Category: Obama


“תסמונת ג’וחא” של אובמה
יורם אטינגר, “במחשבה שנייה: יוזמה אמריקאית-ישראלית”
“חדשות מחלקה ראשונה”, 15.12.2010
http://www.news1.co.il/Archive/003-D-54735-00.htmlג’וחא איבד את ארנקו אי-שם בחשיכה, אך חיפש אותו מתחת לפנס הרחוב “כי כאן יש אור ושם חושך”.  את שורשי זעזועי המזרח התיכון והטרור המוסלמי האנטי-אמריקאי אפשר למצוא רק בחשכה של האלימות הבין-מוסלמית בת 1,400 השנים ובעימות הערכי והאסטרטגי בין ארה”ב לבין משטרי רודנות וטרור מוסלמים, אך הנשיא אובמה מחפש פתרונות  מתחת לפנס הפלסטיני כי הוא ויועציו לוקים ב”תסמונת ג’וחא”. “מסמכי וויקיליקס” חושפים שמקור המימון המרכזי של הטרור הסוני הגלובלי – כולל טליבאן, אל קעידה, לאשקר א-טייבה וחמאס – הן סעודיה (במיוחד) ומדינות המפרץ הפרסי. בנובמבר 2010 ניסה טרוריסט מוסלמי לבצע פיגוע-תופת המוני בעיר פורטלנד בארה”ב, כחלק ממלחמת הטרור המוסלמי נגד ארה”ב, המתנהלת מתחילת המאה ה-19 ללא קשר לנושא הפלסטיני, לסכסוך הערבי-ישראלי, למדיניות – או לקיום – ישראל. ארה”ב היא אב-טיפוס של הדמוקרטיה: חופש הביטוי, הדת, התקשורת והאינטרנט. לכן, ארה”ב נתפשת כאיום קיומי בעיני משטרי מיעוט מוסלמים רודניים הכופים עצמם על הרוב וחוששים מדמוקרטיה.ארה”ב נתפשת כמכשול המשמעותי ביותר בפני שאיפות ההתפשטות גלובליות ואזוריות של משטרים מוסלמים פורעי-חוק. לדוגמא, צדאם חוסיין שרצה להשתלט על העולם הערבי, אסד השואף לשקם את סוריה-רבתי, איראן הנחושה לשלוט במפרץ הפרסי ובמזרח התיכון. לכן, ארה”ב מוצגת כגורם לכשלונות החברתיים, כלכליים וצבאיים, להשפלה, לתסכול ולזעם מחוסר היכולת לשחזר את תקופת הזוהר של האסלאם. מאז המאה השביעית שואף האסלאם להשתלט על העולם.  לדברי פרופסור ברנרד לואיס, המומחה המוביל בהיסטוריה מוסלמית, המוסלמים מאמינים שנצחונם על ברה”מ באפגניסטן הוביל לקריסת ברה”מ, ושהניצחון על ארה”ב יהיה פחות קשה על רקע נסיגות ארה”ב מטהרן (1980), בירות (1983) וסומאלי (1993) והנסיגות הצפויות מעיראק ומאפגניסטן. הם מעריכים שהטרור האנטי-אמריקאי בסעודיה (1995/6), קניה וטנזניה (1998), עדן (2000) ו-9/11 הביא לכרסום בנחישות ארה”ב.הטרור המוסלמי זוכה לעידוד מצד יועצים בחירים של אובמה כגון ג’והן ברנן היועץ ללוחמה בטרור, אריק הולדר התובע הכללי והרולד קו היועץ המשפטי של מחלקת המדינה, הטוענים שאין פתרון צבאי לטרור, שאין טרור בינלאומי, מוסלמי או ג’יהאדיסטי, שהג’יהאד הוא “תהליך לטיהור הנשמה”, שיש להעניק לטרוריסטים זכויות המוענקות לעבריינים פליליים ושלעיתים על בתי המשפט בארה”ב לקבל את חוקי השריעה. הטרוריסטים גם שואבים עידוד מתפישת עולמו של אובמה הדבק בהידברות עם – ולא בהדברת – משטרי טרור.   ההעזה הגוברת של הטרור המוסלמי על אדמת ארה”ב מוצגת על ידי יהודית ברסקי, מנהלת החטיבה לחקר הטרור של “הוועד היהודי האמריקאי”:*עומאר אחמד, ממייסדי “הוועד ליחסי ארה”ב-אסלאם”, הקשור לארגוני טרור מוסלמים: “האסלאם אינו שואף להיות שווה ל- אלא עליון על – שאר הדתות בארה”ב. על הקוראן להיות הסמכות העליונה בארה”ב ועל האסלאם להיות הדת הבלעדית בעולם.”*זייד שאקיר, ממייסדי הקולג’ המוסלמי זייתונה בברקלי בקליפורניה: “מי שאינו שואף לאסלם את ארה”ב אינו מוסלמי.” *אנוואר אל-מאליקי, יליד ארה”ב ומטיף “אל קעידה”, הינחה את נידאל חסאן שרצח 13 חיילים אמריקאים בנובמבר 2009 בסן אנטוניו בטקסס, את עבדול מוטאלב שניסה לפוצץ מטוס נוסעים אמריקאי בדרכו מאמסטרדאם לדטרויט בדצמבר 2009 ואת פייסל שאהזאד שנכשל בביצוע פיגוע המוני ב”טיימס סקוואר” במאי 2010.  *ארגון “אל שבאב”, תנועת צעירים מוסלמים למלחמת קודש, מגייס חברים בארה”ב באמצעות האינטרנט. שמונה מגוייסים אמריקאים, שהתאסלמו, נעצרו במינסוטה.האם הגיוני לצפות שמשטרים מוסלמים המשתמשים בטרור בזירה הפנימית והבין-מוסלמית לא ישתמשו בטרור מול ארה”ב, “השטן הגדול”?! הפרופסור הלבנוני-שיעי פואד עג’אמי מאוניברסיטת ג’והנס הופקינס, מומחה עולמי למזרח התיכון, הזהיר את מעצבי-המדיניות בוושינגטון (“ניו יורק טיימס”, 17 אפריל 1986): “שום יוזמה דיפלומטית אמריקאית לא תחסוך מארה”ב את הזעם של אלו השואפים לעקור את נוכחותה מהמזרח התיכון. אי-הבנת האסלאם מובילה להנחה ששורש הטרור המוסלמי הוא במבוי הסתום הפלסטיני-ישראלי…מקור הטרור המוסלמי הוא בלחצים חברתיים, כלכליים ומדיניים בתוך החברות המזרח תיכוניות…האשלייה שפתרון הסכסוך הפלסטיני-ישראלי יביא לפתרון בעייה הרבה יותר גדולה אינה מקדמת את סיכויי השלום…”אבל אובמה מתעלם ממורכבות המזרח התיכון ומקדיש זמן יקר להקמת מדינה פלסטינית, שתגזור כליה על המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי ותעניק רוח גבית לאויבי ויריבי ארה”ב במזרח התיכון ולטרור המוסלמי המעמיק אחיזתו בארה”ב. אובמה שבוי ב”תסמונת ג’וחא”.

יורם אטינגר, “במחשבה שנייה: יוזמה אמריקאית-ישראלית
Ynet, 13 דצמבר 2010
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3998086,00.htmlמסמכי “וויקיליקס” מפריכים את הנחות-היסוד של מדיניות הלוחמה בטרור של הנשיא אובמה: כאילו הנושא הפלסטיני הוא גורם מרכזי לזעזועי המזרח התיכון ולטרור האנטי-מערבי; כאילו סעודיה ופקיסטן הן בעלות-ברית של ארה”ב במלחמתה בטרור; כאילו אין טרור מוסלמי משום שהאסלאם מעודד לשלום; כאילו אין טרור ג’יהאדיסטי מכיוון שהג’יהאד הוא תהליך מטהר-נפש; כאילו אין טרור גלובאלי; כאילו טרוריסטים מוסלמים מייצגים מיעוט מוסלמי; כאילו האסלאם היה תמיד חלק מההוויה האמריקאית.לפי המסמכים, הטרור המוסלמי מכה ברחבי העולם מדרום אמריקה, דרך ארה”ב ומטרות אמריקאיות מעבר לים, מערב אירופה, ברה”מ לשעבר, אפריקה, המזרח התיכון (טרור בין-מוסלמי במיוחד), דרום אסיה, המזרח הרחוק ואוסטרליה.הטרור המוסלמי מנוהל, בדרך כלל, על ידי משכילים וביניהם בוגרי אוניברסיטאות מערביות הנעזרים באינטרנט, ,בלאקברי”, ,איי-פוד”, “טוויטר”, ו”פייסבוק”. בניגוד להנחת אובמה, הטרור אינו ביטוי לדחיית המודרניזציה, אלא ביטוי למינוף המודרניזציה לקידום מטרות וערכים היסטוריים של האסלאם. מנהיגי הטרור המוסלמי מאמינים שחזונם להשתלטות גלובלית– דתית וטריטוריאלית – מהווה שליחות אלוהית.  הם מקדמים את השליחות על ידי אלימות, חוסר-סובלנות כלפי “כופרים”, “אפיקורסים” ומתנגדים אחרים, דיקטטורה ו”מלחמת קודש” נגד ישויות המהוות מכשול למימוש החזון המגלומאני, החורג הרבה מעבר לנושא הפלסטיני, למדיניות – או לקיום – המדינה היהודית.  ללא שום-קשר לסכסוך הערבי-ישראלי ולנושא הפלסטיני, טרוריסטים מוסלמים פועלים בצומת הגבולות ברזיל-פרגוואי-ארגנטינה, בסאו-פאולו ואזורים נוספים בברזיל.  ללא שום קשר למדיניות ישראל, “לאשקר-א-טייבה”, ,ג’אייש –א-מוחמד” וארגוני טרור מוסלמי נוספים – המסתייעים בפקיסטן – פועלים נגד הודו. “לאשקר-א-טייבה” מעמיק את בסיסיו בפקיסטן – שם הוא משתף פעולה עם שרותי הביון – סרי לנקה ונפאל כדי להעצים את הפגיעה בהודו. מסמכי “וויקיליקס” כוללים מזכר של מזכירת המדינה קלינטון, מדצמבר 2009, המצביע על סעודיה (במיוחד), קטאר, איחוד האמירויות וכווית כמממנים המובילים של הטרור המוסלמי-סוני העולמי. סעודיה ושכנותיה מגייסות מימון ל”אל קעידה”, “טאליבן”, לאשקר-א-טייבה” וארגוני טרור נוספים באמצעות עמותות ללא-כוונת-רווח. ה”סאנדיי טיימס” הלונדוני דיווח ב-31.5.2010 ששרותי הביון של פקיסטן תיעדו העברת 1.5 מיליארד דולרים מסעודיה לטרוריסטים באפגניסטן, ובמיוחד ל”טאליבן”.  היומון תוהה: “מה חלקה של סעודיה בהרג 1,268 חיילים אמריקאים ופציעת אלפים נוספים באפגניסטן?!”תת-מזכיר האוצר האמריקאי לענייני מודיעין ומימון טרור, סטיוארט לוי, העיד ב-6.10.2009 בפני וועדת הבנקאות בסנאט ש”מימון זורם מסעודיה לארגוני טרור…חלקו מגיע לעיראק, דרום מזרח אסיה ומקומות נוספים בעולם”. לדוגמא, הבנק הסעודי, “אל-ראג’י”, היה מעורב במימון טרור צ’צני. ב-2009 דווחה משטרת פקיסטן על 15 מיליון דולרים שהועברו מסעודיה למעורבים ברצח רה”מ בנזיר בוטו. משרד מבקר המדינה האמריקאי (GAO) דיווח ב-15.11.2010 שסעודיה משתפת פעולה עם ארה”ב למניעת טרור מוסלמי בתחומי הממלכה, אך לא למניעת טרור מוסלמי בעולם הרחב.ב-1962 (שנתיים לפני הקמת אש”פ, חמש שנים לפני “מלחמת ששת הימים” והקמת ההתנחלות הראשונה ביו”ש, כאשר ירדן ומצרים שלטו ביו”ש ובעזה והנושא הפלסטיני לא העסיק את מנהיגי ערב והמערב) הקימה סעודיה את “הליגה המוסלמית העולמית” כאבן הפינה של מערכת גלובלית מסועפת של עמותות מוסלמיות , הנהנות מסיוע סעודי ומקיימות קשר ישיר או עקיף עם ארגוני טרור. בארה”ב נוסדו עמותות “הוועד ליחסי אמריקה-אסלאם”, “האגודה האסלאמית של צפון אמריקה”, “עמותת ארץ הקודש” המככבות במשפטיהם של טרוריסטים מוסלמים הפועלים נגד ארה”ב.אבל, הנשיא אובמה מתעלם מן העובדה שהמממנים והמסיתים לטרור משפיעים יותר ממבצעי הטרור. אובמה משעבד את המלחמה בטרור להרהורי-לב, לפשטנות, לאי-הבנת הכתובת-על-הקיר ולסדרת הנחות המנותקות מהמציאות, כגון הזיקה הקיימת – לדעתו – בין הנושא הפלסטיני מחד לבין  הלוחמה בטרור והמאמץ למניעת התגרענות איראן מאידך. בניגוד לאסכולת אובמה, מסמכי “וויקיליקס” מאשרים שמנהיגי ערב אכן מתמקדים בסכנות הקיומיות מצד הטרור – מבית ומחוץ – ואיראן ולא בענין הפלסטיני. וכך, הנחות שגויות מביאות למדיניות שגויה, המייצרת רוח גבית למשטרי וארגוני טרור ורוח נגדית לדמוקרטיות המערביות.

 

מי שחשב שעם בחירתו של אובמה לנשיא ארצות הברית נגיע להישגים בתחום הביטחון והאטמוספרה הכללית באזור ובמזרח התיכון בכלל תהייה טובה יותר ונוכל לנוח על זרי הדפנה

פשוט טעה מפאת היותינו נאיבים מידיי או שהרבה יותר נוח להיות אופטימיים.  ברק חוסיין אובמה לא יוכל לעולם לברוח מהשם שניתן לו ע”י הוריו והשם חוסיין מדבר בעד עצמו. לא

רק שהוא לא מנסה להסתיר את זהותו אלא הוא מדגיש זאת הלכה למעשה בכל מפגש עם אחינו המוסלמים, אשר בלשון המעטה לא כל כך מחבבים אותנו, היהודים החיים בארץ המובטחת

מילא, האמריקאים שחיפשו שינוי בממשל ולשיפור הכלכלה והקטנת שיעור האבטלה הגבוהה כמו כן הם רוצים תמיד להראות נאורים בחרו באדם הכי פחות מתאים לתפקיד הקשה ביותר

את האדם הכי פחות מוכשר. אבל איך יתכן שכל כך הרבה ישראלים מן השורה הראשונה , אנשים המבינים בהילכי הרוח בפוליטיקה העולמית תמכו במועמד זה ? אדם ללא שום נסיון אשר מעולם לא הינהיג אפילו

וועד עובדים . צעדו הראשון של ברק חוסיין אובמה עם היכנסו ללבית הלבן היה הושטת יד לעולם המוסלמי\ערבי ומן ההגיון היה שיפנה קודם לעמו בארה”ב או לידידותיה האמיתיות, אך הוא נתן מיד לכולם להבין

שאת זיקתו הטבעית כמוסלמי, אין הוא מתכוון לשנות. האם אף אחד מחכמי הדור בישראל לא היצליח להבין זאת ? או שעדיין תלו תקוות שוא.  היום כמעט שנתיים מאז כניסתו למשרד, בכל תחום שלא ניגע, נראה רק כישלונות

  אם זה בתחומה של ארה”ב או במדניות החוץ, ביחסיה עם ידידותיה האמיתיות או בתחום בטחון הפנים  או בשדה הקרב המראה את כוחה של ארה”ב במערומיה, כישלונה החרוץ להביא להסכמות בין ישראל והפלסטינאים וכן הטיפול בנושא בעיית הגרעין באירן. סוריה ולבנון,קרי החיזבללה, שהוא אירגון טרור שיש לו נציגים בממשל הלבנוני תומכים בטרור העולמי לאן שלא נפנה נראה רק משברים שמובילים לכאוס גמור בכל פינה בעולם. האם כך קיווינו שיראה אדם אשר אמור להנהיג את העולם לשקט ושלווה ?  באם ננסה להיתמקד לחשוב לנו ביותר והוא בטחון מדינת ישראל ,נמצא כי עלינו לשמור על רבונותינו עצמאותינו הכלכלית וביטחון אזרחי המדינה אשר למרות הקידמה וההשגים , עדיין נלחמים על עצמאותם.

יש להבין שאלה הקוראים לעצמם פלסטינאים אינם מעונינים להגיע לשום הסכם שלום ומבחינתם הטרור וחיי המסכנות , זו היא דרכם . מנהיגות עריצה המשלהבת את יצריהם של תושבי השטחים כנגד ישראל , אם זה בחינוך ילדיהם

לשנוא את היהודים או להחזיק את אזרחיהם מתחת לקו העוני ולשכנע אותם כי זה בגלל היהודים ובאותה עת יש להם חשבונות בנק מנופחים בכל מקום אפשרי. היגיע הזמן להגיד לא…למנהיגי ארה”ב עם יוזמותיהם הלא רציונליות

המכילים בחובם רק הרס וחורבן של הבית היהודי צריך למתוח קווים אדומים בשיחותינו עם הפלסטינאים וכן עם סוריה לגבי רמת הגולן. אל לנו לפחד מאויביינו , יכולנו להם עד כה בזכות אמונתינו החזקה בקדוש ברוך הוא ובשכל הישר

ככל שאנו ממשיכים להתפלסף עם אויבינו כך יורד בעיניהם כח ההרתעה . הגיע הזמן לומר בצורה נחרצת כי ישנם נושאים אותם אין להביא לשולחן הדיונים כי בטחונינו קודם לכל ואין אנו יכולים להרשות לעצמינו להפסיד אפילו לא פעם אחת.

  אני מאמין באמונה שלמה בכוחה של ישראל לנצח ובעזרת השם נגיע אל המנוחה והנחלה

Saturday, January 30, 2010

Obama’s SOTU shows he has other priorities; lowered US mediating profile would enhance US-Israel relations

(Yoram Ettinger-Ynet).The exclusion of the Arab-Israeli conflict from President Obama’s 2010 State of the Union Address reflects a US order of priorities and, possibly, a concern that mediation in the Arab-Israeli conflict does not advance – but undermines – Obama’s domestic standing. In fact, Jerusalem should impress upon the US to reduce its mediation profile, minimize tension between Israel and the American broker, while enhancing strategic cooperation between Israel and its American ally.

Obama’s address focused on the US economy in general, and on the 26 year record-unemployment and the 65 year record-budget deficit, in particular. Thus, Obama highlighted a national order of priorities, underlining domestic issues, which preoccupy the public mind and tend to determine the fate of an American president and his political party for success or oblivion. Therefore, the global agenda – and even counterterrorism – were marginalized by Obama’s address.

Washington’s international agenda does not consider the Arab-Israeli conflict to be a top priority. Obama devoted the few minutes allotted to the international arena to his commitments to evacuate Iraq, to reinforce troops in Afghanistan, to constrain the North Korean nuclear threat, to prevent Iran’s nuclearization, to reduce the nuclear arms race, to combat terrorism, to sustain engagement with rivals and enemies and to continue seeking multilateralism in general and with Muslims in particular. The avoidance of any reference to the Arab-Israeli conflict was intentional.

President Obama’s involvement with the Arab-Israeli conflict has diverted his attention from issues which are much more important to vital US interests. The pressure exerted on Israel has eroded Obama’s support among the American people, which have systematically accorded Israel high levels of support (66%-70%), compared with Obama’s free fall in public opinion polls (from 65% in January, 2009 to 47% in January, 2010).

Obama’s pressure on Israel has also complicated his relations with friends of Israel on Capitol Hill, whose support is critical to Obama’s legislative agenda. He realized Israel’s solid support on the Hill when 334 House Members (76% of the House of Representatives) co-singed a letter condemning the “Goldstone Report,” compared with only 57 Members (13%) co-signing a letter calling “to lift the closure on Gaza.” In fact, President Clinton’s precedent suggests that even a live-telecast of Clinton’s participation in signing the Israel-Jordan peace treaty – a week before the November 1994 election – was overshadowed by domestic US politics, which devastated the Democratic Party in the mid-term election.

A lowered US profile in mediating the Arab-Israeli conflict would enhance US-Israel relations and the respective interests of both countries. The more involved the US is as a broker, the less involved it is as a unique ally of the Jewish State. The more preoccupied the US is with mediation, the more it is inclined to be swept into disagreements and finger-pointing matches with Israel. The more entangled the US is in attempts to bridge Israeli-Arab gaps, the more attention is paid to that which causes separation between the US and Israel, rather than that which bonds them.

These observations are accentuated by the lead mediation role played by the State Department – which opposed the establishment of Israel and systematically supports the Arab position – and the CIA and the National Security Council, which tend to embrace Foggy Bottom’s position on the Arab-Israeli conflict.

President Obama’s worldview has exacerbated matters, clarifying the direction of US mediation: “Islam has always been part of the American story;” Israel is not a strategic asset and possibly a liability; Israel belongs to the exploiting West and the Arabs belong to the exploited Third World; engagement and not confrontation with rogue regimes; terrorism is primarily a law enforcement challenge; there is no Islamic terrorism, but Taliban and al-Qaeda terrorism; the UN and Europe are key quarterbacks of international relations; the resolution of the Arab-Israeli conflict consists of a withdrawal to the 1949 and 1967 ceasefire lines, repartitioning of Jerusalem, uprooting of Jewish settlements, negotiating the return of the 1948 Arab refugees and possibly exchanging land.

The Arab-Israeli conflict is not the axis of US-Israel relations, which are based on a much more solid foundation of shared values, joint interests and mutual threats. Therefore, the unbridgeable US-Israel gap over the Secretary of State Rogers’ 1970 peace plan could not derail the substantial upgrading of strategic US-Israel cooperation, due to Israel’s deterrence of a pro-Soviet Syrian invasion of pro-US Jordan.

Furthermore, the Bush-Baker hostility toward the Jewish State and the severe US-Israel tension over the first Intifada, the Reagan Peace Plan and the First Lebanon War could not stop a series of US-Israel memoranda of strategic understanding and the legislation of a substantially expanded US-Israel strategic cooperation, which were derived from Israel’s unique contribution to the US posture of deterrence and its battle against terrorism and ballistic missiles.

The Middle East is a constant source of violently unpredictable challenges, which threaten vital US and Israeli interests. In order to effectively face such critical developments, it behooves the US and the Jewish state to maximize the utility of their mutually beneficial strategic common denominator and minimize involvement – such as US mediation in the Arab-Israeli conflict – which erodes the unique bonds between the two countries.

אובמה לא מתייחס

“חדשות מחלקה ראשונה”, 29.1.2010

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-44747-00.html?tag=10-24-08#PTEXT14287

יורם אטינגר, מנכ”ל “במחשבה שנייה”

היעדר התייחסות לסכסוך הערבי-ישראלי – בנאום לאומה של הנשיא אובמה – משקף את סדר העדיפויות של ארה”ב ואולי אף מבטא את חששו של אובמה שמעורבותו בסכסוך איננה נכס – אלא נטל – פוליטי בזירה הפנים אמריקאית. החלטת אובמה לא להתייחס לסכסוך מהווה הזדמנות לממשלת ישראל לפעול לצמצום מעורבות ארה”ב במו”מ הישראלי-ערבי/פלסטיני, כדי לצמצם מוקדי מתיחות עם המתווך הוושינגטוני ולשדרג את שיתוף הפעולה האסטרטגי עם בעלת בריתנו האמריקאית.

נאום אובמה התמקד בנושא הכלכלי בכלל ובבעיות האבטלה (שיא של 26 שנים) והגרעון התקציבי (שיא של 65 שנים) בפרט. אובמה הציג סדר עדיפויות לאומי המדגיש נושאי פנים המטרידים את הציבור האמריקאי יותר מנושאי חוץ וביטחון וקובעים את גורל אובמה ומפלגתו לשבט או לחסד. סדר היום הבינלאומי – ואפילו המלחמה בטרור – נדחקו לקרן זווית.

סדר היום הבינלאומי של ארה”ב אינו רואה בסכסוך הערבי-ישראלי עדיפות עליונה. לכן, הקדיש אובמה את הדקות המעטות שהוקצבו לנושאי חוץ וביטחון להתחייבויות לסגת מעיראק, לתגבר את הכוחות באפגניסטן, לנטרל את האיום הגרעיני הצפון קוריאני, למנוע את התגרענות איראן, לצמצם את מרוץ החימוש הגרעיני, להילחם בטרור, להתמיד במדיניות ההידברות עם יריבים ואויבים ולהמשיך בשיתופי פעולה רב-לאומיים בכלל ושיתוף פעולה עם מוסלמים בפרט. אי-אזכור הסכסוך הערבי-ישראלי לא היה מקרי.

קפיצת אובמה לקלחת הרותחת של הסכסוך הערבי-ישראלי מסיטה את תשומת ליבו מנושאים חשובים יותר לארה”ב. הלחץ שהוא מפעיל על ישראל פוגע במעמדו בציבור האמריקאי, המעניק לישראל באופן שיטתי אחוזי תמיכה גבוהים (66%-70%), לעומת התרסקות אובמה (מ-65% בינואר 2009 ל-47% בינואר 2010). הפעלת הלחץ פוגעת ביחסי אובמה עם תומכי ישראל בקונגרס, החיוניים לאישור הצעות החוק שלו. על מעמדה המוצק של ישראל בקונגרס מעידים 334 צירי בית נבחרים (76% מסך הצירים) שגינו את “דו”ח גולדסטון”, לעומת 54רק  צירים (13%) שקראו “להסיר את המצור מעל עזה”. תקדים קלינטון מלמד שאפילו מעורבות מתוקשרת של נשיא אמריקאי בחתימה על הסכם השלום עם ירדן – שבוע לפני בחירות נובמבר 1994 – לא מנעה את התרסקות מפלגתו בבחירות לסנאט ולבית הנבחרים.

הורדת הפרופיל האמריקאי במו”מ הישראלי-ערבי/פלסטיני תקדם את יחסי ישראל-ארה”ב ואת האינטרסים של שתי המדינות. ככל שארה”ב מתפקדת יותר כמתווך הוגן, כן היא מתפקדת פחות כבעלת-ברית ייחודית של ישראל. ככל שארה”ב מעורבת יותר בתיווך, כן היא נסחפת יותר לחילוקי-דעות ולהטחת האשמות הדדית עם ישראל. ככל שארה”ב שקועה יותר בגישור ישראלי-ערבי, כן היא מדגישה יותר את המפריד – ומערפלת את המשותף – בינה לבין ישראל.

אבחנות אלו מתחדדות לאור העובדה שיישום המעורבות האמריקאית הוא בעיקר בידי מחלקת המדינה – שהתנגדה להקמת המדינה היהודית ותומכת בשיטתיות בצד הערבי – ה-CIA ו”המועצה לביטחון לאומי” המצטרפות בדרך כלל לעמדת מחלקת המדינה. תפישת עולמו של אובמה מחריפה את המצב ומלמדת על כיוון “התיווך”: האסלאם הוא חלק בלתי נפרד מהחברה האמריקאית, ישראל איננה נכס – ואולי אף נטל – אסטרטגי, ישראל שייכת למערב המנצל והערבים לעולם השלישי המנוצל, יש להידבר עם – ולא להדביר – אויבים, הטרור הוא אתגר של רשויות אכיפת חוק יותר מאשר רשויות הביטחון, אין טרור מוסלמי אלא טרור טליבן ואל-קעידה, האו”מ ואירופה שחקנים מרכזיים בעיצוב יחסים בינלאומיים, פתרון הסכסוך הערבי-ישראלי כולל נסיגה לקווי 1949, חלוקת ירושלים, עקירת ההתנחלויות ודיון על שיבת פליטי 1948 הערביים.

הסכסוך הערבי-ישראלי איננו ציר היחסים בין ישראל לארה”ב, הנשענים על בסיס רחב ואיתן יותר של ערכים, איומים ואינטרסים אזוריים וגלובליים משותפים. לכן הביאה הפעולה הישראלית, שהסיגה את הפלישה הסורית מירדן ב-1970, לשדרוג דרמטי של שתוף הפעולה הביטחוני, למרות חילוקי הדעות הבלתי-ניתנים לגישור לגבי “תכנית רוג’רס” שקראה לנסיגה מלאה והעברת ה”אגן הקדוש” בירושלים לריבונות שלושת הדתות. לכן גרמה התרומה הישראלית הייחודית בתחומי ההרתעה והלוחמה בטרור ובטילים בליסטיים לגיבוש מזכרי הבנה אסטרטגיים חסרי-תקדים ואישור סידרה ארוכה של תחיקות להרחבת שיתופי פעולה אזרחיים וביטחוניים, למרות המחלוקות הקשות לגבי מלחמת של”ג, “תכנית רייגן”, האינתיפאדה הראשונה ועוינות עמוקה של בוש ובייקר.

המזרח התיכון צופן לישראל ולארה”ב סכנות קטלניות. כדי לעמוד מולן מן הראוי להתמקד במכנה המשותף המניב תועלת הדדית ולצמצם את מעורבות ארה”ב כמתווכת בסכסוך הערבי-ישראלי.

An Open Letter to President ObamaDear Mr. President,

You face difficult challenges in matters such as achieving peace in the Middle East and protecting America from the threat of radical Islam and terrorism. These are challenges that have vexed past presidents, going as far back as our second president, John Adams. I have no doubt you appreciate both the gravity of these challenges and the enormous obstacles that exist to solving them.

I also have no doubt that you and your staff understood that, no matter what you said in your speech last Thursday in Cairo, there would be those who would take issue with you. That is always the case when attempting to solve problems that are as deep and emotionally-laden as these challenges are.

I am assuming it is your sincere hope that the approach you have chosen to take, as evidenced by what I’m sure was a carefully crafted speech, will ultimately prove successful. However, it pains me to say this sir, but, while you said in your speech that you are a “student of history,” it is abundantly clear that, in these matters, you do not know history and thus, as Santayana noted, you are doomed to repeat it. In doing so your efforts, however well-intentioned they may be, will not produce what you profess to hope they will produce.

A wise man once said that if you start with the wrong assumptions, no matter how logical your reasoning is, you will end up with the wrong conclusion. With all due respect Mr. President, you are starting with certain assumptions that are unsupported by history and an objective study of the ideology of political Islam.

You began in your speech by asserting that “tensions” exist between the United States and Muslims around the world, which, of course, is correct. Unfortunately, you then proceeded, incorrectly, to lay virtually all the blame for these tensions at the feet of America and the West. You blamed western colonialism, the Cold War, and even modernity and globalism.

A student of American history, who is not trying to reconstruct it to fit a modern politically correct narrative, would state that tensions between America and Muslims began with the unprovoked, four-decades long assault by the Muslim Barbary pirates against American shipping in the late 18th and early 19th centuries. I find it telling that you mentioned the Treaty of Tripoli in your speech but ignored the circumstances that led to it. That treaty was but one of numerous attempts by the United States to achieve peace with the jihadists of the Barbary Coast who were attacking our shipping and killing and enslaving our citizens and our soldiers – and who by their own admission were doing so to fulfill the call to jihad.

These jihadists were not acting to protest American foreign policy, which was decidedly isolationist, and there was no state of Israel to scapegoat. They were doing what countless Islamic jihadists have done throughout history – acting upon the hundreds of passages in the Qur’an and the Hadith that call upon faithful Muslims to kill, conquer or subjugate the infidel.

A student of world history would know that, for all the acknowledged evils of Western colonialism, these evils pale in comparison to the nearly 14 centuries of Islamic colonialism that began in Arabia under the leadership of Mohammed. The student of history would know that Islamic forces eradicated all Jewish and Christian presence from Arabia after Mohammed’s death, and then succeeded in conquering all of North Africa, most of the Middle East, much of Asia Minor, and significant portions of Europe and India – eventually creating an empire larger than Rome’s was at its peak.

The number of dead and enslaved during these many centuries of Islamic imperial conquest and colonialism have been estimated to total more than 300 million. What’s more, the wealth of many of the conquered nations and cultures was plundered by the Islamic conquerors, and millions of millions of non-Muslims who did survive were forced to pay onerous taxes, such as the “jizya,” a humiliation tax to the Islamic caliphs. Indeed, in some areas Christians and Jews were made to wear a receipt for the jizya around their neck as a mark of their dishonor.

These facts have not been invented by Christian or Jewish historical revisionists, but were chronicled by Muslim eyewitnesses throughout the past 14 centuries and are available to be researched by any person seeking an objective understanding of how Islam spread throughout the world.

You say in your speech that we must squarely face the tensions that exist between America and the Muslim world. That is a laudable notion with which I agree, but by casting Islam as the historical victim and the West (and by implication, America) as the aggressor, you do not face these tensions squarely, but alleviate the Muslim world from coming to grips with the jihadist ideology embedded in its holy books and acted upon for 1,400 years.

Even worse, you empower and embolden militant Islamists who regard your gestures as signs of weakness and capitulation.

The issue is not that all Muslims are terrorists or radicals or extremists. We all know that the majority of Muslims are not. We also know that many peace-loving Muslims are victims of Islamist violence.

The issue is this: what drives hundreds of millions of Muslims worldwide to call for the death of Jews?

What drives millions of Muslims to riot, destroy property, and take innocent lives in reaction to the Danish cartoons?

What drives tens of thousands of Muslims to demand the execution of a British teacher whose only “crime” was allowing her students to name their teddy bears “Mohammed”?

What drives countless Muslims worldwide to actively participate in, or fund, or provide nurture to, terrorist organizations?

What drives Muslims in mosques in America to proclaim and distribute materials that call for hatred of and the destruction of infidels?

What drives entire Islamic countries to prohibit the building of a Christian church or synagogue?

To assume, as you apparently do, that what drives these actions is not an ideology embedded in the holy books of Islam, but rather other “root causes,” most of which you lay at the feet of America and the West, is at best naïve and at worst dangerous.

Lastly, I must address your statement that “Islam has a proud tradition of tolerance.” Unfortunately, the examples you gave are the exception rather than the rule.

Historically speaking, I seriously doubt the Egyptian Copts, the Lebanese Maronites, the Christians in Bethlehem, the Assyrians, the Hindus, the Jews, and many others who have been persecuted by Islamic violence and supremacism, would agree with your assertion.

For instance, Christians and Jews became “Dhimmis,” a second class group under Islam. Dhimmis were forced to wear distinctive clothing; it was Baghdad’s Caliph Al-Mutawakkil, in the ninth century, who designated a yellow badge for Jews under Islam, which Hitler copied and duplicated in Nazi Germany nearly a thousand years later.

I witnessed first-hand the “tolerance” of Islam when Islamists ravaged my country of birth, Lebanon, in the 1970’s, leaving widespread death and destruction in their wake. I saw how they re-paid the tolerance that Lebanese Christians extended toward them. My experience is not an isolated one. When you make an unfounded assertion about the “proud tradition” of tolerance in Islam, you do a great disservice to the hundreds of millions of non-Muslims who have been killed, maimed, enslaved, conquered, subjugated or displaced – in the cause of Islamic jihad.

Unless you are willing to courageously and honestly accept this, your aspirations for worldwide comity and peace in the Middle East are doomed to fail.

Sincerely,

Brigitte Gabriel

by Brigitte Gabriel