המשמעויות הביטחוניות והאסטרטגיות העכשוויות של ויתור על רמת הגולן במסגרת הסכם שלום אפשרי בין ישראל לסוריה

האלוף (במיל.) גיורא איילנד

26 אפריל, 2009

 

מבוא

מאז תחילת שנות ה-90 התקיימו מגעים ישירים ועקיפים בין ישראל וסוריה במטרה לבחון אפשרות להגיע להסכם שלום.  ברוב המקרים לא הבשילו המגעים לכדי משא ומתן אמיתי וגלוי, שתכליתו להגיע להסכם מפורט. יוצא דופן היה המהלך שהוביל אהוד ברק בשנים 2000-1999. המשא ומתן באותה עת הגיע לכדי דיון פרטני שעסק גם בסידורי הביטחון, שאמורים היו לפצות את ישראל על אובדן רמת הגולן. השיחות ההן לא הגיעו לכדי חתימה על הסכם שלום, אך הסיבה לחוסר היכולת להגיע להסכם לא נבעה מפער משמעותי בנושא הביטחוני, שכן בנושא זה הגיעו שני הצדדים להסכמה כמעט מלאה. התהליך שהתחדש בשנת 2008, התנהל תחת ההנחה כי יש פיתרון צבאי שיפצה את ישראל על אובדן הגולן ושפיתרון זה קביל על הסורים.

תכלית מאמר זה היא להוכיח כי אין לישראל מענה ביטחוני סביר ללא רמת הגולן. לא רק שה”פיתרון” של שנת 2000 היה לא סביר כבר אז, אלא שהנסיבות המשתנות, גם האסטרטגיות וגם האופרטיביות, עושות את הוויתור על הגולן כיום למעשה מסוכן עוד יותר.

מסמך זה בנוי משבעה פרקים:

  • מאפיינים גיאוגרפיים והיסטוריים של רמת הגולן.
  • הסכם שלום- האמת מול אשליות.
  • התפיסה המבצעית במצב של מלחמה מול סוריה.
  • משמעיות נגזרות ממבנה השטח.
  • הסדרי הביטחון שנידונו בשנים 2000-1999.
  • השינויים שחלו מאז שנת 2000.
  • סיכום משמעויות מדיניות וצבאיות.

מאפיינים גיאוגרפיים והיסטוריים של רמת הגולן

המבנה הגיאוגרפי של הגולן

מבחינה גיאוגרפית גודלה של רמת הגולן הנו 1800 קמ”ר. השטח הנמצא בידי ישראל גודלו כ-1200 קמ”ר בלבד. רמת הגולן מתוחמת בצפון על ידי הר חרמון (רק חלקו בידי ישראל), במערב בנהר הירדן ובכינרת ובדרום בנחלים הרקד  והירמוך. אורך הרמה הוא 62 ק”מ. רוחבה במקום הכי צר (מאזור מג’ד אל שאמס לירדן) הוא 12 ק”מ בלבד. הרמה  רחבה יותר במרכזה (עד 26 ק”מ בגזרת הר פארס) ואח”כ כלפי דרום נעשית שוב צרה. גובה שיא החרמון בשטח הנמצא בידי סוריה הוא כ-2800 מ’. המקום הגבוה ביותר והנמצא בידי ישראל הוא “מצפה שלגים” וגובהו כ-2300 מ’. ממקום זה הרמה יורדת בכיוון דרום מערב. הגובה הממוצע בצפון הרמה הוא 1000-1200 מטר ואילו בדרומה גובה הרמה הוא כ-250 מטר מעל פני הים (כ-450 מטר מעל הכינרת)
המדרון היורד מצפון מזרח לדרום מערב הוא מתון עד חלקו האחרון, שבו ישנה ירידה תלולה כלפי הירדן במערב והירמוך בדרום. הקטע האחרון הוא מדרון תלול ומצוקי.

החלק המזרחי של רמת הגולן  הוא קו פרשת המים. ישנו קו של גבעות המתחיל בחרמון בצפון ויורד דרומה לאורך קו רכס כמעט רציף עד אזור תל פארס. השליטה על קו זה נותנת יתרונות צבאיים משמעותיים. מצד אחד היא מאפשרת שליטה באש ובתצפית לטווח של עשרות ק”מ לתוך סוריה, ומצד שני רוב השטח הישראלי בגולן נותר ב”מדרון אחורי”, מחוץ ליכולת התצפית ואש שטוחת מסלול סורית. בנוסף, קו גבעות זה אינו עביר ברובו לתנועת טנקים, דבר שמחייב אויב משוריין לנוע בתוך שטחים נמוכים,צפויים ונשלטים.

ההיסטוריה של הגולן

ההתיישבות היהודית בגולן החלה בימיו של המלך הורדוס (23 שנה לפני הספירה). היהודים הקימו עשרות ישובים בדרום הרמה ומרכזה. עד היום שמורים שרידים של בתי כנסת ומבנים אחרים באזור העיר קצרין. הישוב היהודי בגולן נחרב על ידי הרומאים כחלק מדיכוי המרד הגדול. מפורסם במיוחד הוא כיבוש העיר גמלא והרג תושביה בשנת 66 לספירה.

אחרי מלחמת העולם הראשונה חילקו ביניהם האנגלים והצרפתים את המזרח התיכון (הסכם סייקס פיקו). הגבול בין שתי האימפריות נקבע וסומן ב-1923, כאשר צרפת קיבלה את סוריה ולבנון ואילו אנגליה קיבלה את ארץ ישראל. הגבול בין האימפריות נתן לאנגלים יתרון ברור בכל הקשור למים. נקבע כי הגבול יעבור מזרחית למעיין הבניאס, 50 מטר מזרחית לירדן ו-10 מטר מזרחית לכינרת, וזאת בכדי לא להשאיר ספק כי לאנגליה תהיה שליטה בלעדית על מקורות המים.

הסורים שלטו ברמה מאז קבלת עצמאותם ועד 1967. במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את רמת הגולן. השטח שנשלט על ידה כלל את השטח המוחזק על ידה כיום ועוד שטח במרכז הגולן, הכולל גם את העיר קונייטרה.

במלחמת יום כיפור (1973) כבשו הסורים את החרמון וכן הצליחו בדרום הגולן לפרוץ את קו ההגנה הישראלי, שהתבסס על קו התילים. בצפון רמת הגולן הם נבלמו לפני קו זה. במתקפת הנגד החזיר צה”ל לשליטתו את כל השטח הכבוש ואף כבש שטח נוסף בתוך סוריה (“המובלעת הסורית”).

על פי הסכם שביתת הנשק מאפריל 1974 הסכימה ישראל להחזיר לסוריה את “המובלעת” ועוד שטח הכולל את העיר קונייטרה. למרות לחץ דיפלומטי קשה של שר החוץ האמריקאי קיסינג’ר סרבה ישראל לסגת עוד מערבה מקו זה. הופגנה עמדה נחרצת ועל פיה “גבעות קונייטרה” (חרמונית, אביטל ובנטל) יישארו בידי ישראל.

ברמת הגולן חיים כיום כ-40,000 איש כמחציתם יהודים. השאר הם כ-17,000 דרוזים הגרים בארבעה ישובים בצפון מזרח הרמה וכ-3000 עלווים הגרים ברג’ר על הגבול הישן של ישראל,סוריה ולבנון.

הסכם שלום עם סוריה- האמת מול אשליות

הסכם שלום בין ישראל וסוריה הוא דבר אפשרי. סביר כי בהינתן תנאים נוספים (תמיכה אמריקאית) הסורים באמת ובתמים יהיו מעוניינים בו. הסכם שלום  כזה יכלול ארבעה מרכיבים בלבד: העברת (כל) רמת הגולן לריבונות סורית מלאה; קיום יחסים דיפלומטים בין המדינות; הסדרה של נושא המים וקיום סידורי ביטחון האמורים לפצות את ישראל על אובדן השטח. ללא קשר למידת הכדאיות של הסכם כזה מבחינת ישראל, וללא קשר לניתוח הסעיף הרביעי (שזו תכליתו העיקרית של המאמר) נוצרה בשנה האחרונה נטיה מסוכנת להאמין כי להסכם שלום עם סוריה יהיו השלכות חיוביות בשבעה נושאים נוספים. למרבה הצער אין בסיס רב להערכה כזו. כל שבעת הנושאים מייצגים אולי משאת נפש, אך תהיה זו אשליה מסוכנת להאמין כי הם תוצרי לוואי בטוחים להסכם שלום ישראלי-סורי.

אצטט את שבע הטענות ואנסה להסביר מדוע הן שגויות:

•1.     “הסכם שלום ישראלי-סורי ייצור חיץ בין סוריה ואיראן”

גם אם יחסי איראן-סוריה ייפגעו בעקבות הסכם שלום עם ישראל, דבר שכלל אינו מובטח (הסורים מתעקשים רשמית כי זה לא יקרה, ואילו איראן אינה מתנגדת להסכמים עם ישראל, כל עוד מוביל הדבר לוויתורים טריטוריאליים של ישראל), הרי לנושא זה אין כל קשר לבעיה העיקרית שאיראן מייצרת – מאמציה להשיג נשק גרעיני. סוריה אולי זקוקה כיום לאיראן, אך איראן אינה זקוקה לסוריה. האיום האסטרטגי החמור ביותר על ישראל הוא נשק גרעיני בידי איראן. קיומו של איום זה לא יושפע כלל מכינונו או אי-כינונו של שלום בין ישראל לסוריה.

•2.     “הסכם שלום בין סוריה לישראל יחליש את חיזבאללה”

בשנים 1999-2000 שלטו הסורים בלבנון גם למעשה וגם באופן חצי רשמי. בזמן ההוא הם לא יכלו להתחמק מאחריותם למתרחש בלבנון, ולכן נאלצו להסכים כי הסכם שלום של ישראל עם סוריה משמעותו גם הסכם שלום מלא עם לבנון. הסכם שלום עם לבנון חייב אז את הסורים לערוב לפירוק הכוח הלוחם של חיזבאללה.

כיום המצב שונה. בלחץ בינלאומי נאלצה סוריה (ב-2005) להוציא את כוחותיה מלבנון ועכשיו היא אינה אחראית למדינה זו. היות וסוריה יכולה להתחמק מאחריותה ללבנון, והיות והאינטרס שלה יהיה להמשיך ולחזק את חיזבאללה, גם אם יהיה שלום בינה  לישראל, הרי ברור כי חיזבאללה ימשיך להוות איום על ישראל גם לאחר חתימה על הסכם שלום (המשמעויות המבצעיות ממצב בו אין כוחות ישראלים ברמת הגולן, אך חיזבאללה ממשיך להוות איום מגבול לבנון, יפורטו בהמשך).

•3.     “הסכם שלום ישראלי-סורי ימנע את התחמשות חיזבאללה”

חיזבאללה מקבל את הסיוע העיקרי (פוליטי,כלכלי וצבאי) מאיראן. איראן יכולה להעביר נשק לחיזבאללה דרך סוריה, אך ניתן לעשות זאת גם בדרכים אחרות. היות והאינטרס הסורי להמשיך ולחזק את חיזבאללה יתקיים גם אחרי חתימת הסכם השלום, הרי שצפוי כי זרימת נשק מסוריה לחיזבאללה תימשך, גם אם השיטות יהפכו להיות יותר חשאיות. כדאי לזכור כי מצרים “התקשתה” למנוע הברחות נשק משטחה לעבר עזה, למרות שמדובר ב-12 ק”מ בלבד ובשטח מישורי. אורכו של הגבול בין סוריה ללבנון הוא מאות ק”מ, רובו בשטח הררי ועשיר בתכסית. כל עוד הרצון להמשיך ולהזרים נשק יהיה קיים בשני הצדדים, יש להניח כי יתממש ובהיקף גבוה.

•4.     “הסכם שלום עם סוריה יסייע למסלול הישראלי- פלשתיני”

יש להניח כי ההיפך הוא הנכון. בהנחה כי קשה יהיה לישראל לנהל את שני המסלולים במקביל, ירגישו הפלשתינים כי שוב הם נדחקים לעדיפות נמוכה. סביר כי הדבר יוביל לתסכול ובעקבותיו תיתכן גם התפרצות ה”אינתיפאדה השלישית”.

•5.     “הסכם שלום בין סוריה לישראל יאלץ את סוריה להוציא את מפקדות החמאס מדמשק”

זה אולי יקרה, אך למה זה חשוב? מדוע זה חשוב היכן נמצא חאלד משעל, מנהיג “חמאס חוץ”? יותר מכך, אם יהיה הסכם שלום בין ישראל לסוריה דווקא עדיף שמפקדת החמאס תהיה בדמשק (שם ניתן להשפיע עליה) ולא בתימן, סודן או סומליה.

•6.     “ההסכם ישפר את יחסי ישראל עם העולם הערבי”

אין לכך כל בסיס. העולם הערבי מחויב לנושא הפלשתיני אך לא לנושא הסורי. כפי שהסכם שלום ישראל-מצרים ואח”כ ישראל-ירדן לא שינה דבר ביחס מדינות ערב לישראל, כך גם הסכם אפשרי עם סוריה לא יעשה את השינוי.

•7.     “הסכם שלום עם סוריה יגדיל את התמיכה הבינלאומית בישראל”

אין קשר. העולם כועס על ישראל בגלל “הכיבוש” של הפלשתינים ורוצה כי בעיה זו תיפתר. השפעת שלום עם סוריה על הלגיטימציה של ישראל תהיה זניחה.

לסיכום

ישנם רבים הטוענים כי ויתור על הגולן יוצר אמנם סיכון טקטי לא קטן, אך סיכון זה הינו כדאי מול היתרונות האסטרטגים הגדולים שיביא הסכם השלום עם סוריה. כפי שניתן להיווכח מניתוח שבעת הסעיפים, היתרונות האסטרטגים הם קטנים וכלל אינם מובטחים.

תפיסת הביטחון של ישראל כיום

שינויים ביחסי העוצמה

מאז מלחמת יום כיפור השתנו מהותית יחסי העוצמה בין ישראל לסוריה. השינוי העיקרי  מתייחס פחות למאזן הכולל ויותר למרכיביו.

בתחום הקונבנציונלי “הקלאסי” גדל הפער לטובת ישראל כמעט בכל מימד. הסכנה של פלישת דיביזיות סוריות משוריינות, סכנה שהייתה כה מוחשית בשנת 1973, קטנה משמעותית, בין היתר בשל שיפור מאד גדול ביכולת הישראלית להשמיד מטרות רק”מ(רכב קרבי משוריין) הן מהאוויר והן מהקרקע.

היתרונות היחסיים של חיל האוויר הישראלי וחיל הים הישראלי על אלו של סוריה גדלו גם הם באופן ניכר.  חיל האוויר של סוריה נמצא בכשירות טכנית ומבצעית נמוכה מאד. מערך ההגנה האווירית, שהיה נקודת חוזק של סוריה, ממשיך להוות אתגר, אך השתפר מעט יחסית לשיפור היכולות של חיל האוויר הישראלי להתמודד איתו.

מול גידול ברור ביתרון הישראלי בנושאים אלו פיתחו הסורים שלוש יכולות המקזזות רבות מהיכולות הישראליות: האחד, יכולת של “קרב קרוב”– אלו יכולות של חי”ר ללא רק”מ המשופע בטילי נ.ט מהמתקדמים ביותר עם אמצעי ראיית לילה ואמצעים משלימים אחרים. היות וב-40 שנה האחרונות השיפור שחל בנשק הנ”ט (טווח יעיל,חדירות,ניידות,יכולת לילה) גדול יותר מהשיפור שנוצר ביכולת הטנק, נוצר מצב שהאפקטיביות של כוחות חי”ר וקומנדו הפועלים בשטחים בנויים או בשטחים עשירי תכסית כנגד כוחות משוריינים גדלה באופן ניכר.

היכולת המשמעותית השנייה שפיתחו הסורים היא בתחום טילי קרקע-קרקע. בנוסף למערך של טילים כבדים המסוגלים לכסות כמעט מכל מקום בסוריה כל מטרה בישראל, הצטיידו הסורים בכמות גדולה של רקטות בעלות טווח יעיל של בין מספר עשרות ק”מ לכ-200 ק”מ. מערך זה בעייתי מבחינת ישראל אף יותר מהטק”ק הכבד. מדובר במספרים גדולים בהרבה, ביכולת הסתרה טובה יותר ובדיוק גדול יותר.

התחום השלישי הוא קיומו של ארסנל של נשק כימי, המסוגל להיות משוגר הן על ידי הטילים והן בעזרת אמצעים אחרים.

התפיסה כיום

בתפיסת הלחימה מול סוריה מנסה צה”ל למקסם את יתרונותיו היחסיים על היריב.

התפיסה  כיום מתבססת על שבעה עקרונות:

  • 1. בהנחה שמלחמה עם סוריה משמעותה גם מלחמה עם לבנון (חיזבאללה), תינתן קדימות להבסת סוריה.
  • 2. קו ההגנה הקיים ברמה”ג הוא קו כמעט אופטימאלי. הדבר מאפשר גם הגנה על רמת הגולן בכוח קטן יחסית וגם מעבר למתקפה בתנאים נוחים. בנוסף, תנאי הקרקע הנוחים למגננה מאפשרים להקצות את מירב חיל האוויר בתחילת הלחימה לטובת השגת עליונות אווירית ולא לטובת סיוע לקרב היבשה. השגת עליונות אווירית בתחילת לחימה הנה תנאי הכרחי ליצירת אפקטיביות אחר-כך הן בלחימה נגד מערך טילי הקרקע קרקע הסורים, הן בלחימה ביבשה והן לטובת פגיעה קשה במטרות תשתית.
  • 3. ניצחון על סוריה יושג בראש וראשונה בשל היכולת להשמיד חלקים משמעותיים מהכוח הסורי בים, ביבשה ובאוויר.
  • 4. ניצחון מהיר מחייב יכולת תמרון המסוגלת ליצור איום יבשתי על מרחב דמשק תוך מספר יממות.
  • 5. יש למנוע שימוש סורי בנשק כימי בין אם על ידי פגיעה בו או באמצעות יצירת הרתעה.
  • 6. ללא קשר לגודל ההישג הטריטוריאלי בתוך סוריה יש למנוע כל הישג טריטוריאלי סורי בשטח ישראל בתום המלחמה.
  • 7. אין לישראל יכולת למנוע ירי טק”ק ורק”ק מסיבי לעבר ישראל, לרבות לעבר כל מרחב העורף האסטרטגי. ניתן לצמצם משמעותית את היקף הירי לעורף ישראל על ידי הקצאה של אמצעים רבים, אך המענה היעיל ביותר לאיום זה הוא השגת ניצחון מהיר. הניצחון יושג על ידי נטרול עיקר הכוח הצבאי הסורי תוך שמירה על יחסי שחיקה טובים, פגיעה באינטרסים של השלטון (השמדת מטרות “אסטרטגיות”) ויצירת איום יבשתי על הבירה.

חשיבות העומק האסטרטגי

המאפיין הגיאו-אסטרטגי היה ונשאר אחד הגורמים העיקריים הקובעים את יכולתה של מדינה להגן על עצמה. אנגליה לא נכבשה מעולם – לא משום חוזק צבאה אלא בשל היותה מוקפת ים. רוסיה לא הובסה על ידי נפוליאון ועל ידי גרמניה הודות לגודלה והעומק האסטרטגי שלה. בריה”מ בשנות ה-80 וארה”ב כיום התקשו להשתלט על אפגניסטאן הן בשל גודלה והן בשל מאפייניה הטופוגרפים. ישראל מאוימת על ידי חיזבאללה מלבנון והחמאס בעזה לא בגלל כוחם אלא משום שהגיאוגרפיה מאפשרת להם לפגוע עם נשק פרימיטיבי בעומקה של ישראל. אם, לדוגמא, היה חיזבאללה (עם אותו ארסנל) ממוקם במרחק 200 ק”מ מגבול ישראל, לא היינו מגדירים אותו כלל כאיום.

הצבא המצרי חזק כיום לאין שיעור מהצבא הסורי, ולמרות זאת אנו מעריכים כי גם אם ישתנה השלטון במצרים ופניה יהיו למלחמה, יש לישראל יכולת סבירה להתמודד עימה. הסיבה העיקרית היא המרחק של 300 ק”מ מתעלת סואץ (שרק מעברו המערבי נמצא רוב הצבא המצרי) ועד הגבול עם ישראל.

יתרונו העיקרי של התוקף על המגן היא יכולתו לרכז מאמץ. בעוד המגן חייב להיות פרוס לרוחב כל הגזרה (היות ואינו יודע היכן ייתקף), יכול התוקף, בהיותו היוזם, לבחור גזרה צרה, לרכז את המאמץ בגזרה זו ולהשיג יתרון מכריע ביחסי העוצמה במקום בו בחר. כיצד ניתן להתגונן?  העיקרון מספר אחד בהגנה הוא “עומק ועתודה”. על פי עיקרון זה פורס המגן לפנים רק חלק קטן מכוחו. כאשר מתחילה המתקפה, משזיהה נכון היכן היא מתבצעת (היכן המאמץ העיקרי של התוקף) יכול המגן להפעיל את עיקר כוחו הנמצא מאחור הן בכדי לחזק את כוחותיו הנמצאים בגזרה המותקפת והן בכדי להפעיל “מתקפת נגד”.

בכדי שיוכל המגן להפעיל את כוחותיו ביעילות הוא זקוק לעומק. עליו להיות במצב שגם אם לתוקף ישנן הצלחות בתחילת המתקפה, והוא מצליח לכבוש שטח מסוים, הרי המצב הוא הפיך. המצב אכן הפיך כל עוד הכוח התוקף אינו מאיים בעצם נוכחותו על מרחב העורף האסטרטגי של המגן, וכל עוד הוא איננו נמצא במקום, שימנע מכוחות העתודה של המגן  לבצע את פעולת הנגד ביעילות.

יכולתו של המגן לפעול ביעילות (קיומו של עומק) תלויה הן במרחק שבין קו החזית לאותו מרחב עורפי והן במבנה השטח.

מבנה רמת הגולן כפי שתואר לעיל, הוא כזה שהמרחק מקו החזית כיום לעורף האסטרטגי הוא מינימלי, אך יותר חשוב מכך, בשל מבנה השטח כל  הזזה של קו המגע (הגבול) מערבה ממקומו הנוכחי מורידה באופן משמעותי את יכולת ההגנה עליו. יחד עם זאת ניתן לסמן שני קווים (שני קווי גבול) אפשריים מערבית לקו ההגנה הנוכחי.

הקו הראשון יכול להתבסס על “קו התילים העורפי”. מדובר על קו הנמצא כ-3-5 ק”מ מערבית לגבול הקיים. תחילתו בצפון בג’בל קטע (דרומית למג’ד אל שאמס) והמשכו דרומה לעבר תל שיבן, הר שיפון,תל פאזרה וגבעת בזק. אין הרבה היגיון מדיני בקו זה. השטח שיועבר לסוריה הוא קטן ולא נראה כי הוא יכול להיות בסיס להסכם. יתרונו המדיני היחיד הוא שוויתור ישראלי על השטח שבין קו הגבול הנוכחי לקו זה מאפשר להעביר לריבונות סורית לפחות שלושה מתוך ארבעת הכפרים הדרוזים (לא כולל עין קיניא)

הקו השני הוא “קו המצוקים”. קו זה נמצא במרחק של 2-5 ק”מ מנהר הירדן. זהו האזור הגבוה האחרון לפני הירידה התלולה מערבה לעבר הירדן, עמק החולה והכינרת. מבחינה מדינית נסיגה ישראלית לקו זה משמעותה היא ויתור על כל הגולן, לרבות כמעט כל הישובים בגולן. מבחינה צבאית יש יתרון כלשהו בהתייצבות על קו זה לעומת נסיגה מלאה אל מעבר לירדן מערבה. היתרון יכול להתבטא בשני דברים: שליטה ישראלית על מעברי הירדן משני צידיו תוכל להגדיל את הסיכוי כי מעבר כוחות לגולן בזמן מלחמה יעשה ביתר קלות, ובנוסף, ישיבה ישראלית של קו זה תקטין את חשיפת ריכוזי הכוח הישראלי בעמק החולה ובקעת הכינרת לאש סורית שטוחת מסלול.

לסיכום:

קו הגבול הנוכחי הוא היחיד המאפשר הגנה סבירה על מדינת ישראל. יש לו שני יתרונות ברורים: הוא יוצר עומק אסטרטגי, מינימלי אמנם ובנוסף, קו זה שולט מזרחה עמוק לתוך שטח סוריה. כל הרחקה שלו מערבה יוצרת פיחות מעבר לפרופורציונלי (בק”מ) ביעילות ההגנה וזאת בשל מבנה השטח היורד ממזרח למערב. שני הקווים האחרים המוזכרים כאן (“קו התילים השני” ו”קו המצוקים”) הם גרועים בהרבה, ויחד עם זאת עדיפים על קו גבול שימצא מערבית לירדן.

הסדרי הביטחון שנידונו בשנים 2000-1999

הרעיון המרכזי

השאלה הראשונה שנידונה בתוך הממסד הביטחוני הישראלי באותה עת הייתה: האם ישראל יכולה להתחיל את קרב המגננה שלה בעמק החולה. התשובה הייתה שלילית. תמימות הדעים בנושא זה גובתה על ידי הדרג המדיני (אהוד ברק), והחשיבה היתה כי על מנת להגן על עצמה חייבת ישראל להתחיל את קרב המגננה בקו בו היא נמצאת היום.

כיצד הסתדרה אמירה זו עם ההבנה כי הסכם שלום עם סוריה מחייב ויתור על כל רמת הגולן? התשובה התבססה על  הסדרי ביטחון האמורים לגשר בין ויתור על הגולן לבין יצירת מצב שיבטיח, כי לכשתפרוץ המלחמה יוכלו כוחות צה”ל להימצא במקום בו הם נמצאים כיום. היה זה ניסיון  של “ללכת בלי אך להרגיש עם”.

הרעיון היה פשוט והתבסס על שני מרכיבים: א. פירוז הגולן – ישראל אמנם תוותר על הגולן וכוחותיה הקדמיים ביותר יתמקמו למרגלותיו, אך רמת הגולן עצמה תהיה מפורזת לחלוטין והדיביזיות הסוריות יוזזו הרחק לאזור דמשק ואף מעבר לכך. ב. הרתעה – ישראל תחזיק בסיס התרעה מודיעינית בחרמון וכך תוכל לזהות כל הפרה סורית של ההסכם. על פי התפיסה שאושרה אז, ברגע שנבין כי פני סוריה למלחמה או ברגע שנזהה תזוזה של כוחות סורים מערבה, יוכלו כוחותינו לנוע במהירות מזרחה לתוך רמת הגולן המפורזת. היות וכוחותינו יהיו ממוקמים בעמק החולה (ומדרום לכינרת) כ-20 ק”מ מקו הגבול הנוכחי, בעוד שהכוחות הסורים יהיו במרחק של 60-80 ק”מ מאותו קו, הרי שמובטח כי נגיע לקו זה לפניהם. באופן כזה יתקיים המפגש בין כוחותינו לכוחות הסורים באזור הגבול הנוכחי, מזרחית ל”קו התילים”.

חולשותיו של פיתרון זה

החולשה של פיתרון זה מתייחסת לשני היבטים. האחד, התבססות על חמש הנחות מסוכנות, והשנייה הנה צמצום הדרישות הישראליות תוך התייחסות לאיום אחד בלבד – האיום של הדיביזיות המשוריינות הסוריות תוך התעלמות מאיומים אחרים שמשקלם עולה.

1. התבססות על חמש הנחות “בעייתיות”

הפיתרון כפי שהוצע אז התבסס על חמש הנחות מסוכנות. מספיק שאחת ההנחות, שלא לדבר מספר הנחות, לא תעמודנה במבחן המציאות וכל הקונצפציה תקרוס. מהן אותן הנחות ומדוע אלו הנחות חלשות:

 א. “כשתפרוץ מלחמה היא תתחיל במצב בו הכוחות של שני הצדדים נמצאים במקום בו הם מחויבים להימצא”

הניסיון עם מצרים מראה כי הנחה זו איננה מציאותית. סביר להניח כי במשך השנים תיווצר שחיקה במילוי ההסכם, הן ביחס להכנסה בחשאי של נשק אסור לאזור המפורז והן ביחס למיקום הכוחות. בניגוד לטנקים ותותחים שקל יחסית לפקח על מיקומם, בלתי אפשרי לפקח על הימצאותם של טילים נגד טנקים, טילים מסוימים נגד מטוסים ורקטות קטנות.

 ב. “תינתן התרעה בזמן אמיתי”

הנחה זו מתבססת על ההערכה, כי אם תהיה לישראל תחנת התרעה מודיעינית בחרמון, אזי ניתן יהיה תמיד לזהות את תזוזת כוחותיו “בזמן אמיתי” (זמן אמיתי- זמן המאפשר להגיב באופן אפקטיבי). הנחה זו מתבססת על ההנחה הסמויה כי, היות והיום יש לנו שליטה מודיעינית טובה ביחס לנעשה בסוריה, נוכל לשמר אותה יכולת גם אחרי ירידה מהגולן. כיום מתבססת היכולת המודיעינית על מספר גדול של מרכיבים עם יתירות רבה ועם גיבוי רחב. היתירות הינה, בין היתר, תוצאה של קיומם של מספר גדול של בסיסי מודיעין ברמת הגולן. על פי מה שדובר בשנת 2000, אמורה להיות תחנת התרעה אחת בחרמון. כיום יש לישראל בחרמון שתי תחנות גדולות היוצרות גיבוי ובנוסף לפחות עוד שלוש תחנות לאורך כל רמת הגולן. אין סיכוי כי תחנה אחת בחרמון תיתן כיסוי מודיעיני מספק. בנוסף ברור כי, גם אם תהיה תחנה אחת בחרמון, וגם אם תאויש בישראלים, הרי יהיו מיגבלות שונות על גודלו של צוות התחנה ועל חופש פעילותו.

 ג. “תינתן פרשנות נכונה לכל הפרה סורית”

גם אם המודיעין הישראלי יזהה נכון כל תנועה חריגה בצד הסורי, אין הדבר מבטיח כי הפרשנות תהיה נכונה. ההיסטוריה מספקת אין סוף דוגמאות למצב בו פעילות האויב זוהתה נכון על ידי המודיעין, אך הצד המותקף לא נערך כהלכה עקב פרשנות מקלה לאותה פעילות. הדוגמא הרלבנטית ביותר לגבינו היא כמובן מלחמת יום כיפור. ריכוז הצבא המצרי בקרבת תעלת סואץ זוהה במדויק על ידי המודיעין הישראלי אלא שהמעריך המודיעיני “קנה” את הגרסה כי מדובר בתרגיל בלבד. העובדה כי בחזית הדיביזיות הסוריות ישנו עדיין שטח ריבוני סורי באורך של עשרות ק”מ מעניקה לסורים מרחב גדול של אפשרויות ליצור הונאה (למשל: מסיבה כלשהי יהיו מהומות של אזרחים סורים ברמת הגולן. הסורים ישלחו לשם את הצבא באמתלה של פעולת שיטור, אך בפועל יתפרסו כוחות לוחמים בעמדות כנגד ישראל).

 ד. “ממשלת ישראל תגיב בנחרצות ובמהירות מול כל הפרה סורית”

גם אם מבחינה מודיעינית תהיה התרעה בזמן אמיתי, וגם אם זו תפורש כהלכה, עדיין תידרש ממשלת ישראל להחליט כי נכון להכניס את כוחות צה”ל לרמת הגולן טרם הגעת הסורים. החלטה זו תצטרך להתקבל תוך שעות ספורות. הקושי לקבל אותה נובע מהמצב הלא-סימטרי שייווצר. תנועת כוחות סורים לעבר הגבול היא אמנם הפרה של הסכם, אך היות והיא תקרה בתוך שטח ריבוני סורי, קשה יהיה לקבוע בנחרצות כי היא “קזוס בלי”. לעומת זאת תנועת כוחות צה”ל לעבר אותו אזור היא חציית גבול וכניסה לשטח הריבוני של מדינה אחרת. מבחינה בינלאומית פירושו של דבר כי ישראל היא זו שפותחת מלחמה, ועוד נגד מדינה איתה יש לה הסכם שלום. קשה לקבל את ההנחה כי בכל מצב תקבל ממשלת ישראל במהירות ובקלות את הפרשנות המחמירה לתנועת הכוח הסורי ותחליט תוך שעות ספורות לצאת למלחמה.

 ה. צה”ל יממש את תכניתו ויגיע לפני הכוח הסורי לעמדותיו על “קו התילים”

גם אם עמדנו בהצלחה בארבעת האתגרים הקודמים יש לצה”ל אתגר לא קטן והוא להגיע מהר וללא שחיקה משמעותית לעמדות הפתיחה שלו על “קו התילים”. ישנן שלוש סיבות שיקשו על מהלך כזה: האחת, רמת הגולן אחרי ההסכם לא תיראה בהכרח כמו רמת הגולן היום. הסורים יבנו ערים ועיירות שמטבע הדברים יוקמו סביב צירי התנועה העיקריים. תנועה בתוך שטח בנוי היא קשה יותר ומסוכנת יותר. סביר כי הסורים גם יבנו תעלות נגד טנקים במסווה של “תעלות השקיה” ובכך יגבילו בייתר שאת את תנועת כוחותינו.

שתיים, סביר כי הסורים יבחרו עיתוי עם מזג האוויר גרוע והעבירות של הקרקע קשה במיוחד. שלוש, הצורך לבצע תנועה יבשתית מהירה לפנים (בכדי לתפוס את השטח הגבוה לפני הסורים) יחייב כי פעולה יבשתית זו תהיה הדבר הראשון שישראל תעשה, אך בעשותה כך תיאלץ לוותר על פעולה אווירית מכינה.

[רון טירה בספרו “עיצוב מדיניות ישראל כלפי סוריה” קורא לתפיסה המתבססת על אותן הנחות “תפיסת התיל הממעיד”. על פי הסבר זה כל הפרה סורית תזיז חוט שידליק מנורה ותגרום לנו באופן אוטומטי, מהיר ויעיל להגיב באפקטיביות בזמן אמיתי]

2. התייחסות לאיום באופן מצומצם מדי

גם אם המענה לאיום של מתקפה משוריינת לעבר ישראל היה טוב יותר ויתבסס על הנחות יותר יציבות, עדיין נותרו בעיות שההסכם שהתגבש בתחילת 2000 לא נתן להם מענה כלל. ישנם שלוש בעיות בקטגוריה זו:

א. הגידול באפקטיביות של טילי נ.ט. מתקדמים ושל טילי נ.מ מתקדמים

סוגי הטילים ניתנים לנשיאה והפעלה על ידי חייל בודד (או זוג חיילים רגליים). השיפור היחסי של שני סוגי נשק אלו גדול יותר מהשיפור ביכולות הטנק או המטוס (ובעיקר המסוק או מזל”ט) להתמודד איתם.

מעבר ליתרונות הטקטיים של כלי נשק מסוג זה יש להם יתרון מכריע בהתייחס להסדרי הביטחון עם סוריה. היתרון הוא שלא קיים מנגנון פיקוח שמסוגל לבקר את קיומם בשטח. מנגנון פיקוח יעיל יוכל לזהות הימצאות אסורה של טנקים או תותחים. הוא לא יוכל לזהות ארגז אחד עם טילי קורנט או טילי מטיס או טילי נ.מ. מסוג אס איי 18 על משאית עמוסה בארגזי ירקות והנוסעת לעבר רמת הגולן.

ב. אורבניזציה של רמת הגולן

יש להניח כי הסורים יבנו ערים ועיירות ברמת הגולן “המשוחררת”. ערים אלו ייבנו קרוב לוודאי הן על צירי התנועה, המהווים “מעברים הכרחיים” והן לאורך קו המצוקים השולט על עמק החולה.

בערים אלו יהיו “שוטרים” רבים, שביום יום יסתובבו עם אקדחים בלבד אך בעת הצורך יוכלו, יחד עם עוד “אזרחים” רבים נוספים להפעיל אלפי טילי נ.ט. ונ.מ. שיוחזקו באותם ערים. השילוב של שטח בנוי בצפיפות עם לוחמי חי”ר המפעילים נשק נ.ט. מתקדם יאטו את תנועת כוחותינו ממערב למזרח ויגרום לשחיקה רבה.

גם אם כוחותינו יגיעו בסופו של דבר לקו הרצוי (קו התילים), סביר כי הדבר יקרה בעיתוי שלא תואם את הנחת היסוד (יכולת ישראלית להגיע לקו זה ללא חיכוך ולפני שיגיעו לשם הכוחות הסורים).

ג. האיום הצבאי האסטרטגי

עם כל הכבוד לחשיבותם של כוחות היבשה הסורים, יש לזכור כי האיום הסורי העיקרי מתבסס על שני מרכיבים אחרים: טילי קרקע-קרקע והימצאות נשק כימי בכמויות גדולות.

בדיונים שהתקיימו בשנת 1999 לא נעשה כל ניסיון לצמצם את קיומם של שתי יכולות אלו. יתכן והדבר היה נידון מראש לכישלון, ובכל זאת חשוב לדעת כי מול ויתור על נכס ביטחוני ממדרגה ראשונה (רמת הגולן) לא נעשה כל ויתור סורי בהתייחסות ליכולת אסטרטגית.

 

השינויים שחלו מאז שנת 2000

 

השינויים ביכולות הצבאיות

רוב השינויים ביחסי הכוחות ישראל סוריה לא רק שאינם מקטינים את חשיבותו של העומק הטריטוריאלי, אלא אף מגדילים אותו.

היתרון הסורי הוא קיומו של נשק תלול מסלול, ממרגמות וארטילריה ועד רקטות וטילי קרקע-קרקע. באופן טבעי ככל שהטווח של הנשק יותר קטן, כן מספר הקנים שברשות האויב גדל. על כן יש לצבא הסורי אלפי מרגמות, מאות רבות של קני ארטילריה, מאות בודדות של רקטות (בעלות טווח שמעל 30 ק”מ) ורק עשרות משגרי טילי קרקע-קרקע.

אם תפרוץ מלחמה היום, יוכלו המרגמות הסוריות לפגוע רק בקו המוצבים הקדמי שלנו (המבוצר כהלכה). הארטילריה תפגע גם בלב רמת הגולן, אך כל הריכוזים הלוגיסטים, שטחי הכינוס של כוחות המילואים (מטרה פגיעה במיוחד), מפקדת הפיקוד ובסיסי חיל האוויר נמצאים בטווח היעיל של הרקטות והטק”ק בלבד. מספרם של סוגי נשק זה קטן יחסית והפגיעות שלהם לתקיפות ח”א שלנו גבוהה.

ויתור על רמת הגולן יוצר מצב בו שטחי הכינוס הטבעיים (עמק החולה) ימצאו בטווח היעיל של מרגמות וארטילריה של האויב. מבנה השטח יגרום לכך ששטחים אלו יימצאו גם בתוך הטווח היעיל של טילי הנ.ט. הסורים. אלו אינם הסאגרים של מלחמת יום כיפור אלא טילים מתקדמים עם טווח יעיל ביום ובלילה של 5 ק”מ. בנוסף לכך,  השיפור בטילי הנ.מ. ובעיקר קיומם של טילי כתף מתקדמים יאפשר לסורים להסתירם בתוך השטח הבנוי טרם המלחמה ולהפעילם מהקו הקדמי ביותר עם תחילת המלחמה.

מנגד, היתרון הישראלי העיקרי הוא חיל אוויר מודרני ויכולת השמדת מטרות מדויקת מהקרקע ומהאוויר. היכולות הקרקעיות העדיפות שלנו עלולות שלא להתבטא, היות והפעלתם דורשת יכולת פריסה ותחילת פעולה (תנועה מכינוס להיערכות) ממרחבים שאינם תחת אש כה צפופה של האויב.

חיל האוויר עלול לסבול משני קשיים: מצד אחד האיום הסורי המיידי על מרחב העורף האסטרטגי של ישראל יאלץ את חיל האויר הישראלי בשלב מוקדם להילחם הן נגד כוחות הקרקע הסורים והן נגד ירי הרקטות והטילים בשלב מוקדם. הדבר עומד בניגוד חריף לתפיסה כיום, אשר על פיה יכולים כוחות היבשה שלנו “להסתדר כמעט לבד” בימים הראשונים ולאפשר לחיל האוויר קודם כל להשיג “עליונות אווירית”. עליונות אווירית איננה רק תנאי לניצחון אלא גם תנאי להקטנת שחיקה בחזית, הקטנת הפגיעות מטילים בעורף  וקיצור משך הלחימה. שנית, התקרבות “קו האמ”ט” (קו איום טילי הנ.מ)  כך שיכסה חלק גדול מצפון המדינה, יקשה מאד על חיל האוויר לפעול ביעילות.

הגזרה הלבנונית

 

התהליך שהתקיים בשנת 2000 היה אמור להוביל להסכם שלום כולל בין ישראל, סוריה ולבנון. חלק בלתי נפרד מאותו הסכם חייב את פירוקו המלא של חיזבאללה. בשנת 2005 נאלצו הסורים בלחץ בינלאומי להוציא את כוחותיהם מלבנון. מאותה עת טוענים הסורים, ובצדק, כי אין הם יכולים לדבר בשם ממשלת לבנון, ובוודאי שאין הם יכולים לערוב עוד לפירוק חיזבאללה.

המשמעות היא שישראל עלולה להגיע להסכם שלום מלא עם סוריה, הסכם שיחייב ירידה מלאה מרמת הגולן, אך בה בעת חיזבאללה ימשיך להתקיים במלוא כוחו. יותר מכך, כל סידורי הביטחון עליהם הוסכם אז הניחו, כי לא קיים כל איום ממשי משטח לבנון. ברור כי ויתור על הגולן מבלי להבטיח לחלוטין את האגף הלבנוני הנו מעשה של חוסר אחריות לאומי.

המציאות הכלכלית

 

עבור הוויתור הישראלי על רמת הגולן היתה ישראל אמורה לקבל פיצוי כלכלי נדיב מארצות הברית. סכום הכסף שהוזכר אז היה 17 מיליארד דולר. סכום זה אמור היה ליצור שדרוג של ממש ביכולות צה”ל. גם אם הממשל האמריקאי החדש, בניגוד לממשל בוש, יהיה נלהב לקדם הסכם שלום ישראלי-אמריקאי, ברור כי לא ניתן לצפות כיום לפיצוי כלכלי קרוב בהיקפו למה שהוצע אז.

במילים אחרות, הסיכון והחולשה שייווצרו עקב ויתור על הגולן לא יפוצו ולו חלקית על יד שיפור של יכולות אחרות.

סיכום משמעויות מדיניות וצבאיות

בטווח הזמן הנראה לעין הסכם שלום היחיד האפשרי בין סוריה לישראל יחייב ויתור ישראלי על כל הגולן. יתכן ולא היינו נמצאים במצב זה לולא הסכימו במפורש או במשתמע רוב ראשי הממשלה של ישראל מאז רבין לסוג הסדר כזה. באופן תיאורטי ייתכנו גם פתרונות אחרים (החכרת רמת הגולן, ריבונות משותפת, הסכם טריטוריאלי אזורי ועוד), אך כיום יהיה זה כמעט בלתי אפשרי להביא את הסורים לכך שישקלו רעיון אחר כלשהו, מלבד העברה מלאה של רמת הגולן לריבונותם.

הסכם כזה הוא אפשרי, וסביר כי בהשגתו יתמוך כל העולם. בניגוד לדימוי, גם איראן תתמוך בהסכם זה. איראן תמכה ותמשיך לתמוך בכל הסדר המעביר שטחים מישראל לערבים. היות וסוריה תתעקש, כי להסכם שלום עם ישראל אין כל נגיעה ליחסיה של דמשק עם מדינה שלישית, הרי שהסכם זה גם לא יחליש את קשרי סוריה-איראן.

הסכם שלום בין סוריה לישראל גם לא יפגע משמעותית בכוחו הפוליטי והצבאי של חיזבאללה. חיזבאללה נשען יותר על איראן ועל תמיכת העדה השיעית בלבנון. התמיכה (הפומבית) הסורית חשובה הרבה פחות וסיוע סורי בנשק לארגון מובטח גם אחרי הסכם השלום (גם אם סוריה תתחייב אחרת).

הסכם שלום ישראלי-סורי יחייב ויתור מלא על רמת הגולן. המרווח היחיד למו”מ יהיה ביחס לשתי רצועות צרות, האחת בצפון-מזרח הכינרת והשנייה באזור חמת גדר.  ההבדל נובע מהפער שבין קו הגבול מ-1923 (עמדת ישראל) לקווי 67′ (העמדה הסורית). הסיכוי שסוריה תיאות לעשות ויתור גדול יותר ותסכים להמשך ריבונות ישראלית, ולו בחלק מהגולן( “קו המצוקים”) נראה נמוך מאד.

בתמורה לירידה מן הגולן יתקיימו יחסי שלום מלאים בין שתי המדינות, יהיו הסדרים בנושא מים ויהיו הסדרי ביטחון. הסדרי הביטחון יתמקדו בשלושה נושאים: פירוז, קיום תחנות התרעה מודיעיניות וקיום מנגנון פיקוח בינלאומי. עם כל חשיבותם של אלו, אין הם יכולים להבטיח לישראל מענה צבאי מספק, אם יחליטו הסורים מכל סיבה שהיא להפר את ההסכם.

סביר כי אם ייחתם הסכם, הוא יכובד על ידי השלטון הסורי הנוכחי, אלא שהמשך שלטונו של אסד כלל לא מובטח. אסד האב ואסד הבן השתיתו את שלטונם על תמיכה של העדה העלווית, המהווה 14 אחוז בלבד מאוכלוסיית סוריה. הרוב הסוני (80 אחוז) שונא אותם, מגדיר את שלטונם לא לגיטימי  וממתין לרגע הנקמה על הדיכוי הנורא ממנו הם סובלים. הסונים רואים בעלווים עדה נחותה, שדתם קרובה יותר לעבודת אלילים מאשר לאסלאם. כאשר תהיה הפיכה סונית בסוריה, ובמיוחד אם תעשה על ידי “האחים המוסלמים”, כלל לא ברור כי השלטון החדש יכבד את ההסכם שעשה “הכופר באשר אסד”.

באופן אבסורדי הסכם שלום עם ישראל עלול לזרז הפיכה כזו. חאפז אל אסד ובאשר אל אסד מצליחים לשלוט בסוריה בעזרת חוקי חירום ביטחוניים, שקיומם מוצדק עקב “התוקפנות הישראלית”. כשיהיה שלום עם ישראל, ותרוץ זה לא יהיה עוד בתוקף והדבר יקשה על השלטון להמשיך ולדכא את הסונים כפי שעשה עד כה.

המלצות

הסכסוך הישראלי-סורי, בניגוד לסכסוך הישראלי-פלשתיני, הוא סכסוך טריטוריאלי בין שתי מדינות ריבוניות. כמוהו ישנם עוד עשרות סכסוכים בעולם, חלקם פתירים וחלקם לא. הסכסוך בין הודו לפקיסטאן ביחס לקשמיר הוא דוגמא לסכסוך מהסוג השני.

במצב זה עדיף להמשיך ולנהל את הסכסוך מאשר לפתור אותו במחיר ובסיכון לא סבירים. אם ניתן יהיה פעם להגיע לפיתרון אחר, נכון יהיה לבחון זאת שנית. פתרונות אחרים יכולים להיות משלושה סוגים לפחות:

האחד, חכירת רמת הגולן על ידי ישראל לתקופה ארוכה (100 שנה); השני, פיתרון של ריבונות משותפת בגולן; השלישי, פיתרון אזורי ועל פיו סוריה תקבל מישראל רק חלק מרמת הגולן, את השטח בגודל “החלק החסר” היא תקבל מירדן (שתקבל מישראל אותו נתח באזור הערבה). היות וכרגע אף אחד מפיתרונות אלו לא ניראה בשל, והאפשרויות הן “הכול או לא כלום”, עדיף ה”לא כלום”.

Advertisements