אובמה לא מתייחס

“חדשות מחלקה ראשונה”, 29.1.2010

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-44747-00.html?tag=10-24-08#PTEXT14287

יורם אטינגר, מנכ”ל “במחשבה שנייה”

היעדר התייחסות לסכסוך הערבי-ישראלי – בנאום לאומה של הנשיא אובמה – משקף את סדר העדיפויות של ארה”ב ואולי אף מבטא את חששו של אובמה שמעורבותו בסכסוך איננה נכס – אלא נטל – פוליטי בזירה הפנים אמריקאית. החלטת אובמה לא להתייחס לסכסוך מהווה הזדמנות לממשלת ישראל לפעול לצמצום מעורבות ארה”ב במו”מ הישראלי-ערבי/פלסטיני, כדי לצמצם מוקדי מתיחות עם המתווך הוושינגטוני ולשדרג את שיתוף הפעולה האסטרטגי עם בעלת בריתנו האמריקאית.

נאום אובמה התמקד בנושא הכלכלי בכלל ובבעיות האבטלה (שיא של 26 שנים) והגרעון התקציבי (שיא של 65 שנים) בפרט. אובמה הציג סדר עדיפויות לאומי המדגיש נושאי פנים המטרידים את הציבור האמריקאי יותר מנושאי חוץ וביטחון וקובעים את גורל אובמה ומפלגתו לשבט או לחסד. סדר היום הבינלאומי – ואפילו המלחמה בטרור – נדחקו לקרן זווית.

סדר היום הבינלאומי של ארה”ב אינו רואה בסכסוך הערבי-ישראלי עדיפות עליונה. לכן, הקדיש אובמה את הדקות המעטות שהוקצבו לנושאי חוץ וביטחון להתחייבויות לסגת מעיראק, לתגבר את הכוחות באפגניסטן, לנטרל את האיום הגרעיני הצפון קוריאני, למנוע את התגרענות איראן, לצמצם את מרוץ החימוש הגרעיני, להילחם בטרור, להתמיד במדיניות ההידברות עם יריבים ואויבים ולהמשיך בשיתופי פעולה רב-לאומיים בכלל ושיתוף פעולה עם מוסלמים בפרט. אי-אזכור הסכסוך הערבי-ישראלי לא היה מקרי.

קפיצת אובמה לקלחת הרותחת של הסכסוך הערבי-ישראלי מסיטה את תשומת ליבו מנושאים חשובים יותר לארה”ב. הלחץ שהוא מפעיל על ישראל פוגע במעמדו בציבור האמריקאי, המעניק לישראל באופן שיטתי אחוזי תמיכה גבוהים (66%-70%), לעומת התרסקות אובמה (מ-65% בינואר 2009 ל-47% בינואר 2010). הפעלת הלחץ פוגעת ביחסי אובמה עם תומכי ישראל בקונגרס, החיוניים לאישור הצעות החוק שלו. על מעמדה המוצק של ישראל בקונגרס מעידים 334 צירי בית נבחרים (76% מסך הצירים) שגינו את “דו”ח גולדסטון”, לעומת 54רק  צירים (13%) שקראו “להסיר את המצור מעל עזה”. תקדים קלינטון מלמד שאפילו מעורבות מתוקשרת של נשיא אמריקאי בחתימה על הסכם השלום עם ירדן – שבוע לפני בחירות נובמבר 1994 – לא מנעה את התרסקות מפלגתו בבחירות לסנאט ולבית הנבחרים.

הורדת הפרופיל האמריקאי במו”מ הישראלי-ערבי/פלסטיני תקדם את יחסי ישראל-ארה”ב ואת האינטרסים של שתי המדינות. ככל שארה”ב מתפקדת יותר כמתווך הוגן, כן היא מתפקדת פחות כבעלת-ברית ייחודית של ישראל. ככל שארה”ב מעורבת יותר בתיווך, כן היא נסחפת יותר לחילוקי-דעות ולהטחת האשמות הדדית עם ישראל. ככל שארה”ב שקועה יותר בגישור ישראלי-ערבי, כן היא מדגישה יותר את המפריד – ומערפלת את המשותף – בינה לבין ישראל.

אבחנות אלו מתחדדות לאור העובדה שיישום המעורבות האמריקאית הוא בעיקר בידי מחלקת המדינה – שהתנגדה להקמת המדינה היהודית ותומכת בשיטתיות בצד הערבי – ה-CIA ו”המועצה לביטחון לאומי” המצטרפות בדרך כלל לעמדת מחלקת המדינה. תפישת עולמו של אובמה מחריפה את המצב ומלמדת על כיוון “התיווך”: האסלאם הוא חלק בלתי נפרד מהחברה האמריקאית, ישראל איננה נכס – ואולי אף נטל – אסטרטגי, ישראל שייכת למערב המנצל והערבים לעולם השלישי המנוצל, יש להידבר עם – ולא להדביר – אויבים, הטרור הוא אתגר של רשויות אכיפת חוק יותר מאשר רשויות הביטחון, אין טרור מוסלמי אלא טרור טליבן ואל-קעידה, האו”מ ואירופה שחקנים מרכזיים בעיצוב יחסים בינלאומיים, פתרון הסכסוך הערבי-ישראלי כולל נסיגה לקווי 1949, חלוקת ירושלים, עקירת ההתנחלויות ודיון על שיבת פליטי 1948 הערביים.

הסכסוך הערבי-ישראלי איננו ציר היחסים בין ישראל לארה”ב, הנשענים על בסיס רחב ואיתן יותר של ערכים, איומים ואינטרסים אזוריים וגלובליים משותפים. לכן הביאה הפעולה הישראלית, שהסיגה את הפלישה הסורית מירדן ב-1970, לשדרוג דרמטי של שתוף הפעולה הביטחוני, למרות חילוקי הדעות הבלתי-ניתנים לגישור לגבי “תכנית רוג’רס” שקראה לנסיגה מלאה והעברת ה”אגן הקדוש” בירושלים לריבונות שלושת הדתות. לכן גרמה התרומה הישראלית הייחודית בתחומי ההרתעה והלוחמה בטרור ובטילים בליסטיים לגיבוש מזכרי הבנה אסטרטגיים חסרי-תקדים ואישור סידרה ארוכה של תחיקות להרחבת שיתופי פעולה אזרחיים וביטחוניים, למרות המחלוקות הקשות לגבי מלחמת של”ג, “תכנית רייגן”, האינתיפאדה הראשונה ועוינות עמוקה של בוש ובייקר.

המזרח התיכון צופן לישראל ולארה”ב סכנות קטלניות. כדי לעמוד מולן מן הראוי להתמקד במכנה המשותף המניב תועלת הדדית ולצמצם את מעורבות ארה”ב כמתווכת בסכסוך הערבי-ישראלי.