איום מיטצ’ל – שעון מעורר
 , 10.1.2010Ynet 
יורם אטינגר, מומחה לענייני ארה”ב ומנכ”ל “במחשבה שנייה”
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3832078,00.html
 
איום השליח המיוחד של הנשיא אובמה, הסנטור ג’ורג’ מיטצ’ל, לפגוע בערבויות לישראל אם לא תשביע את רצון וושינגטון, מהווה שעון מעורר למשתעשעים באשליות. הראיון שהעניק מיטצ’ל לרשת הטלוויזיה הציבורית בארה”ב מפריך את המסר היוצא מירושלים, כאילו ממשל אובמה הולך לקראת ישראל.
 
מיטצ’ל, הבוחר את מילותיו בקפידה, מבהיר שאין שכר – אלא עונש – לכניעה ללחץ. הלקח נכון שבעתיים בבית ספרו של רם עמנואל, ראש סגל הבית הלבן, הידוע ככריש בעל המלתעות החדות ביותר בוושינגטון. רם עמנואל וידידו האישי משיקאגו, הנשיא אובמה, חיככו ידיים בסיפוק, כאשר ראש הממשלה דהר לאוניברסיטת בר-אילן, עם שובו ממקלחת קרה בבית הלבן, והודיע על שינוי של 180 מעלות בתפישת עולמו: הכרה ביהודה ושומרון כמולדת העם הפלסטיני. הם הבינו שהתפנית הופנמה, כאשר ראש הממשלה חזר על כך בנאום שנישא בעצרת האו”ם בניו יורק וכאשר הקפיא – מאז ראשית כהונתו – את הבנייה היהודית בירושלים המזרחית וביו”ש. לכן, הם מכים על הברזל בעודו חם. הם לוחצים להאצה של לוח הזמנים, להוצאת בקעת הירדן ממפת הביטחון של ישראל, לשחרור מסיבי של טרוריסטים פלסטינים, להימנעות מבנייה אפילו בשכונת גילה בירושלים ומנופפים באיום הערבויות – לחץ פסיכולוגי שקשה לממשו.
 
התקפלות ישראל בפני אובמה מהווה תופעה חריגה בזירה הפנים-אמריקאית והבינלאומית שאינה מאירה פניה לנשיא הטרי. צניחתו בסקרים היא החדה ביותר מאז 1975. מספר הולך וגדל של מחוקקים דמוקרטים מתרחקים ממנו מחשש לגורלם בבחירות המתקרבות, והאבטלה הגבוהה, הגרעון הקציבי הגבוה ביותר מאז 1945 והידרדרות המצב באפגניסטן ובעיראק הופכים במהירות ל”כרטיס הביקור” שלו. בסיס הכוח הליברלי מאוכזב מנכונות אובמה לסרס הצעות חוק כדי להביא לאישורן בקונגרס, למרות הרוב הדמוקרטי המסיבי. הרפובליקנים שואבים עידוד מכישלונותיו והגוש העצמאי (30% מציבור הבוחרים) שהעניק לו את הניצחון הסוחף ב-2008 מפנה לו עורף ב-2010. מאז כניסתו לבית הלבן, בינואר 2009, הוא סופג סטירות לחי מאיראן, רוסיה, סין, צפון קוריאה, ונצואלה, עיראק, אפגניסטן ופקיסטן ולהערות ציניות מצרפת ומערב אירופה. אבל, ירושלים פועלת כאילו היא עומדת בפני “בולדוזר” שאין לעמוד בפניו.
 
ב-1992 – בעיצומו של המאבק על הערבויות – אמר לי מנהיג הרוב בסנאט, ג’ורג’ מיטצ’ל: “האם ישראל אינה יודעת שארה”ב היא לא מונרכיה, שהנשיא אינו כל-יכול ושהקונגרס שקול בעוצמתו לנשיא?!” ב-2010 ממשלת ישראל עדין לא יודעת זאת. במקום למנף את מוקדי התמיכה הקריטיים בקונגרס – הקובעים את גורל מדיניות אובמה – היא רואה בקונגרס “שחקן משנה”. ירושלים נרתעת מאיומי רם עמנואל “להימנע מעקיפת הממשל דרך הקונגרס”. היא אינה מבינה שקבלת תכתיבו של רם עמנואל מהווה סטירת לחי לדמוקרטיה האמריקאית, לציבור האמריקאי ולנציגיו בקונגרס ופגיעה חמורה באינטרסים חיוניים של ישראל.
 
הראיון של מיטצ’ל, במלואו, מלמד על נחישות אובמה להכתיב לישראל נסיגה לקווי 1949/1967, כולל עקירת ההתיישבות היהודית בגולן וביו”ש, חלוקת ירושלים, פתיחת הדיון על שיבת פליטי 1948 וחילופי שטחים. זוהי גישה הנובעת מתפישת העולם של אובמה הרואה באו”ם מכשיר מרכזי לעיצוב יחסים בינלאומיים, השואף לאמץ דפוסי מדיניות אירופאים, הסבור שהפקידות הבכירה במחלקת המדינה היא “אורים ותומים”, המשוכנע שהמערב אשם בהתלקחות הטרור האנטי-מערבי והרואה בישראל חלק מן העולם המערבי המנצל ובערבים חלק מהעולם השלישי המנוצל.
 
מול האתגר של ממשל אובמה, על ממשלת ישראל לאמץ את דפוס ההתנהגות של כל ראשי הממשלה מבן גוריון ועד שמיר: קידום אינטרסים ישראלים על ידי הדיפת לחץ אמריקאי. כך עשה בן גוריון, כאשר הכריז על הקמת המדינה למרות לחץ ברוטאלי מוושינגטון וכאשר הקים את הכור הגרעיני בדימונה מול לחץ הנשיא קנדי. כך עשו לוי אשכול וגולדה מאיר, כאשר הקימו את רמות אשכול, רמות, נווה יעקב וגילה בתגובה ללחץ נשיאותי, כך פעל בגין כאשר הפציץ את הכור הגרעיני בעיראק על אף לחץ אמריקאי, אירופאי, בינלאומי ופנימי, ועוד. התנהגות המנהיגים הישראלים גרמה למתיחות קיצרת-טווח אך לשדרוג ארוך-טווח של מעמדנו האסטרטגי בוושינגטון ובמזרח התיכון.
 
ב-2010 יש לישראל מסה קריטית דמוגרפית, כלכלית, צבאית וטכנולוגית, ותשתית תמיכה בארה”ב, שלא עמדו לרשות מנהיגי 1992-1948. האם יש לממשלת ישראל ב-2010 את החזון, התבונה ועמוד השדרה כדי למנף את המסה הקריטית ולקדם אינטרסים חיוניים, תוך הדיפת לחצי ממשל אובמה?

Advertisements