גבולות בני הגנה

 

ועידת אנאפוליס, שהתכנסה ב-27 בנובמבר 2007, שבה והעלתה את שאלת הסכם הקבע להשכנת שלום יציב ובר קיימא בין ישראל לבין שכנותיה. אחת מסוגיות הליבה בהסכם זה הינה המעמד הסופי של שטח הגדה המערבית ורצועת עזה

לאחר מלחמת ששת הימים היה ברור לרוב הגורמים בזירה הבינלאומית כי ישראל נכנסה לשטחים אלה מתוך הגנה עצמית; לפיכך, האו”ם חסם את כל המאמצים להאשים את ישראל בתוקפנות. למעשה, המתקפה המזוינת על ישראל באה דווקא מאותם השטחים שכבשה באותה המלחמה שנכפתה עליה. כתוצאה מכך, קיבלה מועצת הביטחון של האו”ם פה אחד את החלטה 242, שקראה לכינון גבולות חדשים אחרי משא-ומתן.

יש לציין כי החלטת מועצת הביטחון 242 לא קראה לישראל לסגת אל הקווים הפגיעים שקדמו למלחמה, אלא רק “משטחים” -ולא “מכל השטחים” – שהיו בשליטתה. כוונתה של מועצת הביטחון של האו”ם היתה שבסופו של תהליך תקבל ישראל “גבולות בטוחים ומוכרים”. זכויותיה של ישראל “בשטחים השנויים במחלוקת” האלה הוגדרו על ידי ממשלים שונים בארצות הברית, ובייחוד בימיו של הנשיא רונלד רייגן, כזכות ל”גבולות בני הגנה”.

מדיניות זו מצאה ביטויה גם במכתבו של הנשיא ג’ורג’ ו. בוש לראש הממשלה, אריאל שרון, ב-14 באפריל 2004, בו הדגיש את זכויותיה של ישראל ל”גבולות בני הגנה”. באותם ימים הציעה ישראל נסיגה חד-צדדית מרצועת עזה, אחרי שנואשה מן הסיכוי למשא-ומתן לשלום עם הרשות הפלשתינאית, שלא פעלה לעצירת התקפות הטרור על ערי ישראל במשך יותר מעשור. למעשה, שרון ביקש תמורה מדינית מארצות הברית עבור הנסיגה מעזה.

מכתבו של בוש לשרון הבהיר שאין מצפים מישראל לסגת מהגדה המערבית לקווי 67′. במכתב נאמר במפורש שהשינויים שהתחוללו בפועל בשטח יביאו בסופו של דבר לסיפוח גושי ההתיישבות בגדה המערבית לישראל. כששרון חזר לירושלים עם מכתב בוש, הוא הסביר את משמעותו לכנסת ישראל ב-22 באפריל 2004:

קיימת הכרה אמריקנית שבכל הסכם קבע לא תהיה נסיגה של ישראל לקווי  67′. הכרה זו מופיעה בשתי דרכים: הבנה שהעובדות שנוצרו על-ידי הקמת גושי התיישבות גדולים ישראליים אינה מאפשרת לחזור לקווי 67′, ויישום התפיסה של “גבולות בני הגנה” (ההדגשה שלי).

במילים אחרות, מחויבותה של ארצות הברית להבטיח את זכותה של ישראל ל”גבולות בני הגנה” לא היתה שורה סתמית שהוכנסה כדרך אגב. זו היתה תפיסה טריטוריאלית שהבטיחה שישראל תוכל להגן על עצמה – בכוחות עצמה – מפני הסכנות האורבות לה במזרח התיכון. ואכן, שרון הדגיש, כעבור שנה, בריאיון ל“הארץ”, ב-14 באפריל 2005, את חשיבותה הביטחונית העליונה של בקעת הירדן עד ל”כביש אלון” במורדות המזרחיים של גב ההר.

למעשה, שרון פעל ברוח מורשתו של ראש ממשלת ישראל המנוח, יצחק רבין, אשר בנאומו האחרון בפני הכנסת, חודש לפני הירצחו בנובמבר 1995, טען כי על ישראל להמשיך ולהחזיק בבקעת הירדן “במובן הרחב ביותר של המונח”. ואכן, דרישת ישראל ל”גבולות בני הגנה”, שהיתה מבוססת בעיקר על בקעת הירדן, שבה והועלתה על-ידי רוב ראשי ממשלות ישראל, החל מגולדה מאיר וכלה בבנימין נתניהו. וכך, במשך השנים, חצה הרעיון של “גבולות בני הגנה” את קווי המפלגות השונות וצבר תמיכה רבה בכל גווני הקשת של המפה הפוליטית בישראל.

להקשר הספציפי של מכתב בוש ב-2004 היתה גם משמעות נוספת. ארבע שנים קודם לכן, ביולי 2000, ניסה ראש-הממשלה אהוד ברק להגיע להסדר קבע עם ראש אש”ף, יאסר ערפאת, בקמפ דייויד, בוועידת פסגה בחסותו של הנשיא ביל קלינטון. ועידה זו נכשלה, למרות שברק הציע לערפאת ויתורים חסרי תקדים. גם ויתורים ישראליים נוספים במפגש בטאבה לא סיפקו את ההנהגה הפלשתינאית.

כמתווך במשא ומתן הישראלי-פלשתינאי, ניסה הנשיא קלינטון להציג עמדת ביניים הוגנת, לדעתו, בין העמדות הישראליות והפלשתינאיות. מתווה קלינטון לא היה הצעה פורמלית מטעם ארצות הברית ולא ייצג גרסה מעודכנת של מדיניותה ביחס לסכסוך הטריטוריאלי בין ישראל לפלשתינאים, אלא היווה מעין סיכום של עמדות הביניים בין הצדדים. בסופו של דבר, לא קיבלו הפלשתינאים את רעיונותיה של ארצות הברית.

יתר על כן, מכיוון שעמדות הגישור של קלינטון שללו מישראל את הגבולות המינימליים להם היתה זקוקה כ”גבולות בני הגנה”, התריע המטה הכללי של צה”ל, במסמך שהוגש לקבינט על-ידי הרמטכ”ל, רב-אלוף שאול מופז, כי יישום הצעה זו בשטח יגרום “לאיום חמור על מרכזי האוכלוסייה הגדולים של המדינה”. אזהרתו של מופז, כפי שדווחה בידיעות אחרונות בסוף דצמבר 2000, הוסיפה: “בהסדר המתגבש, לא נוכל לספק תשובה לאיום ממזרח”.

אירועים שבאו לאחר מכן הוכיחו שאזהרת הרמטכ”ל היתה מוצדקת. בשנות התשעים רווחה התפיסה כי עם סיומה של המלחמה הקרה, ידעכו הסכסוכים במזרח התיכון, וישראל תוכל לקחת על עצמה סיכונים גדולים יותר למען השלום, בייחוד אם הסכם על “סיום הסכסוך” בין ישראל לשכנותיה ממשמש ובא. דומה היה כי הולך וקטן הסיכוי למלחמה קונוונציונלית בהיקף מלא.

עם זאת, לאחר האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 ומלחמת לבנון השנייה ב-2006, היה ברור שישראל עומדת בפני אתגרים צבאיים רציניים, שהיוו איום ישיר על מרכזי האוכלוסייה העיקריים שלה. יתר על כן, אמנם מדיניות ההתערבות הסובייטית בימי המלחמה הקרה עברה מן העולם, אולם איראן הופיעה כמעצמה מזרח תיכונית חדשה, השואפת להצטייד בנשק גרעיני, ולחזק את יכולותיהם של אויבי ישראל: החל בחיזבאללה בלבנון, דרך סוריה, ועד החמאס.

השינוי בנוף האסטרטגי הסתמן גם בהופעת מרכזי  ג’יהאד גלובלי חדשים בלב המזרח התיכון. אמנם ארגון  אל-קאעידה הוקם ב-1989 באפגניסטן, אבל אחרי 11 בספטמבר הוא העביר חלק ניכר מיכולותיו לעיראק המערבית, מצרים, ערב הסעודית, סוריה ולבנון, והקים שלוחות חדשות. הממלכה ההאשמית הירדנית הותקפה פעם אחר פעם על-ידי הארגונים הללו. התפתחויות אלה ניפצו את האשליה שניתן לבודד את הסכסוך הישראלי-פלשתינאי מהמגמות האזוריות הרחבות יותר ולהגיע להסדר טריטוריאלי יציב שאינו מתחשב במציאות החדשה.

ראוי לציין כי קלינטון הכריז בסיום כהונתו שהצעותיו “יוסרו מן השולחן” עם סיום תפקידו. יתר על כן, בתחילת 2001, הודיע רשמית הממשל החדש של בוש לישראל כי היא לא תהיה מחויבת לתוצאות המשא-ומתן הקודם בקמפ דייויד או בטאבה. אחרי ככלות הכל, לא נחתם כל הסכם, ולא נתקבלו החלטות מחייבות. אף על פי כן, בחוגים מדיניים מסוימים במערב, נשמעו טענות כי התוצאה הבלתי-נמנעת של משא ומתן עתידי ישראלי-פלשתינאי כבר נקבעה וכי זו תהיה דומה להצעות שהועלו בקמפ דייויד ובטאבה.

למרבה המזל, מכתבו של הנשיא בוש קבע נקודת התייחסות חלופית למשא ומתן העתידי בין ישראל לפלשתינאים במקום קמפ דייויד-וטאבה. ואכן, בוועידת אנאפוליס התייחס ראש הממשלה אהוד אולמרט במפורש למכתבו של הנשיא בוש, אם כי לא ציין איזה חלק מהמכתב הוא מאמץ כמדיניותו.

לאחר ההתנתקות מרצועת עזה, שהושלמה באוגוסט 2005, ובעקבות נסיגת ישראל מציר פילדלפי, התחזק הצורך ב”גבולות בני הגנה” בגדה המערבית לאור מצבה הביטחוני של ישראל. לרצועת עזה החלו לזרום משלוחי נשק עצומים, ללא כל מעצורים, לידי ארגוני טרור כמו החמאס, הג’יהאד האיסלאמי, ואפילו לארגונים חדשים הקשורים ל אל-קאעידה. בה בעת, פעילי החמאס יצאו מעזה לאימונים ב”משמרות המהפכה” באיראן ושבו לרצועת עזה דרך ציר פילדלפי.

סביר להניח כי מצב דומה היה מתרחש אילו היתה ישראל מוותרת על זכותה ל”גבולות בני הגנה” ונסוגה מבקעת הירדן. ויתור על נוכחות ישראלית בבקעת הירדן יאפשר זרימה של נשק ומתנדבים, שיתגברו את ארגוני הטרור בגדה המערבית. על אף מאמציה של ירדן לבלום את זרימת הנשק הזה, יש להניח שהוא היה מגיע לממדים בעייתיים גם מבחינתם של כוחות הביטחון הירדניים.

זאת ועוד; פתיחת המעבר ממזרח לגדה המערבית ייצור חלל ביטחוני חדש ומיליטנטים מוסלמים רבים עלולים לעבור להתגורר בירדן ולערער על יציבותה של הממלכה ההאשמית. לפיכך, השמירה על זכותה של ישראל ל”גבולות בני הגנה” חשובה גם מבחינה אזורית ולא רק לביטחונה של ישראל עצמה. עלייתו האפשרית של מרכז מיליטנטי איסלאמי קיצוני רב עוצמה חדש, בגדה המערבית, למשל, עלול להשפיע גם על שכנותיה של ישראל.

בעקבות ועידת אנאפוליס נדרשת ישראל להגיע לכלל החלטה לגבי גבולותיה העתידים, גם כאשר לא ברור כלל שהרשות הפלשתינאית אכן תחסל את תשתיות הטרור בגדה המערבית. יתר על כן, האיומים האזוריים על ישראל נותרו בעינם. יש לקוות שצבא ארצות הברית יצליח לעקור כליל את  אל-קאעידה בעיראק, אך אין כל ביטחון שתרחיש זה אכן יתממש. ישנה גם אפשרות שאל-קאעידה בעיראק יעקור לסוריה ולירדן, כתוצאה ממתקפה אמריקאית על כוחותיו.

גם עתידה של איראן משפיע על ההיערכות האסטרטגית העתידית. ישנה סבירות גבוהה שאיראן תצטייד בנשק גרעיני ותהווה מטרייה אסטרטגית לפעילותם של ארגוני הטרור הסונים והשיעים כאחד בכל רחבי האזור. לאור המגוון הרחב של תרחישים אפשריים בעתיד הקרוב, תהיה זו טעות חמורה מצד ישראל לפעול מתוך הנחה שהשינויים הצפויים יאפשרו לישראל לסגת משטחים משמעותיים מבחינה אסטרטגית, כגון בקעת הירדן.

בכל מו”מ ישראלי עם הפלשתינאים נשמעות הדרישות החוזרות ונשנות לנסיגה מלאה לקווי 1967. לעומת דרישות אלה, חייבת ישראל להציג משנה סדורה משלה. בעקבות חידוש המשא ומתן אחרי ועידת אנאפוליס והשינויים האסטרטגיים המתחוללים באזור, על ישראל לשוב ולהעלות על סדר היום את זכויותיה ואת דרישותיה, שלעתים קרובות מדי נשכחו בשיח הציבורי על המזרח התיכון. ישראל חייבת להתעקש שכל הסכם שלום יבטיח “גבולות בני הגנה” כדי להגן על ביטחונה לטווח ארוך.

ראוי להוסיף כי בניגוד למדיניות האמריקנית, היחס האירופאי לדרישות הביטחון של ישראל לגבולות בני הגנה לא היה אוהד. החלטת מועצת הביטחון 242 נוסחה במשותף ב-1967 על ידי בריטניה וארצות הברית, בתמיכה מלאה של ראש ממשלת בריטניה דאז, הרולד ווילסון, ונשיא ארה”ב דאז, לינדון ג’ונסון, אולם העמדה הבריטית השתנתה במשך הזמן, ואימצה את ההתייחסות האירופית משנות השבעים והשמונים.

למרות זאת, היו מנהיגים אירופיים חשובים שתמכו במפורש בזכותה של ישראל לגבולות בני הגנה, וביניהם ראש ממשלת בריטניה, מרגרט תאצ’ר, וראש ממשלת ספרד, חוזה מריה אזנאר. בנאומו ב- House of Commons, ב-21 ביוני 2005, ג’ק סטרואו, שר החוץ של ראש-ממשלת בריטניה, טוני בלייר, חזר על תוכן המכתב של בוש לשרון באפריל 2004, כאשר העיר ש”פתרון צריך להביא בחשבון, באופן בלתי נמנע, את השינויים שחלו מאז 1967″. לאחר אירועי ה-11 בספטמבר, הפגינו מדינאים אירופיים הבנה רבה יותר לדילמות הביטחוניות הקשות של ישראל.

לבסוף, יש להזכיר כי הנשיא בוש ציין במפורש את הביטוי גבולות בני הגנה במהלך ביקורו בישראל לאחרונה. אין ספק כי גבולות בני הגנה נשארו עיקרון מנחה של האסטרטגיה הלאומית של ישראל, על בסיס הרעיונות שגובשו על ידי מעצבי תפיסת הביטחון של ישראל מאז מלחמת ששת הימים.

Advertisements