלך ביקורו בישראל לאחרונה. אין ספק כי גבולות בני הגנה נשארו עיקרון מנחה של האסטרטגיה הלאומית של ישראל, על בסיס הרעיונות שגובשו על ידי מעצבי תפיסת הביטחון של ישראל מאז מלחמת ששת הימים.

Senator Mitchell’s Wake-Up Call

YnetNews, January 13, 2001

http://www.ynetnews.com/articles/0,7340,L-3833185,00.html

Ambassador (ret.) Yoram Ettinger, Executive Director, “Second Thought”

The threat issued by Special Presidential Envoy to the Middle East, George Mitchell, to withhold US loan guarantees, in order to extract excessive concessions from Israel, constitutes a wake-up call for wishful-thinkers.

Senator Mitchell’s January 7, 2010 interview with PBS’ Charlie Rose refutes the notion that the Obama Administration will accept anything but full Israeli compliance with Washington’s terms.
Obama’s confidant, George Mitchell, known for his deliberate style, made clear that submission to pressure is not rewarded but punishable by further pressure. That is certainly the case with a White House run by Rahm Emanuel, who is “the meanest shark in town.” Emanuel and President Obama, his Chicago-politics pal, were elated when Prime Minister Netanyahu rushed on June 14, 2009 to Bar Ilan University, as soon as he returned from a “cold shower” at Obama’s White House, to enunciate a major transformation of his world view: The acceptance of the Two States Solution. They realized that their pressure was effective following Netanyahu’s September 24, 2009 speech at the UN – which reaffirmed his newly found world view – and the full freeze of construction in East Jerusalem, Judea and Samaria. Leveraging their initial success, they now employ the threat of withholding loan guarantees and intensify the pressure on Israel to accelerate the timetable of concessions, to exclude the Jordan Valley from Israel’s map of defensible borders, to release more Palestinian terrorists, to make more concessions to Abu Mazen, to refrain from construction even in Jerusalem’s Gilo neighborhood, etc.

Israel’s retreat in the face of Obama’s pressure is a rarity in a world, which has not been kind to the newly-installed president. His precipitous drop in the polls is the sharpest in recent decades, other than President Ford’s. A growing number of Democratic legislators distance themselves from him, lest they be defeated in November, 2010. Furthermore, President Obama is increasingly identified with a 10% unemployment rate, a 17% under-employment rate, a budget deficit which is the highest since 1945, a bigger government, a failed war in Afghanistan and rapidly destabilizing Iraq.

Obama’s Liberal power-base is unhappy with legislative compromises concluded with Blue Dog Democrats. Republicans are energized by Obama’s difficulties and the 30% bloc of Independents, which accorded Obama the 2008 victory, is turning its back on Obama in 2010. Since assuming power in January, 2009, Obama has received slaps in the face from Iran, North Korea, Russia, China, Venezuela, Iraq, Afghanistan and Pakistan. He has also been targeted by French and West European cynicism. However, Jerusalem is acting as if it is facing an Imperial President.

In 1992, at the height of the Shamir-Bush battle over loan guarantees, I was told by then Majority Leader, Senator George Mitchell: “Doesn’t Israel know that the US is not a monarchy, that the President is not omnipotent and that the Legislature is equal in power to the Executive?!”

In 2010, Israel still does not get it. Instead of leveraging critical public and Congressional platforms of support – which will determine the success or oblivion of Obama’s policy – Israel approaches Congress as the best supporting-actor in Washington, DC. Jerusalem is intimidated by Emanuel’s warning to “avoid bypassing the Administration via Congress.” Jerusalem fails to realize that kowtowing to Emanuel’s warning amounts to a slap in the face for the US democracy, the US public and its representatives on Capitol Hill, while severely undermining Israel’s own cardinal interests.

Senator Mitchell’s PBS interview reflects Obama’s determination to dictate to the Jewish State a full withdrawal to the 1949/67 ceasefire lines, the uprooting of Jewish communities in the Golan Heights, Judea and Samaria, the repartitioning of Jerusalem, the negotiation of the “claim of return” by 1948 Arab refugees and the exchange of land. Such an approach to the Arab-Israeli conflict is a derivative of Oabma’s worldview, which highlights the UN as a quarterback of international relations, considers Europe as a role model and Foggy Bottom bureaucracy as luminaries on international relations, burdens the West with partial-blame for international terrorism, regards the Jewish State as part of the exploiting West and the Arabs part of the exploited Third World.

In facing Obama’s pressure, Israel should follow in the footsteps of all Prime Ministers from Ben Gurion to Yitzhak Shamir (1948-1992): Advancing Israel’s national security while fending off US Presidential pressure. For instance, Ben Gurion declared independence in 1948 and constructed Israel’s nuclear reactor in defiance of brutal pressure by Secretary of State George Marshall and President Kennedy respectively. Levy Eshkol and Golda Meir built the Jerusalem neighborhoods of Ramot, Neve’ Ya’akov and Gilo in response to presidential pressure. And, Menachem Begin destroyed Iraq’s nuclear reactor irrespective of painful US, European, Global and domestic pressure. He initialed the Israel-Egypt peace process by overcoming opposition by President Carter, who preferred an international conference over direct negotiations.

Such steadfastness yielded short-term US-Israel tension. However, it was rapidly transformed into long-term enhanced strategic respect, by American and Middle Eastern leaders, toward the Jewish State.

In 2010, Israeli leaders are endowed with a critical mass – which was not enjoyed by the 1948-1992 leaders – demographically (6 million Jews!), economically, technologically and militarily, bolstered by a formidable infrastructure of support in the US. Are the current leaders also endowed with the vision, faith, wisdom and backbone, which are the prerequisite to leverage this critical mass and advance key Israeli interests, while deflecting the Obama Administration pressure?

איום מיטצ’ל – שעון מעורר
 , 10.1.2010Ynet 
יורם אטינגר, מומחה לענייני ארה”ב ומנכ”ל “במחשבה שנייה”
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3832078,00.html
 
איום השליח המיוחד של הנשיא אובמה, הסנטור ג’ורג’ מיטצ’ל, לפגוע בערבויות לישראל אם לא תשביע את רצון וושינגטון, מהווה שעון מעורר למשתעשעים באשליות. הראיון שהעניק מיטצ’ל לרשת הטלוויזיה הציבורית בארה”ב מפריך את המסר היוצא מירושלים, כאילו ממשל אובמה הולך לקראת ישראל.
 
מיטצ’ל, הבוחר את מילותיו בקפידה, מבהיר שאין שכר – אלא עונש – לכניעה ללחץ. הלקח נכון שבעתיים בבית ספרו של רם עמנואל, ראש סגל הבית הלבן, הידוע ככריש בעל המלתעות החדות ביותר בוושינגטון. רם עמנואל וידידו האישי משיקאגו, הנשיא אובמה, חיככו ידיים בסיפוק, כאשר ראש הממשלה דהר לאוניברסיטת בר-אילן, עם שובו ממקלחת קרה בבית הלבן, והודיע על שינוי של 180 מעלות בתפישת עולמו: הכרה ביהודה ושומרון כמולדת העם הפלסטיני. הם הבינו שהתפנית הופנמה, כאשר ראש הממשלה חזר על כך בנאום שנישא בעצרת האו”ם בניו יורק וכאשר הקפיא – מאז ראשית כהונתו – את הבנייה היהודית בירושלים המזרחית וביו”ש. לכן, הם מכים על הברזל בעודו חם. הם לוחצים להאצה של לוח הזמנים, להוצאת בקעת הירדן ממפת הביטחון של ישראל, לשחרור מסיבי של טרוריסטים פלסטינים, להימנעות מבנייה אפילו בשכונת גילה בירושלים ומנופפים באיום הערבויות – לחץ פסיכולוגי שקשה לממשו.
 
התקפלות ישראל בפני אובמה מהווה תופעה חריגה בזירה הפנים-אמריקאית והבינלאומית שאינה מאירה פניה לנשיא הטרי. צניחתו בסקרים היא החדה ביותר מאז 1975. מספר הולך וגדל של מחוקקים דמוקרטים מתרחקים ממנו מחשש לגורלם בבחירות המתקרבות, והאבטלה הגבוהה, הגרעון הקציבי הגבוה ביותר מאז 1945 והידרדרות המצב באפגניסטן ובעיראק הופכים במהירות ל”כרטיס הביקור” שלו. בסיס הכוח הליברלי מאוכזב מנכונות אובמה לסרס הצעות חוק כדי להביא לאישורן בקונגרס, למרות הרוב הדמוקרטי המסיבי. הרפובליקנים שואבים עידוד מכישלונותיו והגוש העצמאי (30% מציבור הבוחרים) שהעניק לו את הניצחון הסוחף ב-2008 מפנה לו עורף ב-2010. מאז כניסתו לבית הלבן, בינואר 2009, הוא סופג סטירות לחי מאיראן, רוסיה, סין, צפון קוריאה, ונצואלה, עיראק, אפגניסטן ופקיסטן ולהערות ציניות מצרפת ומערב אירופה. אבל, ירושלים פועלת כאילו היא עומדת בפני “בולדוזר” שאין לעמוד בפניו.
 
ב-1992 – בעיצומו של המאבק על הערבויות – אמר לי מנהיג הרוב בסנאט, ג’ורג’ מיטצ’ל: “האם ישראל אינה יודעת שארה”ב היא לא מונרכיה, שהנשיא אינו כל-יכול ושהקונגרס שקול בעוצמתו לנשיא?!” ב-2010 ממשלת ישראל עדין לא יודעת זאת. במקום למנף את מוקדי התמיכה הקריטיים בקונגרס – הקובעים את גורל מדיניות אובמה – היא רואה בקונגרס “שחקן משנה”. ירושלים נרתעת מאיומי רם עמנואל “להימנע מעקיפת הממשל דרך הקונגרס”. היא אינה מבינה שקבלת תכתיבו של רם עמנואל מהווה סטירת לחי לדמוקרטיה האמריקאית, לציבור האמריקאי ולנציגיו בקונגרס ופגיעה חמורה באינטרסים חיוניים של ישראל.
 
הראיון של מיטצ’ל, במלואו, מלמד על נחישות אובמה להכתיב לישראל נסיגה לקווי 1949/1967, כולל עקירת ההתיישבות היהודית בגולן וביו”ש, חלוקת ירושלים, פתיחת הדיון על שיבת פליטי 1948 וחילופי שטחים. זוהי גישה הנובעת מתפישת העולם של אובמה הרואה באו”ם מכשיר מרכזי לעיצוב יחסים בינלאומיים, השואף לאמץ דפוסי מדיניות אירופאים, הסבור שהפקידות הבכירה במחלקת המדינה היא “אורים ותומים”, המשוכנע שהמערב אשם בהתלקחות הטרור האנטי-מערבי והרואה בישראל חלק מן העולם המערבי המנצל ובערבים חלק מהעולם השלישי המנוצל.
 
מול האתגר של ממשל אובמה, על ממשלת ישראל לאמץ את דפוס ההתנהגות של כל ראשי הממשלה מבן גוריון ועד שמיר: קידום אינטרסים ישראלים על ידי הדיפת לחץ אמריקאי. כך עשה בן גוריון, כאשר הכריז על הקמת המדינה למרות לחץ ברוטאלי מוושינגטון וכאשר הקים את הכור הגרעיני בדימונה מול לחץ הנשיא קנדי. כך עשו לוי אשכול וגולדה מאיר, כאשר הקימו את רמות אשכול, רמות, נווה יעקב וגילה בתגובה ללחץ נשיאותי, כך פעל בגין כאשר הפציץ את הכור הגרעיני בעיראק על אף לחץ אמריקאי, אירופאי, בינלאומי ופנימי, ועוד. התנהגות המנהיגים הישראלים גרמה למתיחות קיצרת-טווח אך לשדרוג ארוך-טווח של מעמדנו האסטרטגי בוושינגטון ובמזרח התיכון.
 
ב-2010 יש לישראל מסה קריטית דמוגרפית, כלכלית, צבאית וטכנולוגית, ותשתית תמיכה בארה”ב, שלא עמדו לרשות מנהיגי 1992-1948. האם יש לממשלת ישראל ב-2010 את החזון, התבונה ועמוד השדרה כדי למנף את המסה הקריטית ולקדם אינטרסים חיוניים, תוך הדיפת לחצי ממשל אובמה?

הסכם השלום בין ישראל למצרים‎, Heskem HaShalom Bein Yisrael LeMitzrayim) was signed in Washington, DC on 26 March 1979, following the 1978 Camp David Accords. The main features of the treaty were the mutual recognition of each country by the other, the cessation of the state of war that had existed since the 1948 Arab-Israeli War, and the complete withdrawal by Israel of its armed forces and civilians from the rest of the Sinai Peninsula which Israel had captured during the Six-Day War in 1967. The agreement also provided for the free passage of Israeli ships through the Suez Canal and recognition of the Strait of Tiran, the Gulf of Aqaba and the Taba – Rafah straits as international waterways.(From Wikipedia, the free encyclopedia)

Yes, it over 30 years that Israel and Egypt are in a status of peace, is that the kind of peace  Anuhar Sahadad and Menachem Begin was hoping to see ? We call it a “cold peace“, is that good or bad for Israel or Egypt ?

At the time the peace accord was signed, I thought that Israel accomplished a 30 years old dream and by giving up so much we are going to see a Europe type of peace meaning open borders, open trade, using and developing natural sources, mass of tourism both ways and the most important more security for the people of Israel.

In actuality there is no tourism, only the Israelis are curios to see and visit the sites that the “Sons Of Israel” spent 400 years in slavery to the Egyptian kingdom “the Parauns” , to see the miracle of the pyramids and visit Egypt as a tourist and not as a warrior. Very little trade relation, not sharing any technologies that no doubt they might benefit from the Israelis development in all means of life. Israeli leader visited endless time Egypt meet with the Arab leaders but no one of them ever visited Israel. Terrorists was smuggling weapons, explosives, missiles and all kind of killing inventory. Israelis was killed in Sinai at Taba hotel in a terror attack that could be prevented if the Egyptian authorities would do some effort. The coral reefs that I used to scuba dive and was declared by Israel as a preserved area was demolished by the Arabs with a very efficient way of fishing… throwing Granads into the water and destroying the beauty of the Red Sea.

I can go on and on.. but Israel gained from this peace accord economically by reducing the need of the quantity of army and soldiers  along the border with Egypt, meaning no need to call solders in the reserve to active duty and let more Israelis at work, or at school.

President Mubarak is a strong leader and have a lot of influence on the Arab world and he understand very well the benefit living in peace but at the same time he is dealing with fundamentalist Muslim groups like the “the Muslim Brotherhood” that assassinated the previous president, Anuar Sadat, and he need to do an effort to satisfy them all, and at the same time to protect the peace treaty with Israel.

I have no doubt that Israel is using his strong personality, as a communicator with the other Arab countries, as a mediator to resolve issues with the PLO and the Hamas and he beleave as well as Israel that problems can be resolved by negotiation and not by power.

My fear is that, as happened before in Iran for example, at the Shah time, the democracy have been changed over night when Hachmadinajad took over the country when the  fundamentalist Muslims come in power.   Israel have to work very hard to build strong foundation in the relationship with Egypt and open more opportunities the rest of the Arab world. convince them that Israel is looking to live in peace with the neighbors and creat a new mideast.

 

הסיבה שסוריה רוצה גישה לכנרת לא ידועה לאובמה ולא לרב הפוליטיקאים בארץ ובעולם. כי אין לנו הסברה! אנא תקראו את המאמר ותעבירו לחברים.

 סיפור על גניבת מים – ד”ר גיא בכור

סוריה חווה אסון, קריסה, ושואה כלכלית, אין דרך אחרת לתאר את מה שהמשטר הסורי מתאמץ כל כך להסתיר. המדינה מתייבשת, ולא פחות מרבע מליון חקלאים נאלצו בשלוש השנים האחרונות לנטוש לנצח את האדמות שלהם, ולהגר לערים הגדולות. שם הם חיי באוהלים, נטושים לחלוטין על ידי המשטר והמדינה. הנתונים הללו התפרסמו במחקר מיוחד שנעשה על ידי האו”ם, ופורסמו באתר ערוץ אלערביה, לתדהמת הערבים והסורים. אילו שינויים דמוגרפיים גדולים, שינוי מראה פניה של המדינה כולה.

כרגיל בעולם הערבי, אין נתונים, ואין הבנה של המתרחש מתחת לאף, ולא במקרה.

נתחיל בכך שנהר הפרת האדיר, מקור המים העיקרי של סוריה בעבר, הולך ומתייבש. התורכים עוצרים את המים שלו בשטחם, בשורה של סכרים אדירים, כך שלסוריה ולאחר מכן לעיראק מגיע חלק הולך וקטן. בתוך כעשור נהר הפרת אמור להתייבש לגמרי, כאשר הוא עוזב את תורכיה. גם עכשיו הנהר מגיע לסוריה עם מים מזוהמים, ולכן הדגה שלו, מקור מחיה חשוב, הולכת ונכחדת. מליחות המים עלתה, ולעיתים קרובות הם כבר אינם ראויים לשתיה. חלק מן היובלים של נהר הפרת כבר אינם קיימים עוד, למשל נהר ח’אבור, שהתייבש לגמרי. הוא כיום נקיק חול יבש. דלתת נהר הפרת, מרכז האוכלוסיה הסורית, מתייבשת.

בשל בצורת שנמשכת כבר כמה שנים, נהר העאסי (“העקשן”” אורונטוס בלטינית), מקור מים חשוב נוסף במדינה, מתייבש, מימיו ממליחים ומזוהמים, והדגה בנהר מתה. אין דגים, אין פרנסה. כפרים שלמים שניזונו ממימיו מאות שנים, פשוט ננטשים. והבצורת נמשכה, גם השנה.

מי התהום במדינה ירדו לדרגת שפל, שכבר אי אפשר להשתמש עוד בלא פחות מ-420 אלף בארות פיראטיות, שנחפרו על ידי התושבים במהלך השנים. אם אין מים, אין גידולים חקלאיים, עוזבים את הכפר, ועוברים לעיר. כיוון שגם שם אין עבודה, המצוקה איומה, והלחץ הפוליטי עולה. מי שמרוויח מכך היא כמובן התנועה האסלאמית.

לכך נוספת בעיה עדתית: חלק גדול מן החקלאים הנוטשים את הכפרים, הם כורדים, מה שהופך את הבעיה לעדתית. הפליטים הכורדים מאשימים את הממשלה שאינה עושה דבר למענם. הם גרים באלפי אוהלים בצמוד לערים הגדולות, כבר כמה שנים, ואין להם מענה.

מתברר שבכל אשמה מפלגת הבעת’ השלטת, והגאווה הטיפשית שלה. כבר משנות הששים החליטה המפלגה להפוך את סוריה למדינה המייצאת תבואה. ראו בכך יעד אסטרטגי, וניצחון של המהפכה האגרארית הסורית. בשל כך אילצו את החקלאים לעבוד ממרעה, באדמה חצי-יבשה, לגידול תבואה. המשטר העלים עין מכריית 420 אלף בארות, ששאבו מים לצורך גידולי התבואה. כל כלכלן שהעיז לצאת נגד המדיניות הזו, הושלך לכלא. כלכלן סורי בכיר, שהעיז לבקר את המדיניות הזו, במדינה חצי יבשה, הושלך לשבע שנות מאסר בכלא, לא פחות. אבוי לצרה, השלטון גם כפה גידול כותנה, עוד זללן של מים.

עכשיו, עם הבצורת הנוראה, קוטפים את הפירות הבאושים, במדינה (בת 20 מליון נפש), שחצי מאזרחיה הם חקלאים. במקום 1.9 מליון טון תבואה, להם ציפו השנה, הצליחו החקלאים לספק רק 892 אלף טון, חורבן במונחים סוריים. משמעות הדבר: סוריה מייבאת היום את התבואה שלה מבחוץ, ואין לה כסף.  התל”ג לנפש צונח.

ככל שגבר היובש, שאבו החקלאים יותר, ומפלס מי התהום ירד עוד יותר.

על החקלאים ניחתה מכה נוספת: עצי הזית סובלים, ולכן השמן שלהם, אותו מייצאת סוריה מזה דורות לאירופה, הופך חמוץ יותר, איכותי פחות, ולא נדרש. היצוא של שמן הזית, מענפי היצוא החשובים ביותר, יורד מידי שנה.

החורבן רק מתגבר, שכן סוריה מיצתה את עתודות הנפט שגילתה, אין כסף לתשתית, להתפלה או לעזרה לרבע מליון אומללים, שהולכים ומתרבים.

 מה הלקחים מן החורבן הזה?

1. מפלגת הבעת’ השלטת עוד משנות הששים רצתה לכונן מהפכה חקלאית מפוארת, והמיטה אסון על המדינה. כל יום שהמפלגה הזו ומשפחת אלאסד שולטות במדינה, רק גדל החורבן.

2. עכשיו אתם מבינים שלסוריה אינטרס קיומי לשים יד על מי הכינרת, כדי לשאוב אותם, להשקיית השדות באזורי דמשק, חלב וחומס. כן כן, הכינרת המסכנה שלנו, שכבר היום המים שלה מגיעים לישראל כמובן, לירדן (אנו מספקים כמות קבועה כל שנה, מתוקף הסכמי השלום), ובעתיד לסוריה. אם סוריה תיגע בכינרת, השאיבה ממנה תהיה עצומה. כמו שהחריבה את הנהרות שלה, מי התהום ומה לא, כך תחריב סוריה גם את מקור המים הראשי שלנו. היא לוטשת אליו עיניים, למרות שבשום אופן אין היא מעוניינת בשלום עם ישראל.

3. למה זו בכלל בעיה שלנו? האם הנשיא אובמה, שרוצה שלום בין ישראל לסוריה, יודע בכלל על בעיית המים הסורית? האם ישראל צריכה לשלם את המחדלים והעליבות של מפלגת הבעת’ המדומיינת בסוריה? רק טיפש יסכים שיגנבו לו את המים שלו. האם אנחנו טיפשים?

4. ועכשיו, כאשר מבינים עד כמה עושקת תורכיה את סוריה, האם את תורכיה הייתם לוקחים כמתווכת בינינו לבין הסורים? הרי לתורכים אינטרס קיומי שהסורים יקבלו את הכנרת, זה מוריד לחץ מהם. בעבר כאשר הסורים רתחו שהתורכים עוצרים את מי הפרת, בניגוד למשפט הבינלאומי, גילו התורכים שהסורים עוצרים את מי נהר העאסי, שזורם מסוריה לתורכיה, הפוך. אם לכם מותר, קבעו התורכים, גם לנו מותר. אלא שהעסי הוא נחל זעיר ועלוב לעומת נהר הפרת האדיר. אך עבור התורכים זה הספיק: תקדים זה תקדים. הם יידעו לעשות שימוש נהדר בכינרת, תיקחו משם, יגידו לסורים במקרה של הסדר.

5הסורים מדברים על רמת הגולן והכבוד הסורי האבוד. למעשה, הם מדברים על משהו אחר לגמרי.  אוי ואבוי לישראלי שלא יידע את הנתונים האלה, אבוי לאמריקני שיתעלם מן המצוקה הקיומית הזו למשטר בדמשק.

 אם המים שם נעלמו, כך, הרי, עשוי לקרות גם עם המשטר עצמו.

לנו אסור לשכוח את הדברים הללו, אפילו לא לשנייה.