סיכום כללי בנושא: מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל

מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל

תוכן עניינים

רקע: מקורו של הסכסוך הערבי יהודי בא”י

1. הנוכחות היהודית המתגברת בא”י – הסכסוך התחיל עם הגעת העליות הציוניות לא”י, כלומר החל מהעליה הראשונה (1882) ועד הקמת מדינת ישראל. הערבים תושבי הארץ הבחינו בגידול הדמוגרפי של הישוב העברי וחששו ממנו.
2. רכישת אדמות והתיישבות – ככל שגדל הישוב היהודי בארץ והתחזקה אחיזתו בקרקע ע”י רכישת אדמות והתיישבות, כך גדלה העוינות של ערביי הארץ למתיישבים החדשים שנתפסו כמי שמתכוננים לנשל את הערבים מאדמותיהם ולגרשם מהארץ. סבלו מכך חלק מהפלאחים העניים, שבשל היותם צמיתים מצאו את עצמם חסרי אדמה ובית שלאחר שהאדמה עליה ישבו נמכרה ליהודים. עם תום תקופת המנדט מנה הישוב הערבי כמיליון ושלוש מאות אלף תושבים, כ 60% מהם תושבי כפרים, חקלאים עניים ברובם.
3. שיתוף הפעולה בין ממשלת המנדט והישוב היהודי – לאחר שנכבשה הארץ ע”י הבריטים (1917) והוקמה ממשלת המנדט, הפכה א”י, הקדושה גם למוסלמים, לאדמה שאינה בחזקת מוסלמים. בנוסף לכך, שיתוף הפעולה בין ממשלת המנדט לישוב היהודי (לפחות עד אמצע שנות ה 30) הביאה לפיתוחו ולהתחזקותו של הישוב היהודי מבחינה ארגונית, כלכלית והתיישבותית. התפתחות זו הגבירה את תסכולם של תושבי הארץ הערבים שברובם נשארו עניים והגבירה את שנאתם ליהודים בא”י.
4. התפתחות הישוב היהודי והתנועה הציונית בא”י, חיזקה את המודעות הלאומית של התושבים הערבים והביאה להולדת התנועה הלאומית הפלסטינית. התנועה הלאומית פלסטינית החליטה להלחם בישוב העברי בא”י ע”י פעילות פוליטית וע”י טרור. כנגד פעולות הטרור הערביות הפעיל הישוב היהודי כוחות הגנה שחלקם השיבו בכוח על הטרור הערבי, דבר שהגביר את העוינות בין הצדדים.

שלבי המלחמה

אנו מחלקים את מלחמת העצמאות לשני שלבים מרכזיים:
שלב א– מיום לאחר החלטת החוקה (30 בנובמבר 1947) ועד יום לאחר הקמת מדינת ישראל (15 במאי 1948).
שלב ב’ – מ-15 במאי 1948 ועד לחתימה על הסכמי שביתת הנשק (אפריל 1949).

השלב הראשון של מלחמת העצמאות

מ-30 בנובמבר 1947 ועד 15 במאי 1948.החל מה 29 בנובמבר 1947 (החלטת החלוקה של האו”מ), אנו עומדים במצב שבו ישנם בא”י שלושה כוחות מרכזיים:

א. המנדט הבריטי, המחזיק כוחות צבא בארץ ומתכונן ליציאתו ממנה בתוך כמה חודשים. בשל החלטת האו”מ והעוינות של היהודים והערבים בארץ, הבין שלטון המנדט שלא יוכל להמשיך ולשלוט בארץ ולכן הוא היה מעוניין לסגת עם מינימום נפגעים, תוך שמירה על יחסים סבירים עם העולם הערבי (בשל האינטרסים הכלכליים והביטחוניים שלו).
ב. הישוב היהודי – היהודי מנה בתקופה זו כ 600 אלף תושבים מאורגנים בתנועות פוליטיות ובארגונים ציבוריים שספקו שירותים שונים לציבור, באופי של “מדינה בדרך” ונמצא בסכסוך קשה עם ערביי הארץ וביחסים מורכבים עם השלטון הבריטי (מעוניין מצד אחד ביציאת הבריטים ומצד שני מעוניין לשמור על יחסים מדיניים תקינים עם בריטניה). כוחו הצבאי המאורגן של הישוב מנה כ 80 אלף גברים ונשים שעסקו בסוגים שונים של פעילות צבאית. לישוב היהודי היו מספר כוחות צבאיים (יציינו כאן לפי גודלם ומידת השפעתם לדעתי):
1) ארגון “ההגנה” כוח צבאי גדול חצי לגאלי, המחזיק פיקוד מרכזי ועוסק בעיקר בהגנת הישובים היהודיים.
2) הפלמ”ח – פלוגות המחץ שהוקמו ע”י הבריטים בתקופת מלחמת העולם השנייה, כדי לסייע בהגנת א”י. הפלמ”ח הוא כוח חזק ומאומן שיהווה את אחד הבסיסים החשובים של צה”ל לאחר הקמתו.
3) האצ”ל – ארגון צבאי לאומי, מחתרת שפרשה מארגון ההגנה ב 1937 והייתה שייכת לתנועה הרויזיוניסטית של ז’בוטינסקי. מנחם בגין, לימים רוה”מ מטעם “הליכוד” היה מפקד הארגון. האצ”ל דגל ופעל בפעילות תוקפנית כנגד הטרור הערבי (“דם תחת דם”) וכנגד “הכובש הבריטי”.
4) לח”י – לוחמי חירות ישראל, מחתרת קטנה שפרשה מהאצ”ל ב 1940 משום שלא הסכימו להפסיק את הטרור כנגד הבריטים בשל מלחמת העולם השניה, מפקדם היה אברהם שטרן (“יאיר”), שנרצח ע”י הבריטים, את מקומו תפס יצחק שמיר, לימים ראש ממשלת ישראל.
ג. הישוב הערבי בא”י בעל תודעה לאומית פלסטינית, עם עוינות קשה וחוסר אמון בבריטים הנתפסים בעניו כמשתפי פעולה עם הציונות ובמלחמה עם הישוב היהודי, המתבטאת בפעילות טרור (של הכנופיות הערביות) ופעולות תגמול יהודיות. מספר הלוחמים הערבים היה כ 14 אלף רובם מאורגנים על בסיס כנופיות מקומיות, מצוידים בנשק קל בלבד.

1) הכוחות הלוחמים – מטרותיהם והיערכותם. הפלסטינים ומדינות ערב – לא הסכימו לקבל את החלטת החלוקה של כ”ט בנובמבר 1947 פתחו בליחמה נגד הישוב היהודי שהתאפינה בפעילות טרור כנגד יהודים. הפעילות בוצעה ע”י הכנופיות הערביות החמושות בשכונות גבול עירוניות, נגד ישובים מבודדים ובדרכים. ארועים לדוגמה: פגיעה במרכז מסחרי ברחוב יפו בירושלים, רצח 39 מעובדי בתי הזיקוק בחיפה, מצור על הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, מכונית תופת ברחוב בן יהודה בירושלים (50 הרוגים), ירי על שיירות ישראליות שהביאו אספקה לירושלים (בין שער הגיא לקסטל), לגוש עציון, ולקיבוץ יחיעם. בינואר 1948 הצטרפו לפורעים (שמנו כ 10,000 איש) גם כוחות “צבא ההצלה”, צבא מתנדבים ממדינות ערביות שונות (עיראק, סוריה, תימן ועוד), שמנה כ 4000 לוחמים. היה זה כוח חצי צבאי (אינו מקצועי וחמוש בנשק קל), שהונע ממוטיבציה דתית ולאומנית. מטרת הכוחות הערבים היתה: לסכל את החלטת האו”מ ע”י יצירת תוהו ובוהו בארץ, שיגרום למעצמות ל”מחשבה שניה” בקשר להחלטתם. בנוסף להביא לכיבוש ולגרוש היהודים מישובים מבודדים (בשלב זה הצליחו לבודד ישובים כולל ירושלים אך לא הצליחו לכבוש אותם). לפגוע בתנועה היהודית בדרכים ובכך לזרוע בהלה ולמנוע הגעה של אספקה לישובים מבודדים (ירושלים, גוש עציון, ישובים בגליל המערבי ובנגב).

הישוב היהודי – עד אפריל 1948 עיקר היוזמה היתה בידי הערבים והכוחות היהודיים היו עסוקים בהגנה על השכונות והישובים היהודיים, ובנסיונות להגן על השיירות בדרכים. החל מתחילת מאי 1948 עבר הישוב היהודי ממדיניות הגנה למדיניות התקפית ובכך נעסוק בפרק “תוכנית ד’ ותוצאותיה”.

2) מדיניות הפינוי של הבריטים כאמור הבריטים היו מעוניינים בביצוע תוכנית החלוקה של האו”מ, בנסיגה מהארץ המינימום נפגעים, תוך שמירה מקסימלית על האינטרסים שלהם במזה”ת (יחסים תקינים עם העולם הערבי, המשך חסותם על תעלת סואץ וגישה לשדות הנפט) – משימה שהתבררה כבלתי אפשרית בשל הסתירות שיש בה. המדיניות הבריטית הייתה לא פרו ערבית או פרו יהודית אלא כזו הפועלת למען האינטרס הבריטי, לפעמים התנגשה המדיניות הבריטית עם האנטרס היהודי ולפעמים עם הערבי. עקרון העברת האחריות היה מבחינתם: בכל אזור יקבל הצד החזק את השליטה בשטח (דוגמאות: מחד, פגעו בכנופיות ערביות בדרכים ומאידך, מנעו כניסת מעפילים ואספקת נשק להגנה). לשם ביצוע הנסיגה הם הגדירו צירי תחבורה החיוניים עבורם לשם הפינוי ואבטחו אותם באופן הדוק, כמו כן שמרו על נוכחות צבאית כבדה במחנות הצבא ובמשרדי הממשל הבריטי. שאר אזורי הארץ ננטשו על ידם באופן הדרגתי, מה שהפך את אותם אזורים פרוצים לאלימות הערבית ולרצון של היהודים להשתלט על כמה שיותר שטחים שננטשו ע”י הבריטים.

3) מוקדי הלחימה העיקריים בארבעת החודשים הראשונים (30 בנובמבר 1947 עד 15 באפריל 1948).

1. בערים המעורבות (ירושלים, חיפה, יפו, צפת וטבריה) – פעולות טרור שפגעו במסחר, בלימודים ובתנועה בתוך הערים ואליהן. עד תום התקופה השתלטו כוחות ההגנה בסיוע אצ”ל ולח”י על חלקים מהערים: טבריה חיפה צפת ויפו וירושלים (על רוב חלקה המערבי של העיר).

2. באזורים הכפריים – הכוחות הערבים ניסו לכבוש ישובים וקיבוצים מבודדים, כל נסיונותיהם עלו בתוהו, הישוב היהודי דבק בעקרון של אי נטישת ישובים בכל מחיר. הכפרים הערבים סבלו מהתקפות נגד של הכוחות היהודיים שהיו עדיפים עליהם מבחינה כמותית ואיכות כלי הנשק שהיתה ברשותם.

3. המלחמה בדרכים – כאן היו הערבים בעדיפות, שיירות וכלי רכב יהודיים הותקפו בדרכים ע”י כנופיות, הם הצליחו לפגוע בהם (כמות הנפגעים הייתה גדולה) וכמעט שיתקו לחלוטין תנועה על צירים מסוימים. לכוחות הערביים הייתה עדיפות בשל שיטת לוחמת הגרילה שנקטו, בשל הכרותם את השטח ובגלל הסיוע שקבלו מהכפרים בסביבה. רוב הנסיונות להעביר שיירות לירושלים, לגוש עציון וליחיעם שבגליל המערבי נכשלו והישובים הללו הושמו במצור.

4)תוכנית ד’ ותוצאותיה ב 10 במרץ 1948 החליטה הנהגת הישוב להפעיל את “תוכנית ד“. לישוב היה ברור שעם עזיבת הבריטים את הארץ יפלשו מדינות ערב ותפתח מלחמה כוללת נגד הישוב, כדי להגן על הישובים היהודיים היה צורך ליצור רצף טריטוריאלי בין הישובים. תוכנית ד, פקדה לכבוש את אותם שטחים וגם להשתלט על מחנות צבא ותחנות משטרה בריטיות, כמו גם תחנות רכבת ונמלי ים ואויר. התוכנית יצאה לפועל באפריל 1948 במבצע נחשון (15 באפריל) ובמבצעים שאחריו. המטרת מבצע נחשון היתה: “פריצת הדרך לירושלים” והסרת המצור על העיר, במסגרת המבצע נכבש הקסטל ומפקד הכוח הערבי בירושלים, עבד אל קאדר אל חוסני, נהרג. במסגרת מבצע זה ובמבצע “הראל” אחריו נפתחה זמנית הדרך לירושלים ואספקה הצליחה להגיע לעיר הנצורה. באותה תקופה, כבשו כוחות האצ”ל והלח”י את כפר דיר יאסין ליד ירושלים (כיום גבעת שאול, מעט אחרי מאפיית אנג’ל), לאחר כיבושה הם רצחו כ 250 מתושבי הכפר (שלא היו חמושים). נפילת חיפה בידי הכוחות היהודים ואח”כ טבריה, צפת, יפו, עכו והגליל המערבי כולו מסמלות את המפנה שנוצר בעקבות תוכנית ד. ערב סיום המנדט (14 במאי 1948), נוצר רצף טריטוריאלי יהודי ממטולה בצפון ועד באר טוביה בדרום (הרובע היהודי בירושלים, ישובי גוש עציון וישובי ים המלח נותרו מנותקים). היה זה בין הגורמים המכריעים בהחלטה להכריז על מדינת ישראל, מיד עם עזיבת הבריטים את הארץ ב 14 במאי 1945. ב.

ההכרזה על הקמת המדינה

השיקולים, הסיכויים והסיכונים בהכרזה על הקמת מדינת ישראל במאי 1945 היו ידועות להנהגת הישוב העובדות הבאות:
1. הבריטים עומדים לעזוב את הארץ על 15 במאי ואינם מוכנים להשאר במקום כדי לוודא את ביצוע החלטת החלוקה (כפי שביקש האו”מ).
2. מדינות ערב מתכוננות לפלוש ולכבוש את הארץ (דווח ע”י גולדה מאיר שפגשה בחשאי את מלך ירדן עבדאללה).
3. ארה”ב מבקשת לדחות את ביצוע החלטת החלוקה בטיעון שמדינת ישראל לא תוכל לעמוד במלחמה (כנראה שהדבר נבע משיקולים פרו ערבים במחלקת המדינה האמריקאית). ברה”מ לעומת זאת תמכה ללא סייג בהקמת המדינה. במהלך חודש מאי נערכו בהנהגת הישוב דיונים קדחתניים בשאלה האם להכריז על הקמת המדינה מיד עם עזיבת הבריטים? הסיכון היה עצום: התקפה משולבת של כל ארצות ערב, חרם בין לאומי ואמברגו על קניית נשק, וכמות נפגעים שהישוב לא יוכל לעמוד בה. הסיכוי היה יחיד במינו: יתכן שדחיית ההחלטה תגרום לביטול תוכנית החלוקה ולהחלטה אחרת שתהיה פרו ערבית לחלוטין. בן גוריון, יו”ר הסוכנות היהודית ומנהיג הישוב החליט לקחת את הסיכון מפני שהאמין שבהתארגנות נכונה, בגיוס כללי ובמשמעת של הארגונים הלוחמים אפשר יהיה לעמוד באתגר. ואכן ב 14 במאי אחר”צ בת”א, הוכרז הישוב היהודי כמדינה ושמה “ישראל”, מונתה ממשלה ומועצת עם זמנית, ונחתמה מגילת העצמאות. ההחלטה נכנסה לתוקפה ב 15 למאי מיד עם עזיבת הבריטים את הארץ. המלחמה החלה כבר באותו לילה. ג.

הקמת צה”ל ופירוק המחתרות

עם הקמת המדינה הוחלט על פירוק המחתרות והקמת “צה”ל”, שבתוכו השתלבו שלושת המחתרות והפלמ”ח. ארגון ההגנה היה הגוף המרכזי שהרכיב את צהל אליו הסתפחו אנשי האצ”ל והל”י שהתפרקו בהסכמה (פרט לירושלים, בה פורקו המחתרות מאוחר יותר). בן גוריון הבין שבמדינה ריבונית אסור שיהיו כוחות צבאים שאינם סרים למרות הממשלה ולכן החליט כך. זו הייתה החלטה קשה לאנשי הארגונים שאיבדו את מעמדם ועצמאותם (הדבר בלט בפלמ”ח), אך הם הבינו ברובם את גודל השעה ולכן הסכימו להנחיה. פרשת אלטלנה ביוני 1948 מסמלת את היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל וגם מסמלת את נחישותו של בן גוריון להקים מדינה ריבונית ומסודרת, בה מונופול הכוח שמור בידי הממשלה החוקית. הנשק של צה”ל הגיע ממקורות שונים: נשק המחתרות, נשק מיצור עצמי ורכש ממדינות שונות במיוחד מצ’כוסלובקיה והוא כלל, נשק קל, ארטילריה, מעט מטוסים, ורכב משוריין. גיוס החובה, המתנדבים מחו”ל ורכש הנשק הפך את צה”ל לצבא גדול וחזק יחסית, שיכל לגבור על הצבאות הערבים בשל גודלו, נסיונו ואירגונו. ד.

השלב השני של מלחמת העצמאות

מ-15 במאי 1948 ועד לחתימה על הסכמי שביתת הנשק.

1) תקופת הבלימה – מראשית הפלישה ועד ההפוגה הראשונה. בשבת 15 במאי 1948 החל השלב השני של המלחמה עם פלישת צבאות ערב: מצרים, סוריה, לבנון, עבר-הירדן ועיראק היו צבאות סדירים, לרשותם עמדו כוחות שריון, ארטילריה ואוויר. הבעיה המרכזית של הצבאות הערביים היתה, שלא הצליחו להביא לידי ביטוי את מלוא יכולתם ויתרונם כי לא פעלו לפי תכנית אחת ותחת פיקוד אחיד ולכן הצלחת הייתה מוגבלת. הצבא הלבנוני פלש לגליל העליון המזרחי ,נערך באזור רמות נפתלי, וכבש את משטרת נבי יושע. הצבא הסורי תקף בעמק הירדן וכבש את קיבוץ משמר ושם נבלם ע”י צה”ל. הצבא העיראקי פלש באזור קיבוץ גשר. העיראקים השתלטו על מפעל החשמל בנהריים, אך נכשלו בניסיונותיהם לכבוש את קיבוץ גשר ונסוגו. הלגיון הערבי , צבא “עבר הירדן” (מדינת ירדן של ימנו) תקף באזור ירושלים. כוחות הלגיון תפסו את אזור לטרון וחסמו את הדרך לירושלים. שלושה ניסיונות לכבוש את לטרון נכשלו, אך במהלך הקרבות נכבש השטח ממערב ללטרון. הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים נשאר מנותק. ניסיונות פריצה לעיר העתיקה נכשלו, בסוף מאי נכנע הרובע לאחר שרבים ממגניו נפגעו. כוחות הלגיון תקפו במגמה לפרוץ גם למערב ירושלים. הם הצליחו לכבוש את שכונת שיח’ ג’ראח, אך נבלמו בניסיונם להתקדם. הר הצופים נותר כמובלעת יהודית בשטח הערבי. בדרום ירושלים תקפו כוחות ירדניים ומצריים את קיבוץ רמת רחל. שלוש פעמים עבר הקיבוץ מיד ליד, אך נשאר בידנו. הצבא המצרי פלש בדרום בשני צירים. המאמץ העיקרי נע לאורך כביש החוף לכיוון תל אביב, והמשני דרך באר שבע וחברון לעבר ירושלים. קיבוץ יד מרדכי נפל לידי המצרים לאחר לחימה קשה. המצרים התקדמו עד אשדוד, ושם עצרו ליד הגשר שפוצצו כוחותינו (גשר “עד הלום”).

בשל המלחמה, האו”ם גילה מעורבות בבעיית ארץ ישראל, ומינה את הרוזן השוודי ברנדוט כמתווך מטעם האו”ם כדי שיפעל להפסקת אש ויסייע במציאת פתרון של שלום. ביוזמת האו”ם ובתיווכו של ברנדוט הסכימו הצדדים להפוגה, וזו נכנסה לתוקפה ב-11 ביוני לפרק זמן של ארבעה שבועות, שבמהלכם אמור היה להעשות מאמץ מדיני להגיע להסדר.

2) ההפוגה הראשונה. צה”ל ניצל את ההפוגה להתארגנות, למנוחה לכוחות המותשים ולגיוס לוחמים חדשים לשורות הצבא. עם פרוץ המלחמה בריטניה וארה”ב הטילו אמברגו (איסור מכירת נשק) על הצדדים הלוחמים, צה”ל רכש נשק מצ’כוסלובקיה בתווך של ברה”מ. במהלך ההפוגה הועברה לירושלים הנצורה אספקה ונפרצה “דרך בורמה”, שאפשרה את חידוש הקשר עם ירושלים.

3) קרבות עשרת הימים, ההפוגה השנייה והמבצעים האחרונים. לאחר תום ההפוגה הראשונה (9 ביולי 1948), יזם צה”ל מתקפה שנמשכה 10 ימים רצופים, שבמסגרתה נבלמו צבאות ערב בכל האזורים ואף נכבשו שטחים נוספים. הערים הערביות רמלה ולוד נכבשו ותושביהם גורשו (המטרה הייתה להרחיב את הפרוזדור לירושלים), ולאחר מכן ראש העין, בחזית הצפון נכבשה נצרת. לאחר 10 ימי קרבות קבע האו”מ הפוגה שניה שנכפתה על הצדדים מכוח צו של מועצת הביטחון של האו”מ. ב 17 לספטמבר 1948 נשלח לאזור הרוזן השוודי פולקה ברנדוט שהציע שתי תוכניות חדשות לחלוקת א”י. הערבים דחו אותה ואח”כ גם מדינת ישראל. הרוזן נרצח ע”י פעילים של ארגון הלח”י לשעבר (בירושלים ב – 17.9.48) ובשל כך פרק בן גוריון את יחידות האצ”ל והלח”י האחרונות שנשארו בירושלים ופזר אותם ביחידות צה”ל. ההפוגה שנכפתה השאירה את המצב ללא הכרעה במלחמה – מצב לא נוח מבחינתה של ישראל משום צבאות ערב היו עדיין בתחום ישראל. לכן ביצעה ממשלת ישראל מספר מבצעים במטרה להשיג הכרעה ולסלק באופן סופי את צבאות ערב מהארץ. מבצע “יואב” שנערך בין ה – 15 ל – 22 באוקטובר 1948. מטרתו הייתה לפרוץ את הדרך אל הנגב, שהיה מנותק על-ידי המערך המצרי. בתום המבצע נוצר קשר יבשתי עם הנגב, באר שבע נכבשה חלק מהצבא המצרי הושמד, וחטיבה שלו נותרה מכותרת ב”כיס פאלוג’ה”. מבצע “חירם” בין ה – 29 ל – 31 באוקטובר. במהלכו השתלטו כוחותינו על הגליל העליון עד גבול לבנון ואף על רצועה בתוך שטח לבנון. מבצע “חורב”, שמטרותיו הצבאיות היו למגר את הצבא המצרי ולסלקו מתחומי ישראל. המבצע החל ב-22 בדצמבר כוחות צה”ל הגיעו עד מבואות אל עריש בתוך סיני. 4)

הסכמי שביתת הנשק והיווצרות בעיית הפליטים הפלסטינים.

החדירה לסיני עוררה פעילות מדינית, בעקבותיה פינה צה”ל את כוחותיו מסיני ונפתחו בינואר 1949 ברודוס שיחות שביתת הנשק עם מצרים. ההסכם עם מצרים נחתם ב- 24.2.49 וחודש לאחר מכן ב- 23.3.49 נחתם הסכם עם לבנון. ב- 4.3.49 החל משא ומתן עם ירדן. הירדנים טענו לשליטה על הנגב הדרומי. מבצע “עובדה”, שנערך בין ה- 6 עד ה- 10 במרס 49 , נועד לקבוע את עובדת שליטתה של ישראל בנגב. הכוחות התקדמו לעבר אילת בשני צירים, לאורך הנגב ובערבה. כוח נוסף השתלט על עין גדי. ההסכם עם ירדן נחתם ב- 3.4.49.כאשר הנגב כולו, כולל אילת בידנו. המשא ומתן עם סוריה החל ב- 5.4.49 וההסכם עמה נחתם רק ב- 20.7.49. עם חתימת הסכם זה באה מלחמת העצמאות אל סיומה.

תוצאות המלחמה והווצרות בעיית הפליטים הפלסטינים

1. המלחמה ארכה כ 15 חודשים במהלכה נהרגו כ 6000 לוחמים ואזרחים ונפצעו רבים. הטרגדיה הייתה קשה שכן הישוב איבד כאחוז אחד מתושביו, חלקם עולים חדשים ונצולי שואה.

2. שטח המדינה הורחב הרבה מעבר לתוכנית החלוקה ונוצר רצף טריטוריאלי בין ממטולה ועד אילת.

3. רעיון הפיכתה של ירושלים לעיר בין לאומית נגנז והיא חולקה לשני ערים: מזרח ירושלים ירדני ומערה ישראלי.

4. בעקבות הסכמי שביתת הנשק ברודוס נקבעו למדינת ישראל גבולות בין-לאומיים מוכרים ע”י הקהילה העולמית. קו הגבול שנקבע סומן בקו ירוק על המפות ומכאן שמו “הקו הירוק”.

5. כתוצאה מהמלחמה הפכו מחצית מערביי א”י לפליטים, לרוב עקירתם הייתה תוצאה ישירה של המלחמה (בריחה), אך היו מספר מקרים א מבוטלים בהם גורשו הערבים ע”י צה”ל (למשל דיר יאסין, רמלה, לוד ועוד). הפליטים התרכזו במחנות פליטים בגדה המערבית (בשליטת ירדן), בירדן, בסוריה, לבנון וברצועת עזה (בשליטת מצרים). היה זה אסון הומניטרי בקנה מידה גדול עבור ערביי הארץ שנותקו מאדמתם וממולדתם ונשארו חסרי כל, לכן הם מכנים את יום העצמאות שלנו בשם “נכבה”, שמשמעותו יום האסון. חלק מערביי הארץ שנכבשה ע”י ישראל בחרו להשאר במקומם (למשל הכפר אבו גוש ואחרים) ומדינת ישראל אפשרה להם להמשיך ולחיות בה תחת משטר כיבוש צבאי (שנים לאחר מכן הפכו רובם לאזרחי המדינה). מבחינות רבות, נזרעו במלחמת העצמאות הזרעים הראשונים למלחמה הבאה (מלחמת ששת הימים יוני 1967), משום שהפלסטינים שאפו לחזור למולדתם ומדינות ערב לא יכלו לקבל את התבוסה הצורפת שספגו במלחמה וכל כן ציפו ליום הנקמה במדינת ישראל.