Latest Entries »

Andrew Bostom Radical Radical

via Andrew Bostom: Radical Islam 6-6 – Talk Radio 920 WHJJ.


Facts About Israel

Facts About Israel

  28 Nov 2010
  2010 Edition 
  Drawing by Noam Nadav                 Below: Section of an illuminated late-medieval map of the Tribes of Israel (Courtesy R. Ben-Haim)
Section of an illuminated late-medieval map of the Tribes of Israel (Courtesy R. Ben-Haim)

Note: The 2010 edition is currently available only in English. Links to other languages are to previous editions.זכר ימות עולם בינו שנות דור ודור… – דברים ל”ב:ז’
Remember the days of old, consider the years of many generations… (Deuteronomy 32:7)

The birthplace of the Jewish people is the Land of Israel (Eretz Yisrael). There, a significant part of the nation’s long history was enacted, of which the first thousand years are recorded in the Bible; there, its cultural, religious, and national identity was formed; and there, its physical presence has been maintained through the centuries, even after the majority was forced into exile. During the many years of dispersion, the Jewish people never severed nor forgot its bond with the Land. With the establishment of the State of Israel in 1948, Jewish independence, lost 2,000 years earlier, was renewed.

Archeology in Israel  involves the systematic investigation of all the remains of the country’s past – from prehistory to the end of Ottoman rule. The profusion of material remains is evidence of the many cultures that have left their imprint on the Land.

Above all archeological research clearly reveals the historical link between the Jewish people, the Bible and the Land of Israel, uncovering the remains of the cultural heritage of the Jewish people in its homeland. These visible remains, buried in the soil, constitute the physical link between the past, the present and the future of the Jewish people in its country.

This unbroken chain of history can be observed at sites all over the country. Jerusalem, the capital of Israel, has been the focus of extensive archeological activity and remains of 5,000 years of history have been revealed.




(BCE – Before the Common Era)
c.17th century



Drawings by
Noam Nadav

Abraham, Isaac, Jacob – patriarchs of the Jewish people and bearers of a belief in one God – settle in the Land of Israel.
Famine forces Israelites to migrate to Egypt.
c.13th century Exodus from Egypt: Moses leads Israelites from Egypt, followed by 40 years of wandering in the desert.
Torah, including the Ten Commandments, received at Mount Sinai.
Israelites settle in the Land of Israel
c.1020 Jewish monarchy established; Saul, first king.
c.1000 Jerusalem made capital of David’s kingdom.
c.960 First Temple, the national and spiritual center of the Jewish people, built in Jerusalem by King Solomon.
c. 930 Divided kingdom: Judah and Israel
722-720 Israel crushed by Assyrians; 10 tribes exiled (Ten Lost Tribes).
586 Judah conquered by Babylonia; Jerusalem and First Temple destroyed; most Jews exiled.

538-142 Persian and Hellenistic periods
538-515 Many Jews return from Babylonia; Temple rebuilt.
332 Land conquered by Alexander the Great; Hellenistic rule.

Maccabean (Hasmonean) revolt against restrictions on practice of Judaism and desecration of the Temple
142-129 Jewish autonomy under Hasmoneans.
129-63 Jewish independence under Hasmonean monarchy.
63 Jerusalem captured by Roman general, Pompey.
63 BCE-313
Roman rule
63-4 BCE


Herod, Roman vassal king, rules the Land of Israel;
Temple in Jerusalem refurbished

(CE – The Common Era)
c. 20-33 Ministry of Jesus of Nazareth
66 Jewish revolt against the Romans
70 Destruction of Jerusalem and Second Temple.
73 Last stand of Jews at Masada.
132-135 Bar Kokhba uprising against Rome.
c. 210 Codification of Jewish oral law (Mishna) completed.
313-636 Byzantine rule
c. 390 Commentary on the Mishna (Jerusalem Talmud) completed.
614 Persian invasion
636-1099 Arab rule
691 On site of First and Second Temples in Jerusalem, Dome of the Rock built by Caliph Abd el-Malik.
1099-1291 Crusader domination
(Latin Kingdom of Jerusalem)
1291-1516 Mamluk rule
1517-1917 Ottoman rule
1564 Code of Jewish law (Shulhan Arukh) published.
1860 First neighborhood built outside walls of Jerusalem’s Old City.
1882-1903 First Aliya (large-scale immigration), mainly from Russia.


First Zionist Congress convened by Theodor Herzl in Basel, Switzerland; Zionist Organization founded.
1904-14 Second Aliya, mainly from Russia and Poland.
1909 First kibbutz, Degania, and first modern all-Jewish city, Tel Aviv, founded.
1917 400 years of Ottoman rule ended by British conquest;
British Foreign Minister Balfour pledges support for establishment of a “Jewish national home in Palestine”
British rule
1919-23 Third Aliya, mainly from Russia
1920 Histadrut (General Federation of Labor) and Haganah (Jewish defense organization) founded.
Vaad Leumi (National Council) set up by Jewish community (Yishuv) to conduct its affairs.
1921 First moshav (cooperative village), Nahalal, founded.
1922 Britain granted Mandate for Palestine (Land of Israel) by League of Nations; Transjordan set up on three-fourths of the area, leaving one fourth for the Jewish national home.
Jewish Agency representing Jewish community vis-a-vis Mandate authorities set up.


Technion, first institute of technology, founded in Haifa.
1924-32 Fourth Aliya, mainly from Poland.
1925 Hebrew University of Jerusalem opened on Mount Scopus.
1929 Hebron Jews massacred by Arab terrorists.
1931 Etzel, Jewish underground organization, founded.
1933-39 Fifth Aliya, mainly from Germany.
1936-39 Anti-Jewish riots instigated by Arab terrorists.
1939 Jewish immigration severely limited by British White Paper.
1939-45 World War II; Holocaust in Europe.
1941 Lehi underground movement formed; Palmach, strike force of Haganah, set up.
1944 Jewish Brigade formed as part of British forces.
1947 UN proposes the establishment of Arab and Jewish states in the Land.


End of British Mandate (14 May)
State of Israel proclaimed (14 May).
Israel invaded by five Arab states (15 May).
Israel Defense Forces (IDF) established.

War of Independence (May 1948-July 1949).
1949 Armistice agreements signed with Egypt, Jordan, Syria, Lebanon.
Jerusalem divided under Israeli and Jordanian rule.
First Knesset
(parliament) elected.
Israel admitted to United Nations as 59th member.


Mass immigration from Europe and Arab countries.
1956 Sinai Campaign
1962 Adolf Eichmann tried and executed in Israel for his part in the Holocaust.


National Water Carrier completed, bringing water from Lake Kinneret in the north to the semi-arid south.


Six-Day War; Jerusalem reunited.
1968-70 Egypt’s War of Attrition against Israel
1973 Yom Kippur War
1975 Israel becomes an associate member of the European Common Market.
1977 Likud forms government after Knesset elections, end of 30 years of Labor rule.
Visit of Egyptian President Anwar Sadat to Jerusalem.
1978 Camp David Accords include framework for comprehensive peace in the Middle East and proposal for Palestinian self-government.
1979 Israel-Egypt Peace Treaty signed.
Prime Minister Menachem Begin and President Anwar Sadat awarded Nobel Peace Prize.
1981 Israel Air Force destroys Iraqi nuclear reactor just before it is to become operative.
1982 Israel’s three-stage withdrawal from Sinai Peninsula completed.
Operation Peace for Galilee removes  Palestine Liberation Organization (PLO) terrorists from Lebanon.
1984 National unity government (Likud and Labor) formed after elections.
Operation Moses, immigration of Jews from Ethiopia.
1985 Free Trade Agreement signed with United States.
1987 Widespread violence (Intifada) starts in Israeli-administered areas.
1988 Likud government wins elections.


Four-point peace initiative proposed by Israel.
Start of mass immigration of Jews from former Soviet Union.
1991 Israel attacked by Iraqi Scud missiles during Gulf war.
Middle East peace conference convened in Madrid;
Operation Solomon, airlift of Jews from Ethiopia
1992 Diplomatic relations established with China and India.
New government headed by Yitzhak Rabin of Labor Party.
1993 Declaration of Principles on Interim Self-Government Arrangements for the Palestinians signed by Israel and PLO, as representative of the Palestinian people (Oslo Accords).

Implementation of Palestinian self-government in Gaza Strip and Jericho area.
Full diplomatic relations with the Holy See.
Morocco and Tunisia interest offices
set up.
Israel-Jordan Peace Treaty signed.
Rabin, Peres, Arafat awarded Nobel Peace Prize.
1995 Broadened Palestinian self-government implemented in West Bank and Gaza Strip; Palestinian Council elected.
Prime Minister Rabin assassinated at peace rally.
Shimon Peres becomes prime minister.
1996 Fundamentalist Arab terrorism against Israel escalates.
Operation Grapes of Wrath, retaliation for Hizbullah terrorists’ attacks on northern Israel.
Trade representation offices set up in Oman and Qatar.
Likud forms government after Knesset elections.
Binyamin Netanyahu elected prime minister.
Omani trade representation office opened in Tel Aviv.
1997 Hebron Protocol signed by Israel and the PA.


Israel celebrates its 50th anniversary.
Israel and the PLO sign the Wye River Memorandum to facilitate implementation of the Interim Agreement.
1999 Ehud Barak (left-wing One Israel party) elected prime minister; forms coalition government.
Israel and the PLO sign the Sharm-el-Sheikh Memorandum.
2000 Visit of Pope Paul II.
Israel withdraws from the Security Zone in southern Lebanon.
Israel admitted to UN Western European and Others Group.
Renewed violence (Second Intifada). Prime Minister Barak resigns.
2001 Ariel Sharon (Likud) elected Prime Minister; forms broad-based unity government.
The Sharm-el-Sheikh Fact-Finding Committee report (Mitchell Report) issued.
Palestinian-Israeli Security Implementation Work Plan (Tenet ceasefire plan) proposed.
Rechavam Ze’evy, Minister of Tourism, assassinated by Palestinian terrorists.
2002 Israel launches Operation Defensive Shield in response to massive Palestinian terrorist attacks.
Israel begins building the anti-terrorist fence to stop West Bank terrorists from killing Israeli citizens.
Prime Minister Sharon disperses the Knesset, calling for new elections to be held on 28 January 2003.
2003 Right-of-center coalition government formed by Prime Minister Ariel Sharon.
Israel accepts the Roadmap.
2005 Israel carries out the Disengagement Plan, ending Israel’s presence in the Gaza Strip. 
2006 After Prime Minister Sharon suffers a stroke, Ehud Olmert becomes acting prime minister.
Following elections on 28 March, Prime Minister Ehud Olmert forms new government led by the Kadima Party.
Israel carried out military operations against Palestinian terrorists in Gaza after kidnapping of Israeli soldier.
The Second War in Lebanon, during which Israel carried out military operations against Hizbullah terrorism from southern Lebanon, following missile attacks and kidnapping of two Israeli soldiers.




2007 Shimon Peres elected President by the Knesset.
Israel declares Gaza “hostile territory” following Hamas violent takeover of Gaza Strip.




2008 Israel celebrates its 60th anniversary.
Israel launches its Gaza Operation (Operation Cast Lead) in response to the barrage of over 10,000 rockets and mortars fired from the Gaza Strip.



2009 Benjamin Netanyahu is elected Prime Minister in national elections held in February 2009, and forms a broad-based coalition government
The city of Tel Aviv celebrates its 100th anniversary.
2010 Israel joins the Organization for Economic Co-operation and Development (OECD

Islam only community in Baltimore to show “totality of Muslim social, economic, and political structure” and for ‘protection’

Did arrested Al Qaeda taxi driver live in Gwynn Oaks community ?
August 20, 2005

Why build a Jihad camp when an entire community in Baltimore is designed to cater to Muslim’s ‘special needs’?

Last month Maryland taxi driver’s home was raided who lived on Gwynn Oaks street in Baltimore – one of the articles was ironically entitled: “Suspected Jihadi didn’t stand out in neighborhood” (complete text below).

Muslim Community Development Initiatives

Sunday, April 25, 2004

By Marya Morris, AICP
APA Senior Research Associate

Muslims throughout the U.S. have worked for decades to peacefully merge into the American fabric. Their efforts have required them to preserve and maintain their religious and cultural heritage while assimilating economically and socially into Capitalist society. This session, moderated by Fatimah Al-Amin Hasan, AICP, of the Maryland Department of Transportation, presented examples of numerous efforts of Muslim community organizations to work within American planning and policy framework, while drawing on their belief system, to facilitate home ownership, urban redevelopment, and preservation of “ummat” (the Arabic for community).

After the September 11 terrorist attacks, the need for Muslims to reach out to the broader public on became urgent. Muslim neighborhoods in Baltimore, Minneapolis, Philadelphia, and elsewhere – working through Muslim-based community organizations, schools, and economic development centers – quickly formulated strategies to both protect themselves from the racist backlash that occurred in the wake of the attacks and to reach out to educate the public on the moral and social framework that the vast majority of American Muslims abide by.

John Yahya Cason, director of the Islamic Education and Community Development initiative in Baltimore, explained that “there was no community in the U.S. that showed the totality of the essential components of Muslim social, economic, and political structure.”

The Muslim population is composed of immigrants from Muslim communities and African Americans who have converted to Islam. According to Cason, “these two groups have cultural traits, but no cultural norms. The result is that Muslim communities are ruled by Western societal tenets, many of which clash with Islamic norms.” Working through the community development center, Cason is in the process of developing Gwynn Oak, a Baltimore neighborhood with a defined geography, a standard religion (Islam), a clear set of moral norms and values, and a historical language (Arabic). The goal is to show Muslim children how to preserve Muslim religion and culture while living in a broader society.

One of the greatest stumbling blocks for Muslims to make economic gain in the U.S. is the financial system whereby money is borrowed and lent with interest, or in Arabic, “reba.” Islamic faith promotes redistribution of wealth and prohibits either charging interest or paying interest on loans. In describing the efforts of Universal Companies, a Muslim-run community development corporation in Philadelphia to finance locally owned development and businesses, CEO Abdul Rahim Islam said, “Operating in a capitalist society without capital is like being in a hatchet fight armed only with a pencil.” Working within their own community, Universal Companies (and other groups, including the Neighborhood Development Center in St. Paul ), devised a “reba free” loan pool for fledgling Muslim businesses.

The tragedy of September 11 affected Muslim Americans deeply, and often in a different, painful way than it did other Americans, given that the terrorists were Muslim. The efforts of the people and organizations represented on this panel reflect the thoughtful, creative, and ultimately inclusive solutions that are progressing to better assimilate into Western culture while preserving their own ideals at the same time.


By Eric Rich
Washington Post Staff Writer
Saturday, August 6, 2005; B05


Mahmud Faruq Brent was unremarkable enough to his neighbors, a regular guy whom they knew, if they knew him at all, as a cabdriver in the District.

Brent shared a large house with another man and that man’s wife on Gwynn Oak Avenue in northwest Baltimore, said neighbor JR Michael Rockstroh.

“We thought he was a regular worker,” said Michael Taylor, another neighbor. “He had a job, he went to work and he came home.”

This week, Brent, who was also known as Mahmud Al Mutazzim, was cast by federal authorities in a different role: aspiring jihadi, holy warrior schooled in terror camps in the mountains of Pakistan.

Federal authorities swept through the house in Maryland on Thursday as other agents arrested Brent, a U.S. citizen, at a relative’s home near Newark. Charged with conspiring to support a terrorist organization, he appeared later at federal court in Manhattan and was ordered held without bond.

New details of his life emerged yesterday. Brent, 30, is a native of Akron, Ohio, and is believed to have lived in Maryland for about five years, said a law enforcement source, speaking on condition of anonymity because the investigation remains open.

Brent received a D.C. taxi license in October, according to Kimberly Lewis, an attorney with the D.C. Taxicab Commission. She said that he was also licensed as an ambulance driver, which records indicate was his primary job, Lewis said.

Lewis said he was employed by LifeStar Response Corp., which has a Washington office. Claire Ringham, a spokeswoman for LifeStar Response, an ambulance service in the District, said Brent resigned in November after working there for less than a year.

Officials at Greater Southeast Community Hospital in the District said they were checking into a man named Mahmud Al Mutazzim who works or worked at the hospital. “We’re checking to see if that is one and the same individual,” said Carolyn Graham, vice president for external affairs at the hospital.

According to a complaint filed in federal court, Brent said during a conversation secretly recorded by the FBI that he had attended a terrorist training camp in Pakistan. Brent also said that he had trained with “the mujaheddin, the fighters” and that the decision to seek training was “one of the better decisions in my life.”

Brent’s attorney, Donald Yannella, said yesterday that the complaint does not allege plots to commit terrorism.

“There doesn’t appear to be more than what’s in the complaint, as far as any immediate plans for acts of violence,” he said. “It has more to do with the historical fact that he allegedly was at a camp in 2002.”

The complaint accuses Brent of supporting Lakshar-e-Taiba, a militant Islamic group that is active in the disputed Himalayan territory of Kashmir. The United States designated it a foreign terrorist organization in 2001 after the Indian government blamed it for an attack on its parliament, which killed 12.

Patrick Devenny, a national security fellow at the Center for Security Policy, said the group was founded in 1989 and is known to recruit internationally. Still, he said, Brent, an American-born U.S. citizen, would not be “your typical recruit.”

Staff writer Mary Beth Sheridan and staff researcher Bobbye Pratt contributed to this report

by Ryan Mauro
FrontPage Magazine
July 9, 2010

It seems almost unthinkable, but Islamist groups are, as we speak, hard at work creating Muslim states-within-states in the U.S. Indeed, this process has been unfolding for a long time across the Western world, through the creation of isolated Muslim enclaves in both rural and urban areas, as well as through the designation of “no-go zones” where governments admit to having little authority over Muslims living there, essentially leaving them to function as autonomous regions.

Daniel Pipes has tracked numerous examples since 2004 of Muslim groups working to create communities based solely on Islam and run by Shari’a law. As discussed by David Kennedy Houck in 2006, “Although such concepts are antithetical to a free society, U.S. democracy allows the internal enclave to function beyond the established boundaries of our constitutional framework.”

For example, one such community, Gwynn Oak, has been created in Baltimore, Maryland, consisting of Muslim immigrants and African-American converts. The project is led by John Yahya Cason, director of the Islamic Education and Community Development Initiative. Cason explained that the neighborhood is a response to the problem that “Muslim communities are ruled by Western societal tenets, many of which clash with Islamic norms.” In his opinion, there is a need for communities with “the totality of the essential components of Muslim social, economic, and political structure.” As such, the Gwynn Oak enclave follows specific moral rules based on Islam and people there speak Arabic. On September 13, 2009, the construction of its three-story mosque began. Approximately 400 Muslims now live in the vicinity.

Another example involves the Islamic Center for Human Excellence, which receives funding from the United Arab Emirates. In August 2004, it was granted permission to build a Muslim neighborhood in Little Rock, Arkansas, complete with a mosque, school, and 22 homes; it would not allow the presence of alcohol. The goal was for Muslims to find an area to escape the alleged crime and depravity of American life, although the imam behind the effort said that non-Muslims are welcome to join.

Far more radical groups than these are now taking the lead in promoting and creating Islamic enclaves on U.S. soil.

One such organization is As-Sabiqun, headed by Imam Abdul Alim Musa, who is very honest about his disturbing objectives. The group’s website calls for installing Islamic law worldwide, fighting for “oppressed” Muslims, and “build[ing] model communities where Islam is lived.” The website contains a point-by-point plan to assemble mini-states in America, beginning with the construction of a mosque and finishing with “establishing geographical integrity by encouraging Muslims of the community to live in close proximity to the masjid [mosque]” and “establishing social welfare institutions.”

The ideology espoused by Musa and As-Sabiqun is undeniably radical. The website boasts about Musa’s early endorsement of Ayatollah Khomeini and the 1979 Islamic revolution in Iran. It also is unafraid to say that As-Sabiqun members follow people like Hasan al-Banna, the founder of the Muslim Brotherhood; Maulana Mawdudi, who called on Muslims to wage jihad until Shari’a law is in place over the globe; and Sayyid Qutb, the Muslim Brotherhood member whose preaching inspired Osama bin Laden. Musa himself has argued that the CIA and Israel were behind the 9/11 attacks. He has admitted that he “like[s]” bin Laden, calls Hezbollah “a great organization,” and says Hamas members are “very nice people.”

Muslims of the Americas, led by Sheikh Mubarak Ali Gilani in Pakistan, is a very similar group with very similar aims, though its focus is more rural than urban. It admits to owning at least 22 “villages” around the country that are dozens of acres large and operate under names like “Islamberg,” “Holy Islamville,” and “Aliville.” These Muslim-only lands are open to outsiders solely during planned outreach events and sometimes to journalists.

This group has received considerable media attention due to allegations that its isolated compounds are used for paramilitary training, an accusation bolstered by a videotape released by the Christian Action Network. On that tape, a speaker is seen declaring the U.S. a Muslim country and pledging that Muslims of the Americas will defend American Muslims from foreign and domestic enemies.

The ideology of Muslims of the Americas is comparable to that of As-Sabiqun, although it is more centered on following Gilani as a representative of God who is capable of creating miracles. Gilani is very anti-Semitic, describing Jews as “an example of human Satans”; like Musa, he insists that a Jewish-Zionist conspiracy is behind the attacks of September 11, 2001, and other schemes to harm Muslims. He calls bin Laden a “Saudi activist,” while claiming to meet with Jesus and personally to have introduced the Mahdi to a select few.

The Department of Homeland Security says that Muslims of the Americas is linked to Jamaat ul-Fuqra, a Pakistani terrorist group. The State Department’s Patterns of Global Terrorism report in 1998 described ul-Fuqra as an “Islamic sect that seeks to purify Islam through violence.” Other fronts for the group include the International Quranic Open University, the United Muslim-Christian Forum, the Islamic Post newspaper, the Muslim Scouts of America, the Hands to Hands charity, Muslim Vets, the American Muslim Medical and Relief Team, and the Islamic Naat Group.

Another collective aspiring to create autonomous Muslim regions in the U.S. is called the Ummah. On October 28, 2009, the FBI tried to arrest one of its leaders, Imam Luqman Ameen Abdullah, for his involvement in criminal activity alongside some of his followers. A shootout ensued that took the life of Abdullah and one police dog. Like Muslims of the Americas, Abdullah offered his flock martial arts training and, in some cases, firearms instruction. He also had his own armed security team and preached war against the U.S. government and solidarity with bin Laden, the Taliban, and Hezbollah.

The FBI describes the Ummah as a “nationwide radical fundamentalist Sunni group consisting mainly of African-Americans” and says that its goal is to create “a separate, sovereign Islamic state (‘the Ummah’) within the borders of the United States, governed by Shari’a law. The Ummah is to be ruled over by Jamil Abdullah al-Amin, formerly known as H. Rap Brown.” The death of Luqman Ameen Abdullah did not destroy this aim.

Although the Muslim Brotherhood and its American affiliates are not directly trying to create Islam-based towns within the U.S., they are helpful to the efforts to do so. The Council on American-Islamic Relations‘ Michigan branch rushed to Abdullah’s defense and the American Muslim Taskforce demanded an investigation into his death. In addition, various Brotherhood affiliates have given Musa speaking platforms, including at major universities.

Also involved is Kenny Gamble, a major music producer who now goes by the name of Luqman Abdul Haqq. Gamble has been accused of trying to create a “black Muslim enclave” in Philadelphia, closely following the plan put forth by As-Sabiqun. Notably, he has a leadership position with the Muslim Alliance in North America; Abdullah also served as a leader of MANA and Musa’s name was once listed there, but has since been removed. This suggests some level of cooperation among these groups and individuals for their common goals.

The possibility that Muslim-only towns and urban enclaves could be created inside the U.S. seems like a fantasy to most Americans at the moment, but there is precedent in Europe. The French government actually has a website where it tabulates 751 “sensitive urban zones,” which have been accurately described as “no-go zones.” In these areas, which are mostly populated by Muslim immigrants, there is a high level of crime and hostility to any governing authority, including law enforcement. Police officers do not regularly patrol the areas and they are as close to being autonomous regions as possible without the erecting of an actual parallel government.

The construction of the building blocks for similar Muslim enclaves and “no-go zones” in the U.S. is one of the most disturbing programs of Islamist groups. If successful, these territories will be the first to establish Shari’a law in the country, thus offering a profound challenge to America’s constitutional order.

Ryan Mauro is the founder of, national security advisor to the Christian Action Network, and an intelligence analyst with the Asymmetric Warfare and Intelligence Center (AWIC). This article was sponsored by Islamist Watch.

מרכז המידע למודיעין ולטרור
מרכז המידע למודיעין ולטרור
על שם אלוף מאיר עמית
המרכז למורשת המודיעין (מל”מ)

7 בדצמבר 2010

תנועת הסולידריות הבינלאומית (ISM): ארגון רשתי שמקורו בפעילי שמאל קיצוני בארה”ב, המשתייכת לקואליציה המנהלת מערכת דה-לגיטימציה נגד ישראל ושוללת את זכות קיומה כמדינת הלאום היהודי. במהלך האנתיפאדה השנייה “התמחה” ISM בשיבוש פעילות צה”ל ב”שטחים” תוך סיוע עקיף לטרור; בכירי ISM הקימו את FGM, הממלא חלק מרכזי במשטים; ופעיליו משתתפים במשטים לעזה.

הפגנה אנטי-ישראלית של פעילי ISM בריטניה
הפגנה אנטי-ישראלית של פעילי ISM בריטניה ( ). פעילי הארגון
נוטלים חלק בפעולות אנטי-ישראליות ברחבי העולם ולרוב עושים זאת ללא הזדהות כפעילי ISM .


לוגו תנועת הסולידריות הבינלאומית (ISM)
לוגו תנועת הסולידריות הבינלאומית (ISM)

1. תנועת הסולידריות הבינלאומית (ISM) הינו ארגון רשת פעילים אנטי-ישראלית, שהוקמה בקיץ 2001, ע”י קבוצת פעילי שמאל קיצוני צעירים מארה”ב, אליהם חברו פעילי שמאל פלסטינים (בעיקר נוצרים) וכמה פעילי שמאל קיצוני פרו-פלסטיני מישראל. גרעין המייסדים גייס לשורות ISM מתנדבים ממדינות מערביות שונות, בתוכם גם יהודים על בסיס של עוינות בסיסית לישראל ולמדיניותה כלפי הפלסטינים.

2. ארגון ISM שם לו מטרה להעניק סיוע בינלאומי למאבק הפלסטיני ולהפגין עימו סולידריות, באמצעות שימוש בטקטיקות בלתי אלימות המכונות “פעולה ישירה” (מונח הלקוח מהלקסיקון של מאבקים מהפכניים של השמאל הקיצוני ושל תנועות לזכויות אדם).

3. בשנים 2005-2001, שנות “האנתיפאדה השנייה”, ניהל ISM באמצעות מתנדבים שגייס לשורותיו לתקופות זמן קצובות פעילות אינטנסיבית ביהודה, שומרון ורצועת עזה. המתנדבים, שהחלו להגיע ל”שטחים” בדצמבר 2001, לא הסתפקו בסיוע לאוכלוסיה הפלסטינית, אלא “התמחו” בשיבוש פעילותו המבצעית של צה”ל.

4. פעילות ISM כללה בין השאר: השתתפות בהפגנות ופעולות מחאה של פלסטינים; הצבת פעילים כ”מגן אנושי” על פעילי טרור, שהיו מבוקשים ע”י כוחות הביטחון הישראלים; התמקמות בקרבת מחסומי צה”ל ברחבי יהודה ושומרון; סיוע כספי, לוגיסטי ומוראלי לפלסטינים, כולל מחבלים ובני משפחותיהם; הפרעה להריסה או אטימה של בתי מחבלים שביצעו פיגועי התאבדות רבי נפגעים; קיום צעדות לאורך גדר הביטחון, מג’נין ועד לירושלים.

5. שתי פעולות שיא במסגרת טקטיקה זאת, בראיית ISM (שהתהדר בכך באתר האינטרנט שלו), היו הצבת פעילי הארגון כ”מגן אנושי” בכנסיית המולד בבית לחם ובמפקדת ערפאת בראמאללה (אפריל 2002, במהלך מבצע “חומת מגן”).

6. בתום האנתיפאדה השנייה הועתק מוקד הפעילות של בכירי –ISM אל רצועת עזה, בה הלכה והתבססה חמאס, עד אשר תפסה את השלטון (יוני 2007). ארבעת בכירי ISM , מארה”ב נמנו על מקימיה של מסגרת- על בינלאומית פרו-חמאסית בשם Free Gaza Movement (FGM )1, אשר מתמקדת בשיגור ספינות לרצועת עזה לשם “שבירת המצור” במטרה לחזק את ממשל חמאס ולהעמיק את הדה-לגיטימציה של ישראל.

7.מאז שנת 2008 עוסקים בכירי ISM בקידום פרוייקט המשטים במסגרת ,FGM במקביל לפעילותם ב-ISM. “גולת הכותרת” של פרוייקט המשטים היה המשט האחרון, בהובלת ארגון IHH התורכי, אשר הסתיים בעימות אלים בין פעילי IHH לחיילי צה”ל (31 במאי 2010). מאז אותו משט – הנתפס ע”י מארגניו כהצלחה רבתי – עוסקים פעילי FGM (ובאמצעותם ISM) בהכנת משט משודרג על מנת להציב אתגר מדיני-הסברתי חדש בפני ישראל.

8. במקביל למעורבות בפרויקט המשטים, עוסק ISM מאז סיום האנתיפאדה בשני תחומי פעילות מרכזיים:

א. שיגור מתנדבים לפעולות מחאה “נוסח בלעין”, במוקדי חיכוך ישראלים-פלסטינים: פעילות זאת, מתנהלת בשיתוף עם “ועדות עממיות פלסטיניות” מקומיות. הן מופעלות בשיתוף עם הרשות הפלסטינית, שמאז הועידה השישית של פתח (אוגוסט 2009) אימצה מדיניות של “התנגדות עממית”. פעולות המחאה הללו מוצגות ע”י ISM (והרשות הפלסטינית) כבלתי אלימות אך בפועל מופעלת בהן לעיתים קרובות אלימות “רכה”, לעיתים מאורגנת היטב (כגון יידוי אבנים, עימות פיזי עם כוחות הביטחון הישראלים ולעיתים גם השלכת בקבוקי תבערה). אלימות זו גרמה לא אחת לנפגעים הן בקרב המפגינים והן בקרב כוחות הביטחון הישראלים. האלימות ה”רכה” מופעלת ע”י המפגינים הפלסטינים אך נוכחות פעילי ISM (ופעילים לא פלסטינים נוספים) במוקדי המחאות מגבירה את המתח, מלבה את ההפגנות, מעודדת את המפגינים הפלסטינים, ומקשה על פעולות כוחות הביטחון הישראלים.

ב. השתתפות בפעילות אנטי-ישראלית בארה”ב, מדינות אירופה ומדינות נוספות ברחבי העולם: פעילות זאת כוללת קריאות להחרמת ישראל והתוצרת שלה ומחאות נגד מדיניותה כלפי הפלסטינים (בעיקר דרישה להסרת הסגר על רצועת עזה ולהריסת גדר הביטחון). ישראל שבה ומוצגת בפעולות המחאה השונות כמדינה גזענית, עושקת, “מדינת אפרטהייד”, במטרה לערער את הלגיטימציה שלה ולהפוך אותה למדינה מצורעת. הפעילות האנטי-ישראלית מתבטאת בהפגנות, פעילות בקמפוסים, ייזום אירועי תרבות פרו-פלסטינים וניסיון להשפיע על מוקדי כוח פוליטיים במדינות השונות. פעילי ISM מנהלים תעמולה נגד ישראל באמצעות ראיונות לתקשורת, אתרי אינטרנט, בלוגים, ספרים ומחזות.

פעילי ISM בלונדון מפגינים מול חנות מוצרי אהבה מתוצרת ישראל
( , 14 במרץ 2010)

9. להלן כמה תובנות לגבי אופיו ודפוסי פעילות,של ISM , שעלו במהלך הכנת עבודה מחקר זאת:

א. מבנה ארגוני רשתי ולא היררכי: כמו גופי-על אחרים הפועלים במסגרת הקואליציה האנטי-ישראלית, בנוי ISM כמערכת פעילים רשתית ולא כארגון היררכי ממוסד. ISM מורכב מגרעין קשה של פעילים בכירים, המתווים את מדיניות הארגון ומפעילים תומכים ומתנדבים לביצוע פעילות אנטי-ישראלית ב”שטחים” וברחבי העולם. ISM אינו זוכה למימון מדינתי והמתנדבים משלמים מכיסם את ההוצאות הכרוכות בגין פעילותם (למעט פרויקטים גדולים, כגון המשט האחרון, בו היו פעילי ISM חלק מקואליציה, שהשתמשה ביכולת מדינתית של תורכיה, באמצעות IHH). מוקדי הנוכחות והפעילות של ISM הינם בארה”ב (בעיקר בחוף המערבי), ביהודה ושומרון ורצועת עזה (ראמאללה, מזרח ירושלים, בית סאחור, רצועת עזה), בכמה מדינות באירופה (בדגש על בריטניה, צרפת ושבדיה) ובכמה מדינות מערביות נוספות (כגון קנדה ואוסטרליה). באתר האינטרנט של ISM מופיעה רשימה של 22 “קבוצות תמיכה” ממדינות רבות אך רובן קטנות ומונות מספר מצומצם של פעילים.

ב. האידיאולוגיה האנטי-ישראלית של ISM : ISM מרבה להציג עצמו כדוגל באי-אלימות, זכויות אדם, כיבוד החוק הבינלאומי החלטות או”מ, וחתירה ל”שלום צודק”. אולם ניתוח מסמכיו והתבטאויות בכיריו מצביעים על כך, שהמדובר בארגון בעל אידיאולוגיה אנטי-ישראלית ואנטי-ציונית, המאמצת את דרישותיהם הקיצוניות ביותר של הפלסטינים. העוינות לישראל בנויה פעמים רבות על תשתית של תפיסת עולם ביקורתית כלפי מדיניות ארה”ב, בדגש על הלחימה שהיא מנהלת באפגניסטן ובעראק לאחר אירועי ה-11 בספטמבר. ISM שולל לא רק את מדיניותן של כל ממשלות ישראל (“האפרטהייד הישראלי בפלסטין”), אלא גם את עצם קיומה של ישראל כמדינת לאום יהודי. פרסומים והתבטאויות של אנשי ISM שמים דגש מיוחד על יישום “זכות השיבה” לישראל של הפליטים הפלסטינים, שוללים את הסכמי אוסלו, ואין בהם זכר לתמיכה בפתרון של שתי מדינות לשני עמים. עם זאת, ISM שומר לעיתים על עמימות מסוימת באשר לעמדות היסוד הללו על מנת שיוכל לפנות ביתר קלות למכנה משותף רחב של פעילי זכויות אדם ופעילי שלום, הכולל גם יהודים, שחלקם אינם שוללים את זכות קיומה של מדינת ישראל אלא מתנגדים בחריפות למדיניותה כלפי הפלסטינים.

ג. תפיסת “אי-אלימות” לעומת הצדקת “המאבק המזוין” הפלסטיני: במסמכים הפנימיים, באתר האינטרנט שלו בהצהרות בכיריו ופעיליו שב ISM ומדגיש, כי הוא דוגל בשיטות מאבק בלתי אלימות. בתקשורת כונו פעיליו לא אחת “פעילי שלום” (peace activists ). פעיליו אכן אינם נוטלים חלק ישיר בפעילות טרור נגד ישראל אולם במסמכים הפנימיים ובהתבטאויות בכיריו הצדיק ISM את המאבק המזוין הפלסטיני, גם בשיאו של טרור המתאבדים הפלסטיני (במהלך האנתיפאדה השנייה). לדוגמא, פעיליו נתנו מחסה לפעיל ג’האד אסלאמי שהיה מעורב בפיגועי התאבדות, הנחת מטענים ופיגועי ירי ופעלו להפריע לפעולות סיכול של צה”ל, כולל לפיצוץ מעבדת נפץ בה יוצרו מטענים לפיגועי התאבדות. זאת ועוד, לצד פעילות “שקטה” של סיוע לתושבים פלסטינים השתתפו פעילי ISM גם באירועים בהם הופעלה “אלימות רכה”, שגרמה לפגיעות בקרב מפגינים פלסטינים ואנשי כוחות הביטחון הישראלים. פעילות זאת, שהתנהלה באזורים בהם פעל צה”ל נגד הטרור הפלסטיני סיכנה את חייהם של פעילי ISM, אשר היו מודעים היטב לסיכונים שנוטלים פעיליו על עצמם. יצוין כי בשנת 2006 צולמו כמה פעילים של הארגון שהגיעו ליהודה ושומרון, כשהם אוחזים בנשק. אנו מעריכים כי מדובר באירוע חריג, שאינו משקף את מדיניות הארגון.

ד. הפרה מודעת של החוק הישראלי: פעילי ISM ב”שטחים” פעלו לא אחת באופן מודע ובהתאם לתדרוך מוקדם, בניגוד לחוק הישראלי. זאת באמצעות ניסיונות להערים על הרשויות הישראליות בעת הגעתם לישראל, כניסתם לשטחים שהוכרזו כשטח צבאי סגור ופעילות שיטתית לשיבוש פעילותם המבצעית של חיילי צה”ל. מסמכים פנימיים של ISM ממחישים, כי פעילים ששוגרו ל”שטחים” קיבלו במהלך סדנאות ההכשרה שלהם תדרוך ביטחוני באשר לשיטות באמצעותן ניתן להערים על הרשויות הישראליות (למשל, ע”י סיפורי כיסוי כוזבים כגון התחזות לתיירים; שינוי פרטים בדרכונים; הכחשת כל קשר ל-ISM). כמו כן קיבלו הפעילים תדרוך משפטי אודות אופן התנהלותם הרצוי מול כוחות הביטחון הישראלים ובבתי המשפט הישראליים. בחינת פסקי דין של פעילי ISM שנעצרו ע”י רשויות החוק הישראלי, מעידה כי התדריך שהם קיבלו יושם הלכה למעשה.

ה. הקשר בין ISM לגופים וארגונים החברים בקואליציה הבינלאומית הפועלת נגד ישראל: ISM קשור בטבורו ל-FGM, שהינו אחד מגופי-העל המרכזיים בקואליציה היוזמת את שיגור חלק מהמשטים לרצועת עזה. FGM הוקם בשנת 2006 ע”י בכירי ISM. שלושה ממייסדי ובכירי ISM נכללים כיום בצמרת FGM: הוידה עראף (אמריקאית בת לאב ערבי ישראלי ואם פלסטינית); בעלה אדם שפירו (אמריקאי יהודי); וגרטה ברלין (אמריקאית). פעיל נוסף שנמנה על מייסדי ISM ו-FGM הינו פול לארודי (אמריקאי), שבעקבות סכסוכים עם פעילי FGM פרש והקים ארגון בשם Free Palestine Movement (FPM). ארגון זה פועל בחוף המערבי של ארה”ב ועוסק גם הוא בתכנון פרויקטים אנטי-ישראליים ובמרכזם ארגון משט משודרג ושיגור מטוס לרצועה. ניתן להתרשם, כי מאז המשט האחרון מתמקדים בכירי FGM בארגון משט משודרג ופרויקטים ראוותניים נוספים המכוונים לאתגר את ישראל, במידה מסוימת על חשבון פעילותם ב-ISM. הגבול העובר בין הפעילות ב-ISM לבין הפעילות ב-FGM אינו ברור תמיד לפעילי ארגונים אלו.

ו. המדיניות התקשורתית של ISM : ISM מייחס חשיבות רבה לכיסוי תקשורתי נרחב של פעילויותיו האנטי-ישראליות ומסמכיו הפנימיים עוסקים בכך בהרחבה. מתנדביו הפועלים ב”שטחים” מלווים את פעילותם בפעילות תקשורתית המנוהלת ע”י מתאמי תקשורת במשרד ISM בראמאללה. על מנת להטמיע את המסרים שלו ולכסות על תמיכתו בטרור ובאלימות של הפלסטינים, משתמש ISM ב”מכבסת מונחים”, אותה הוא מנחיל לפעיליו בסדנאות ההכשרה, שהם חייבים לעבור לקראת צאתם ל”שטחים”2. כך, למשל, הונחו פעיליו שלא להשתמש במונח Violence אלא במונח Resistance (“התנגדות”, מונח השגור על ידי ארגוני טרור). פעיליו הונחו גם כי כאשר מוזכר המונח Terrorism (טרור המיוחס לפלסטינים) יש להדגיש כי המדובר ב-State Terrorism (טרור מדינתי, קרי – טרור המיוחס למדינת ישראל) (פרוט של “מילון” המונחים והמסרים ראו נספח ה’).

הערות מתודולוגיות

10. ניתוח אופיו ודפוסי פעילותו של ISM כרוך בקשיים מתודולוגיים. אחד הקשיים המרכזיים נובע ממאפייני פעילותו הדיסקרטיים של ISM, אשר נמנע בדרך כלל מלפרסם מידע קונקרטי ואמין על מבנהו, פעיליו ושיטות פעולתו. קושי נוסף נובע מהפער הגדול שבין האופן בו ISM מציג עצמו בפומבי (באתר האינטרנט ובהצהרות בכירים) לבין אופן התנהלותו בשטח הלכה למעשה. לכך נוסף היעדרו של מידע אמין אודות הארגון, בתקופות פעילותו השונות, באשר פרסומיו או הפרסומים אודותיו סובלים ממגמתיות ומהטיות מסוגים שונים.

11. על מנת להתגבר על הקשיים המתודולוגיים הללו נעשתה השוואה בין המידע הפומבי שמפרסם ISM על אופן התנהלותו לבין דפוסי פעילותו ביהודה, שומרון ורצועת עזה. כמו כן נותחו פרסומים פנימיים של ISM, שבהם נכלל מידע שלא נועד לפרסום בכלי התקשורת ומידע רב נוסף ממקורות מגוונים. צוהר לאופן החשיבה של פעילי ISM ניתן למצוא בספר על ריצ’ל קורי, שהוצא לאור ע”י בני משפחתה3.

12. המסמכים הפנימיים של ISM בהם נעשה שימוש ע”י מרכז המידע כללו שלושה מדריכים (manuals) של סדנאות הדרכה, שעברו פעילי ISM בחו”ל וב”שטחים”. מדריך אחד נמסר לעיתונאי בסוף אוקטובר 2010 ע”י פעיל ISM במזרח ירושלים. העיתונאי האמריקאי לי קפלן, שעסק שנים ארוכות בחשיפת מהותו של ISM , העמיד לרשות מרכז המידע מדריכי סדנאות הכשרה של ISM בלונדון (2005) ובקליפורניה (2004). בין שלושת המסמכים הללו קיימת חפיפה רבה4.

מבנה העבודה

מסמך זה בוחן את ISM ואופן התנהלותו בחתכים הבאים:

א. נספח א’ – האידיאולוגיה ודפוסי הפעולה של ISM :

  1. העוינות לישראל.
  2. התנגדות למדיניות ארה”ב: המקרה של רייצ’ל קורי.
  3. סיסמאות של “אי אלימות” מול תמיכה עקרונית במאבק המזוין הפלסטיני.
  4. השימוש בטקטיקות של “פעולה ישירה”.
  5. מודעות ISM לרמת הסיכון הגבוהה, שבטקטיקות של “פעולה ישירה”.

ב. נספח ב’ – ההרכב האנושי של ISM :

  1. מאפיינים כלליים.
  2. קווים לדמותם של פעילים בכירים ב-IS

ג. נספח ג’ – מאפייני הפעילות של ISM מאז הקמתו:

  1. הכשרת פעילי ISM
  2. מימון הפעילות של ISM
  3. פעילות ISM בשטחים בתקופת מערכת הטרור הפלסטינית (האנתיפאדה השנייה).
  4. השתתפות פעילי ISM במחאות במוקדי חיכוך (“נוסח בלעין”) בתקופה שלאחר האנתיפאדה השנייה.
  5. מעורבות ISM במשטים.
  6. שיטות הפעולה של ISM בראי המערכת המשפטית בישראל.

נספח ד’ – פריסת ISM ו”קבוצות התמיכה” שלו:

  1. כללי.
  2. נוכחות ISM ביהודה ושומרון וקשריו עם ארגונים מקומיים.
  3. מאפייני “קבוצות התמיכה” של ISM ברחבי העולם.

נספח ה’ – המדיניות התקשורתית של ISM .

נספח ו’- סרטון ובו קטעי וידאו בהם מופיעה הוידה עראף, בכירת ISM ו-FGM כשהיא מתדרכת פעילים שעלו על גבי ה- 2 Challenger .

למסמך המלא בפורמט PDF לחץ כאן

1 הארבעה הם: הוידה עראף (הדמות המרכזית ב-ISM וב-FGM ), בעלה (היהודי) אדם שפירו, גרטה ברלין ופול לארודי (שהסתכסך עם FGM והקים ארגון חדש בחוף המערבי של ארה”ב בשם Free Palestine Movement ).

2 על כל מתנדב לערוך סדנת הדרכה כבת כיומיים בטרם צאתו או מיד עד הגעתו.

3 Let Me Stand Alone. The Journal of Rachel Corrie by the Corrie Family Norton and Company, New York, London 2008 להלן: יומני רייצ’ל קורי.

4 במדריך של מזרח ירושלים אין אזכור של תאריך כתיבתו. אולם ההנחיות והמאמרים שבו עדכניים ברובם לשנת 2003 ונראה כי רובם לפחות לא עודכנו מאז. קיימת חפיפה רבה בין תכני מדריך זה לתכנים של מדריכים מסדנאות שהתקיימו בלונדון (2005) ובצפון קליפורניה (2004). מסמכים אלו יכונו בהמשך: מדריך מזרח ירושלים, מדריך לונדון: מדריך צפון קליפורניה.

סיכום כללי בנושא: מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל

מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל

תוכן עניינים

רקע: מקורו של הסכסוך הערבי יהודי בא”י

1. הנוכחות היהודית המתגברת בא”י – הסכסוך התחיל עם הגעת העליות הציוניות לא”י, כלומר החל מהעליה הראשונה (1882) ועד הקמת מדינת ישראל. הערבים תושבי הארץ הבחינו בגידול הדמוגרפי של הישוב העברי וחששו ממנו.
2. רכישת אדמות והתיישבות – ככל שגדל הישוב היהודי בארץ והתחזקה אחיזתו בקרקע ע”י רכישת אדמות והתיישבות, כך גדלה העוינות של ערביי הארץ למתיישבים החדשים שנתפסו כמי שמתכוננים לנשל את הערבים מאדמותיהם ולגרשם מהארץ. סבלו מכך חלק מהפלאחים העניים, שבשל היותם צמיתים מצאו את עצמם חסרי אדמה ובית שלאחר שהאדמה עליה ישבו נמכרה ליהודים. עם תום תקופת המנדט מנה הישוב הערבי כמיליון ושלוש מאות אלף תושבים, כ 60% מהם תושבי כפרים, חקלאים עניים ברובם.
3. שיתוף הפעולה בין ממשלת המנדט והישוב היהודי – לאחר שנכבשה הארץ ע”י הבריטים (1917) והוקמה ממשלת המנדט, הפכה א”י, הקדושה גם למוסלמים, לאדמה שאינה בחזקת מוסלמים. בנוסף לכך, שיתוף הפעולה בין ממשלת המנדט לישוב היהודי (לפחות עד אמצע שנות ה 30) הביאה לפיתוחו ולהתחזקותו של הישוב היהודי מבחינה ארגונית, כלכלית והתיישבותית. התפתחות זו הגבירה את תסכולם של תושבי הארץ הערבים שברובם נשארו עניים והגבירה את שנאתם ליהודים בא”י.
4. התפתחות הישוב היהודי והתנועה הציונית בא”י, חיזקה את המודעות הלאומית של התושבים הערבים והביאה להולדת התנועה הלאומית הפלסטינית. התנועה הלאומית פלסטינית החליטה להלחם בישוב העברי בא”י ע”י פעילות פוליטית וע”י טרור. כנגד פעולות הטרור הערביות הפעיל הישוב היהודי כוחות הגנה שחלקם השיבו בכוח על הטרור הערבי, דבר שהגביר את העוינות בין הצדדים.

שלבי המלחמה

אנו מחלקים את מלחמת העצמאות לשני שלבים מרכזיים:
שלב א– מיום לאחר החלטת החוקה (30 בנובמבר 1947) ועד יום לאחר הקמת מדינת ישראל (15 במאי 1948).
שלב ב’ – מ-15 במאי 1948 ועד לחתימה על הסכמי שביתת הנשק (אפריל 1949).

השלב הראשון של מלחמת העצמאות

מ-30 בנובמבר 1947 ועד 15 במאי 1948.החל מה 29 בנובמבר 1947 (החלטת החלוקה של האו”מ), אנו עומדים במצב שבו ישנם בא”י שלושה כוחות מרכזיים:

א. המנדט הבריטי, המחזיק כוחות צבא בארץ ומתכונן ליציאתו ממנה בתוך כמה חודשים. בשל החלטת האו”מ והעוינות של היהודים והערבים בארץ, הבין שלטון המנדט שלא יוכל להמשיך ולשלוט בארץ ולכן הוא היה מעוניין לסגת עם מינימום נפגעים, תוך שמירה על יחסים סבירים עם העולם הערבי (בשל האינטרסים הכלכליים והביטחוניים שלו).
ב. הישוב היהודי – היהודי מנה בתקופה זו כ 600 אלף תושבים מאורגנים בתנועות פוליטיות ובארגונים ציבוריים שספקו שירותים שונים לציבור, באופי של “מדינה בדרך” ונמצא בסכסוך קשה עם ערביי הארץ וביחסים מורכבים עם השלטון הבריטי (מעוניין מצד אחד ביציאת הבריטים ומצד שני מעוניין לשמור על יחסים מדיניים תקינים עם בריטניה). כוחו הצבאי המאורגן של הישוב מנה כ 80 אלף גברים ונשים שעסקו בסוגים שונים של פעילות צבאית. לישוב היהודי היו מספר כוחות צבאיים (יציינו כאן לפי גודלם ומידת השפעתם לדעתי):
1) ארגון “ההגנה” כוח צבאי גדול חצי לגאלי, המחזיק פיקוד מרכזי ועוסק בעיקר בהגנת הישובים היהודיים.
2) הפלמ”ח – פלוגות המחץ שהוקמו ע”י הבריטים בתקופת מלחמת העולם השנייה, כדי לסייע בהגנת א”י. הפלמ”ח הוא כוח חזק ומאומן שיהווה את אחד הבסיסים החשובים של צה”ל לאחר הקמתו.
3) האצ”ל – ארגון צבאי לאומי, מחתרת שפרשה מארגון ההגנה ב 1937 והייתה שייכת לתנועה הרויזיוניסטית של ז’בוטינסקי. מנחם בגין, לימים רוה”מ מטעם “הליכוד” היה מפקד הארגון. האצ”ל דגל ופעל בפעילות תוקפנית כנגד הטרור הערבי (“דם תחת דם”) וכנגד “הכובש הבריטי”.
4) לח”י – לוחמי חירות ישראל, מחתרת קטנה שפרשה מהאצ”ל ב 1940 משום שלא הסכימו להפסיק את הטרור כנגד הבריטים בשל מלחמת העולם השניה, מפקדם היה אברהם שטרן (“יאיר”), שנרצח ע”י הבריטים, את מקומו תפס יצחק שמיר, לימים ראש ממשלת ישראל.
ג. הישוב הערבי בא”י בעל תודעה לאומית פלסטינית, עם עוינות קשה וחוסר אמון בבריטים הנתפסים בעניו כמשתפי פעולה עם הציונות ובמלחמה עם הישוב היהודי, המתבטאת בפעילות טרור (של הכנופיות הערביות) ופעולות תגמול יהודיות. מספר הלוחמים הערבים היה כ 14 אלף רובם מאורגנים על בסיס כנופיות מקומיות, מצוידים בנשק קל בלבד.

1) הכוחות הלוחמים – מטרותיהם והיערכותם. הפלסטינים ומדינות ערב – לא הסכימו לקבל את החלטת החלוקה של כ”ט בנובמבר 1947 פתחו בליחמה נגד הישוב היהודי שהתאפינה בפעילות טרור כנגד יהודים. הפעילות בוצעה ע”י הכנופיות הערביות החמושות בשכונות גבול עירוניות, נגד ישובים מבודדים ובדרכים. ארועים לדוגמה: פגיעה במרכז מסחרי ברחוב יפו בירושלים, רצח 39 מעובדי בתי הזיקוק בחיפה, מצור על הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, מכונית תופת ברחוב בן יהודה בירושלים (50 הרוגים), ירי על שיירות ישראליות שהביאו אספקה לירושלים (בין שער הגיא לקסטל), לגוש עציון, ולקיבוץ יחיעם. בינואר 1948 הצטרפו לפורעים (שמנו כ 10,000 איש) גם כוחות “צבא ההצלה”, צבא מתנדבים ממדינות ערביות שונות (עיראק, סוריה, תימן ועוד), שמנה כ 4000 לוחמים. היה זה כוח חצי צבאי (אינו מקצועי וחמוש בנשק קל), שהונע ממוטיבציה דתית ולאומנית. מטרת הכוחות הערבים היתה: לסכל את החלטת האו”מ ע”י יצירת תוהו ובוהו בארץ, שיגרום למעצמות ל”מחשבה שניה” בקשר להחלטתם. בנוסף להביא לכיבוש ולגרוש היהודים מישובים מבודדים (בשלב זה הצליחו לבודד ישובים כולל ירושלים אך לא הצליחו לכבוש אותם). לפגוע בתנועה היהודית בדרכים ובכך לזרוע בהלה ולמנוע הגעה של אספקה לישובים מבודדים (ירושלים, גוש עציון, ישובים בגליל המערבי ובנגב).

הישוב היהודי – עד אפריל 1948 עיקר היוזמה היתה בידי הערבים והכוחות היהודיים היו עסוקים בהגנה על השכונות והישובים היהודיים, ובנסיונות להגן על השיירות בדרכים. החל מתחילת מאי 1948 עבר הישוב היהודי ממדיניות הגנה למדיניות התקפית ובכך נעסוק בפרק “תוכנית ד’ ותוצאותיה”.

2) מדיניות הפינוי של הבריטים כאמור הבריטים היו מעוניינים בביצוע תוכנית החלוקה של האו”מ, בנסיגה מהארץ המינימום נפגעים, תוך שמירה מקסימלית על האינטרסים שלהם במזה”ת (יחסים תקינים עם העולם הערבי, המשך חסותם על תעלת סואץ וגישה לשדות הנפט) – משימה שהתבררה כבלתי אפשרית בשל הסתירות שיש בה. המדיניות הבריטית הייתה לא פרו ערבית או פרו יהודית אלא כזו הפועלת למען האינטרס הבריטי, לפעמים התנגשה המדיניות הבריטית עם האנטרס היהודי ולפעמים עם הערבי. עקרון העברת האחריות היה מבחינתם: בכל אזור יקבל הצד החזק את השליטה בשטח (דוגמאות: מחד, פגעו בכנופיות ערביות בדרכים ומאידך, מנעו כניסת מעפילים ואספקת נשק להגנה). לשם ביצוע הנסיגה הם הגדירו צירי תחבורה החיוניים עבורם לשם הפינוי ואבטחו אותם באופן הדוק, כמו כן שמרו על נוכחות צבאית כבדה במחנות הצבא ובמשרדי הממשל הבריטי. שאר אזורי הארץ ננטשו על ידם באופן הדרגתי, מה שהפך את אותם אזורים פרוצים לאלימות הערבית ולרצון של היהודים להשתלט על כמה שיותר שטחים שננטשו ע”י הבריטים.

3) מוקדי הלחימה העיקריים בארבעת החודשים הראשונים (30 בנובמבר 1947 עד 15 באפריל 1948).

1. בערים המעורבות (ירושלים, חיפה, יפו, צפת וטבריה) – פעולות טרור שפגעו במסחר, בלימודים ובתנועה בתוך הערים ואליהן. עד תום התקופה השתלטו כוחות ההגנה בסיוע אצ”ל ולח”י על חלקים מהערים: טבריה חיפה צפת ויפו וירושלים (על רוב חלקה המערבי של העיר).

2. באזורים הכפריים – הכוחות הערבים ניסו לכבוש ישובים וקיבוצים מבודדים, כל נסיונותיהם עלו בתוהו, הישוב היהודי דבק בעקרון של אי נטישת ישובים בכל מחיר. הכפרים הערבים סבלו מהתקפות נגד של הכוחות היהודיים שהיו עדיפים עליהם מבחינה כמותית ואיכות כלי הנשק שהיתה ברשותם.

3. המלחמה בדרכים – כאן היו הערבים בעדיפות, שיירות וכלי רכב יהודיים הותקפו בדרכים ע”י כנופיות, הם הצליחו לפגוע בהם (כמות הנפגעים הייתה גדולה) וכמעט שיתקו לחלוטין תנועה על צירים מסוימים. לכוחות הערביים הייתה עדיפות בשל שיטת לוחמת הגרילה שנקטו, בשל הכרותם את השטח ובגלל הסיוע שקבלו מהכפרים בסביבה. רוב הנסיונות להעביר שיירות לירושלים, לגוש עציון וליחיעם שבגליל המערבי נכשלו והישובים הללו הושמו במצור.

4)תוכנית ד’ ותוצאותיה ב 10 במרץ 1948 החליטה הנהגת הישוב להפעיל את “תוכנית ד“. לישוב היה ברור שעם עזיבת הבריטים את הארץ יפלשו מדינות ערב ותפתח מלחמה כוללת נגד הישוב, כדי להגן על הישובים היהודיים היה צורך ליצור רצף טריטוריאלי בין הישובים. תוכנית ד, פקדה לכבוש את אותם שטחים וגם להשתלט על מחנות צבא ותחנות משטרה בריטיות, כמו גם תחנות רכבת ונמלי ים ואויר. התוכנית יצאה לפועל באפריל 1948 במבצע נחשון (15 באפריל) ובמבצעים שאחריו. המטרת מבצע נחשון היתה: “פריצת הדרך לירושלים” והסרת המצור על העיר, במסגרת המבצע נכבש הקסטל ומפקד הכוח הערבי בירושלים, עבד אל קאדר אל חוסני, נהרג. במסגרת מבצע זה ובמבצע “הראל” אחריו נפתחה זמנית הדרך לירושלים ואספקה הצליחה להגיע לעיר הנצורה. באותה תקופה, כבשו כוחות האצ”ל והלח”י את כפר דיר יאסין ליד ירושלים (כיום גבעת שאול, מעט אחרי מאפיית אנג’ל), לאחר כיבושה הם רצחו כ 250 מתושבי הכפר (שלא היו חמושים). נפילת חיפה בידי הכוחות היהודים ואח”כ טבריה, צפת, יפו, עכו והגליל המערבי כולו מסמלות את המפנה שנוצר בעקבות תוכנית ד. ערב סיום המנדט (14 במאי 1948), נוצר רצף טריטוריאלי יהודי ממטולה בצפון ועד באר טוביה בדרום (הרובע היהודי בירושלים, ישובי גוש עציון וישובי ים המלח נותרו מנותקים). היה זה בין הגורמים המכריעים בהחלטה להכריז על מדינת ישראל, מיד עם עזיבת הבריטים את הארץ ב 14 במאי 1945. ב.

ההכרזה על הקמת המדינה

השיקולים, הסיכויים והסיכונים בהכרזה על הקמת מדינת ישראל במאי 1945 היו ידועות להנהגת הישוב העובדות הבאות:
1. הבריטים עומדים לעזוב את הארץ על 15 במאי ואינם מוכנים להשאר במקום כדי לוודא את ביצוע החלטת החלוקה (כפי שביקש האו”מ).
2. מדינות ערב מתכוננות לפלוש ולכבוש את הארץ (דווח ע”י גולדה מאיר שפגשה בחשאי את מלך ירדן עבדאללה).
3. ארה”ב מבקשת לדחות את ביצוע החלטת החלוקה בטיעון שמדינת ישראל לא תוכל לעמוד במלחמה (כנראה שהדבר נבע משיקולים פרו ערבים במחלקת המדינה האמריקאית). ברה”מ לעומת זאת תמכה ללא סייג בהקמת המדינה. במהלך חודש מאי נערכו בהנהגת הישוב דיונים קדחתניים בשאלה האם להכריז על הקמת המדינה מיד עם עזיבת הבריטים? הסיכון היה עצום: התקפה משולבת של כל ארצות ערב, חרם בין לאומי ואמברגו על קניית נשק, וכמות נפגעים שהישוב לא יוכל לעמוד בה. הסיכוי היה יחיד במינו: יתכן שדחיית ההחלטה תגרום לביטול תוכנית החלוקה ולהחלטה אחרת שתהיה פרו ערבית לחלוטין. בן גוריון, יו”ר הסוכנות היהודית ומנהיג הישוב החליט לקחת את הסיכון מפני שהאמין שבהתארגנות נכונה, בגיוס כללי ובמשמעת של הארגונים הלוחמים אפשר יהיה לעמוד באתגר. ואכן ב 14 במאי אחר”צ בת”א, הוכרז הישוב היהודי כמדינה ושמה “ישראל”, מונתה ממשלה ומועצת עם זמנית, ונחתמה מגילת העצמאות. ההחלטה נכנסה לתוקפה ב 15 למאי מיד עם עזיבת הבריטים את הארץ. המלחמה החלה כבר באותו לילה. ג.

הקמת צה”ל ופירוק המחתרות

עם הקמת המדינה הוחלט על פירוק המחתרות והקמת “צה”ל”, שבתוכו השתלבו שלושת המחתרות והפלמ”ח. ארגון ההגנה היה הגוף המרכזי שהרכיב את צהל אליו הסתפחו אנשי האצ”ל והל”י שהתפרקו בהסכמה (פרט לירושלים, בה פורקו המחתרות מאוחר יותר). בן גוריון הבין שבמדינה ריבונית אסור שיהיו כוחות צבאים שאינם סרים למרות הממשלה ולכן החליט כך. זו הייתה החלטה קשה לאנשי הארגונים שאיבדו את מעמדם ועצמאותם (הדבר בלט בפלמ”ח), אך הם הבינו ברובם את גודל השעה ולכן הסכימו להנחיה. פרשת אלטלנה ביוני 1948 מסמלת את היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל וגם מסמלת את נחישותו של בן גוריון להקים מדינה ריבונית ומסודרת, בה מונופול הכוח שמור בידי הממשלה החוקית. הנשק של צה”ל הגיע ממקורות שונים: נשק המחתרות, נשק מיצור עצמי ורכש ממדינות שונות במיוחד מצ’כוסלובקיה והוא כלל, נשק קל, ארטילריה, מעט מטוסים, ורכב משוריין. גיוס החובה, המתנדבים מחו”ל ורכש הנשק הפך את צה”ל לצבא גדול וחזק יחסית, שיכל לגבור על הצבאות הערבים בשל גודלו, נסיונו ואירגונו. ד.

השלב השני של מלחמת העצמאות

מ-15 במאי 1948 ועד לחתימה על הסכמי שביתת הנשק.

1) תקופת הבלימה – מראשית הפלישה ועד ההפוגה הראשונה. בשבת 15 במאי 1948 החל השלב השני של המלחמה עם פלישת צבאות ערב: מצרים, סוריה, לבנון, עבר-הירדן ועיראק היו צבאות סדירים, לרשותם עמדו כוחות שריון, ארטילריה ואוויר. הבעיה המרכזית של הצבאות הערביים היתה, שלא הצליחו להביא לידי ביטוי את מלוא יכולתם ויתרונם כי לא פעלו לפי תכנית אחת ותחת פיקוד אחיד ולכן הצלחת הייתה מוגבלת. הצבא הלבנוני פלש לגליל העליון המזרחי ,נערך באזור רמות נפתלי, וכבש את משטרת נבי יושע. הצבא הסורי תקף בעמק הירדן וכבש את קיבוץ משמר ושם נבלם ע”י צה”ל. הצבא העיראקי פלש באזור קיבוץ גשר. העיראקים השתלטו על מפעל החשמל בנהריים, אך נכשלו בניסיונותיהם לכבוש את קיבוץ גשר ונסוגו. הלגיון הערבי , צבא “עבר הירדן” (מדינת ירדן של ימנו) תקף באזור ירושלים. כוחות הלגיון תפסו את אזור לטרון וחסמו את הדרך לירושלים. שלושה ניסיונות לכבוש את לטרון נכשלו, אך במהלך הקרבות נכבש השטח ממערב ללטרון. הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים נשאר מנותק. ניסיונות פריצה לעיר העתיקה נכשלו, בסוף מאי נכנע הרובע לאחר שרבים ממגניו נפגעו. כוחות הלגיון תקפו במגמה לפרוץ גם למערב ירושלים. הם הצליחו לכבוש את שכונת שיח’ ג’ראח, אך נבלמו בניסיונם להתקדם. הר הצופים נותר כמובלעת יהודית בשטח הערבי. בדרום ירושלים תקפו כוחות ירדניים ומצריים את קיבוץ רמת רחל. שלוש פעמים עבר הקיבוץ מיד ליד, אך נשאר בידנו. הצבא המצרי פלש בדרום בשני צירים. המאמץ העיקרי נע לאורך כביש החוף לכיוון תל אביב, והמשני דרך באר שבע וחברון לעבר ירושלים. קיבוץ יד מרדכי נפל לידי המצרים לאחר לחימה קשה. המצרים התקדמו עד אשדוד, ושם עצרו ליד הגשר שפוצצו כוחותינו (גשר “עד הלום”).

בשל המלחמה, האו”ם גילה מעורבות בבעיית ארץ ישראל, ומינה את הרוזן השוודי ברנדוט כמתווך מטעם האו”ם כדי שיפעל להפסקת אש ויסייע במציאת פתרון של שלום. ביוזמת האו”ם ובתיווכו של ברנדוט הסכימו הצדדים להפוגה, וזו נכנסה לתוקפה ב-11 ביוני לפרק זמן של ארבעה שבועות, שבמהלכם אמור היה להעשות מאמץ מדיני להגיע להסדר.

2) ההפוגה הראשונה. צה”ל ניצל את ההפוגה להתארגנות, למנוחה לכוחות המותשים ולגיוס לוחמים חדשים לשורות הצבא. עם פרוץ המלחמה בריטניה וארה”ב הטילו אמברגו (איסור מכירת נשק) על הצדדים הלוחמים, צה”ל רכש נשק מצ’כוסלובקיה בתווך של ברה”מ. במהלך ההפוגה הועברה לירושלים הנצורה אספקה ונפרצה “דרך בורמה”, שאפשרה את חידוש הקשר עם ירושלים.

3) קרבות עשרת הימים, ההפוגה השנייה והמבצעים האחרונים. לאחר תום ההפוגה הראשונה (9 ביולי 1948), יזם צה”ל מתקפה שנמשכה 10 ימים רצופים, שבמסגרתה נבלמו צבאות ערב בכל האזורים ואף נכבשו שטחים נוספים. הערים הערביות רמלה ולוד נכבשו ותושביהם גורשו (המטרה הייתה להרחיב את הפרוזדור לירושלים), ולאחר מכן ראש העין, בחזית הצפון נכבשה נצרת. לאחר 10 ימי קרבות קבע האו”מ הפוגה שניה שנכפתה על הצדדים מכוח צו של מועצת הביטחון של האו”מ. ב 17 לספטמבר 1948 נשלח לאזור הרוזן השוודי פולקה ברנדוט שהציע שתי תוכניות חדשות לחלוקת א”י. הערבים דחו אותה ואח”כ גם מדינת ישראל. הרוזן נרצח ע”י פעילים של ארגון הלח”י לשעבר (בירושלים ב – 17.9.48) ובשל כך פרק בן גוריון את יחידות האצ”ל והלח”י האחרונות שנשארו בירושלים ופזר אותם ביחידות צה”ל. ההפוגה שנכפתה השאירה את המצב ללא הכרעה במלחמה – מצב לא נוח מבחינתה של ישראל משום צבאות ערב היו עדיין בתחום ישראל. לכן ביצעה ממשלת ישראל מספר מבצעים במטרה להשיג הכרעה ולסלק באופן סופי את צבאות ערב מהארץ. מבצע “יואב” שנערך בין ה – 15 ל – 22 באוקטובר 1948. מטרתו הייתה לפרוץ את הדרך אל הנגב, שהיה מנותק על-ידי המערך המצרי. בתום המבצע נוצר קשר יבשתי עם הנגב, באר שבע נכבשה חלק מהצבא המצרי הושמד, וחטיבה שלו נותרה מכותרת ב”כיס פאלוג’ה”. מבצע “חירם” בין ה – 29 ל – 31 באוקטובר. במהלכו השתלטו כוחותינו על הגליל העליון עד גבול לבנון ואף על רצועה בתוך שטח לבנון. מבצע “חורב”, שמטרותיו הצבאיות היו למגר את הצבא המצרי ולסלקו מתחומי ישראל. המבצע החל ב-22 בדצמבר כוחות צה”ל הגיעו עד מבואות אל עריש בתוך סיני. 4)

הסכמי שביתת הנשק והיווצרות בעיית הפליטים הפלסטינים.

החדירה לסיני עוררה פעילות מדינית, בעקבותיה פינה צה”ל את כוחותיו מסיני ונפתחו בינואר 1949 ברודוס שיחות שביתת הנשק עם מצרים. ההסכם עם מצרים נחתם ב- 24.2.49 וחודש לאחר מכן ב- 23.3.49 נחתם הסכם עם לבנון. ב- 4.3.49 החל משא ומתן עם ירדן. הירדנים טענו לשליטה על הנגב הדרומי. מבצע “עובדה”, שנערך בין ה- 6 עד ה- 10 במרס 49 , נועד לקבוע את עובדת שליטתה של ישראל בנגב. הכוחות התקדמו לעבר אילת בשני צירים, לאורך הנגב ובערבה. כוח נוסף השתלט על עין גדי. ההסכם עם ירדן נחתם ב- 3.4.49.כאשר הנגב כולו, כולל אילת בידנו. המשא ומתן עם סוריה החל ב- 5.4.49 וההסכם עמה נחתם רק ב- 20.7.49. עם חתימת הסכם זה באה מלחמת העצמאות אל סיומה.

תוצאות המלחמה והווצרות בעיית הפליטים הפלסטינים

1. המלחמה ארכה כ 15 חודשים במהלכה נהרגו כ 6000 לוחמים ואזרחים ונפצעו רבים. הטרגדיה הייתה קשה שכן הישוב איבד כאחוז אחד מתושביו, חלקם עולים חדשים ונצולי שואה.

2. שטח המדינה הורחב הרבה מעבר לתוכנית החלוקה ונוצר רצף טריטוריאלי בין ממטולה ועד אילת.

3. רעיון הפיכתה של ירושלים לעיר בין לאומית נגנז והיא חולקה לשני ערים: מזרח ירושלים ירדני ומערה ישראלי.

4. בעקבות הסכמי שביתת הנשק ברודוס נקבעו למדינת ישראל גבולות בין-לאומיים מוכרים ע”י הקהילה העולמית. קו הגבול שנקבע סומן בקו ירוק על המפות ומכאן שמו “הקו הירוק”.

5. כתוצאה מהמלחמה הפכו מחצית מערביי א”י לפליטים, לרוב עקירתם הייתה תוצאה ישירה של המלחמה (בריחה), אך היו מספר מקרים א מבוטלים בהם גורשו הערבים ע”י צה”ל (למשל דיר יאסין, רמלה, לוד ועוד). הפליטים התרכזו במחנות פליטים בגדה המערבית (בשליטת ירדן), בירדן, בסוריה, לבנון וברצועת עזה (בשליטת מצרים). היה זה אסון הומניטרי בקנה מידה גדול עבור ערביי הארץ שנותקו מאדמתם וממולדתם ונשארו חסרי כל, לכן הם מכנים את יום העצמאות שלנו בשם “נכבה”, שמשמעותו יום האסון. חלק מערביי הארץ שנכבשה ע”י ישראל בחרו להשאר במקומם (למשל הכפר אבו גוש ואחרים) ומדינת ישראל אפשרה להם להמשיך ולחיות בה תחת משטר כיבוש צבאי (שנים לאחר מכן הפכו רובם לאזרחי המדינה). מבחינות רבות, נזרעו במלחמת העצמאות הזרעים הראשונים למלחמה הבאה (מלחמת ששת הימים יוני 1967), משום שהפלסטינים שאפו לחזור למולדתם ומדינות ערב לא יכלו לקבל את התבוסה הצורפת שספגו במלחמה וכל כן ציפו ליום הנקמה במדינת ישראל.

במאמץ להרחיב את מלחמת הג’יהאד במערב טרוריסטים הפכו את הרשת החברתית “פייסבוק” למוקד המפגש העיקרי. מעצרו של מוחמד חוסיין, תושב בולטימור שהביע את רצונו למות קדושים בדף הפרופיל האישי שלו, פקח את עיניהם של אנשי ה-FBI ושפך אור על התופעה המסוכנת. בנוסף למשאלותיו שהתגלו הצליחו החוקרים להגיע גם לחבריו, מתאבדים פוטנציאלים ומגייסים חדשים.

המלחמה בטרור שברשת הפכה בשנים האחרונות לעיקשת יותר, וקשה הרבה יותר מאשר בשנים עברו. ישנם עשרות דפים המהללים את הג’יהאד ואת המלחמה במערב. דפים אלו המפוזרים ב”פייסבוק” אינם פעילים יתר על המידה, מדובר לרוב במספר הודעות הפורסות את הרעיון המרכזי: מלחמה “בחזירים הכופרים” והפצת האסלאם הקיצוני. אולם דרך אלו ניתן להגיע לחברים המאמינים, אותם אלה המחפשים השתייכות חברתית-דתית כאשר ברקע ארגונים ותאים קטנים המחולקים לנושאי המלחמה: הבסת כוחות הברית באפגניסטן, הדחתו של אבו-מאזן ותמיכה בחמאס, הפסקת הסנקציות על איראן, תמיכה במדינת חיזבאללה בלבנון וכך הלאה.

כניסה לכל פרופיל שכזה מגלה עולם ומלואו, מחד קריאה ברורה לאלימות ומאידך מתגלה הצד “ההומאני”, הקורא לקהילה הבינלאומית להתעורר “לאחר הטבח” שנעשה במזרח התיכון ע”י צה”ל ובפקיסטן ובאפגניסטן ע”י “השטן הגדול”, ארה”ב. המדאיג הוא שיותר ויותר צעירים מאירופה ומצפון אמריקה מצטרפים כחברים לארגונים השונים.

בשיטוט בדפים מתגלה דרך המובילה את הגולש החוצה מ”פייסבוק” הישר אל פורומים חיצוניים הסגורים לחברים בלבד. המלל זהה בעיקרו: ביקורת חסרת תקדים על המערב ושירי הלל למתאבדים שהקריבו את חייהם במלחמה נגד הכופרים. הגיבורים הראשיים שתופסים את הכותרות הם מטיפים קיצוניים “אם הסלעים יכלו לדבר הם היו קוראים למוסלמי: יש יהודי שמתחבא מאחורי, בוא וערוף את ראשו”. טקסטים רבים בערבית מופצים ללא הרף, וילדי המערב הקיצוניים מתחננים לתרגום לאנגלית ומעלים את תמונותיו של בן-לאדן וחבריו.

אנליסטים רבים העלו את העובדה שהדפים עדיין פועלים ברשת בגלל בקשותיהם של גורמי הביטחון, מעבר לעובדה שהדף מאיים כביכול ולכאורה מעודד אלימות הוא מגלה עולם חדש ומקל את עבודת החוקרים, השאלה היא האם התועלת גדולה יותר מהנזק הפוטנציאלי המקרב עוד ועוד מתושבי המערב אל הקיצוניות האסלאמית שקוראת בפה מלא ומברכת את “הגורים החדשים שרוצים להיות אריות ג’יהאד”.

המשמעויות הביטחוניות והאסטרטגיות העכשוויות של ויתור על רמת הגולן במסגרת הסכם שלום אפשרי בין ישראל לסוריה

האלוף (במיל.) גיורא איילנד

26 אפריל, 2009



מאז תחילת שנות ה-90 התקיימו מגעים ישירים ועקיפים בין ישראל וסוריה במטרה לבחון אפשרות להגיע להסכם שלום.  ברוב המקרים לא הבשילו המגעים לכדי משא ומתן אמיתי וגלוי, שתכליתו להגיע להסכם מפורט. יוצא דופן היה המהלך שהוביל אהוד ברק בשנים 2000-1999. המשא ומתן באותה עת הגיע לכדי דיון פרטני שעסק גם בסידורי הביטחון, שאמורים היו לפצות את ישראל על אובדן רמת הגולן. השיחות ההן לא הגיעו לכדי חתימה על הסכם שלום, אך הסיבה לחוסר היכולת להגיע להסכם לא נבעה מפער משמעותי בנושא הביטחוני, שכן בנושא זה הגיעו שני הצדדים להסכמה כמעט מלאה. התהליך שהתחדש בשנת 2008, התנהל תחת ההנחה כי יש פיתרון צבאי שיפצה את ישראל על אובדן הגולן ושפיתרון זה קביל על הסורים.

תכלית מאמר זה היא להוכיח כי אין לישראל מענה ביטחוני סביר ללא רמת הגולן. לא רק שה”פיתרון” של שנת 2000 היה לא סביר כבר אז, אלא שהנסיבות המשתנות, גם האסטרטגיות וגם האופרטיביות, עושות את הוויתור על הגולן כיום למעשה מסוכן עוד יותר.

מסמך זה בנוי משבעה פרקים:

  • מאפיינים גיאוגרפיים והיסטוריים של רמת הגולן.
  • הסכם שלום- האמת מול אשליות.
  • התפיסה המבצעית במצב של מלחמה מול סוריה.
  • משמעיות נגזרות ממבנה השטח.
  • הסדרי הביטחון שנידונו בשנים 2000-1999.
  • השינויים שחלו מאז שנת 2000.
  • סיכום משמעויות מדיניות וצבאיות.

מאפיינים גיאוגרפיים והיסטוריים של רמת הגולן

המבנה הגיאוגרפי של הגולן

מבחינה גיאוגרפית גודלה של רמת הגולן הנו 1800 קמ”ר. השטח הנמצא בידי ישראל גודלו כ-1200 קמ”ר בלבד. רמת הגולן מתוחמת בצפון על ידי הר חרמון (רק חלקו בידי ישראל), במערב בנהר הירדן ובכינרת ובדרום בנחלים הרקד  והירמוך. אורך הרמה הוא 62 ק”מ. רוחבה במקום הכי צר (מאזור מג’ד אל שאמס לירדן) הוא 12 ק”מ בלבד. הרמה  רחבה יותר במרכזה (עד 26 ק”מ בגזרת הר פארס) ואח”כ כלפי דרום נעשית שוב צרה. גובה שיא החרמון בשטח הנמצא בידי סוריה הוא כ-2800 מ’. המקום הגבוה ביותר והנמצא בידי ישראל הוא “מצפה שלגים” וגובהו כ-2300 מ’. ממקום זה הרמה יורדת בכיוון דרום מערב. הגובה הממוצע בצפון הרמה הוא 1000-1200 מטר ואילו בדרומה גובה הרמה הוא כ-250 מטר מעל פני הים (כ-450 מטר מעל הכינרת)
המדרון היורד מצפון מזרח לדרום מערב הוא מתון עד חלקו האחרון, שבו ישנה ירידה תלולה כלפי הירדן במערב והירמוך בדרום. הקטע האחרון הוא מדרון תלול ומצוקי.

החלק המזרחי של רמת הגולן  הוא קו פרשת המים. ישנו קו של גבעות המתחיל בחרמון בצפון ויורד דרומה לאורך קו רכס כמעט רציף עד אזור תל פארס. השליטה על קו זה נותנת יתרונות צבאיים משמעותיים. מצד אחד היא מאפשרת שליטה באש ובתצפית לטווח של עשרות ק”מ לתוך סוריה, ומצד שני רוב השטח הישראלי בגולן נותר ב”מדרון אחורי”, מחוץ ליכולת התצפית ואש שטוחת מסלול סורית. בנוסף, קו גבעות זה אינו עביר ברובו לתנועת טנקים, דבר שמחייב אויב משוריין לנוע בתוך שטחים נמוכים,צפויים ונשלטים.

ההיסטוריה של הגולן

ההתיישבות היהודית בגולן החלה בימיו של המלך הורדוס (23 שנה לפני הספירה). היהודים הקימו עשרות ישובים בדרום הרמה ומרכזה. עד היום שמורים שרידים של בתי כנסת ומבנים אחרים באזור העיר קצרין. הישוב היהודי בגולן נחרב על ידי הרומאים כחלק מדיכוי המרד הגדול. מפורסם במיוחד הוא כיבוש העיר גמלא והרג תושביה בשנת 66 לספירה.

אחרי מלחמת העולם הראשונה חילקו ביניהם האנגלים והצרפתים את המזרח התיכון (הסכם סייקס פיקו). הגבול בין שתי האימפריות נקבע וסומן ב-1923, כאשר צרפת קיבלה את סוריה ולבנון ואילו אנגליה קיבלה את ארץ ישראל. הגבול בין האימפריות נתן לאנגלים יתרון ברור בכל הקשור למים. נקבע כי הגבול יעבור מזרחית למעיין הבניאס, 50 מטר מזרחית לירדן ו-10 מטר מזרחית לכינרת, וזאת בכדי לא להשאיר ספק כי לאנגליה תהיה שליטה בלעדית על מקורות המים.

הסורים שלטו ברמה מאז קבלת עצמאותם ועד 1967. במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את רמת הגולן. השטח שנשלט על ידה כלל את השטח המוחזק על ידה כיום ועוד שטח במרכז הגולן, הכולל גם את העיר קונייטרה.

במלחמת יום כיפור (1973) כבשו הסורים את החרמון וכן הצליחו בדרום הגולן לפרוץ את קו ההגנה הישראלי, שהתבסס על קו התילים. בצפון רמת הגולן הם נבלמו לפני קו זה. במתקפת הנגד החזיר צה”ל לשליטתו את כל השטח הכבוש ואף כבש שטח נוסף בתוך סוריה (“המובלעת הסורית”).

על פי הסכם שביתת הנשק מאפריל 1974 הסכימה ישראל להחזיר לסוריה את “המובלעת” ועוד שטח הכולל את העיר קונייטרה. למרות לחץ דיפלומטי קשה של שר החוץ האמריקאי קיסינג’ר סרבה ישראל לסגת עוד מערבה מקו זה. הופגנה עמדה נחרצת ועל פיה “גבעות קונייטרה” (חרמונית, אביטל ובנטל) יישארו בידי ישראל.

ברמת הגולן חיים כיום כ-40,000 איש כמחציתם יהודים. השאר הם כ-17,000 דרוזים הגרים בארבעה ישובים בצפון מזרח הרמה וכ-3000 עלווים הגרים ברג’ר על הגבול הישן של ישראל,סוריה ולבנון.

הסכם שלום עם סוריה- האמת מול אשליות

הסכם שלום בין ישראל וסוריה הוא דבר אפשרי. סביר כי בהינתן תנאים נוספים (תמיכה אמריקאית) הסורים באמת ובתמים יהיו מעוניינים בו. הסכם שלום  כזה יכלול ארבעה מרכיבים בלבד: העברת (כל) רמת הגולן לריבונות סורית מלאה; קיום יחסים דיפלומטים בין המדינות; הסדרה של נושא המים וקיום סידורי ביטחון האמורים לפצות את ישראל על אובדן השטח. ללא קשר למידת הכדאיות של הסכם כזה מבחינת ישראל, וללא קשר לניתוח הסעיף הרביעי (שזו תכליתו העיקרית של המאמר) נוצרה בשנה האחרונה נטיה מסוכנת להאמין כי להסכם שלום עם סוריה יהיו השלכות חיוביות בשבעה נושאים נוספים. למרבה הצער אין בסיס רב להערכה כזו. כל שבעת הנושאים מייצגים אולי משאת נפש, אך תהיה זו אשליה מסוכנת להאמין כי הם תוצרי לוואי בטוחים להסכם שלום ישראלי-סורי.

אצטט את שבע הטענות ואנסה להסביר מדוע הן שגויות:

•1.     “הסכם שלום ישראלי-סורי ייצור חיץ בין סוריה ואיראן”

גם אם יחסי איראן-סוריה ייפגעו בעקבות הסכם שלום עם ישראל, דבר שכלל אינו מובטח (הסורים מתעקשים רשמית כי זה לא יקרה, ואילו איראן אינה מתנגדת להסכמים עם ישראל, כל עוד מוביל הדבר לוויתורים טריטוריאליים של ישראל), הרי לנושא זה אין כל קשר לבעיה העיקרית שאיראן מייצרת – מאמציה להשיג נשק גרעיני. סוריה אולי זקוקה כיום לאיראן, אך איראן אינה זקוקה לסוריה. האיום האסטרטגי החמור ביותר על ישראל הוא נשק גרעיני בידי איראן. קיומו של איום זה לא יושפע כלל מכינונו או אי-כינונו של שלום בין ישראל לסוריה.

•2.     “הסכם שלום בין סוריה לישראל יחליש את חיזבאללה”

בשנים 1999-2000 שלטו הסורים בלבנון גם למעשה וגם באופן חצי רשמי. בזמן ההוא הם לא יכלו להתחמק מאחריותם למתרחש בלבנון, ולכן נאלצו להסכים כי הסכם שלום של ישראל עם סוריה משמעותו גם הסכם שלום מלא עם לבנון. הסכם שלום עם לבנון חייב אז את הסורים לערוב לפירוק הכוח הלוחם של חיזבאללה.

כיום המצב שונה. בלחץ בינלאומי נאלצה סוריה (ב-2005) להוציא את כוחותיה מלבנון ועכשיו היא אינה אחראית למדינה זו. היות וסוריה יכולה להתחמק מאחריותה ללבנון, והיות והאינטרס שלה יהיה להמשיך ולחזק את חיזבאללה, גם אם יהיה שלום בינה  לישראל, הרי ברור כי חיזבאללה ימשיך להוות איום על ישראל גם לאחר חתימה על הסכם שלום (המשמעויות המבצעיות ממצב בו אין כוחות ישראלים ברמת הגולן, אך חיזבאללה ממשיך להוות איום מגבול לבנון, יפורטו בהמשך).

•3.     “הסכם שלום ישראלי-סורי ימנע את התחמשות חיזבאללה”

חיזבאללה מקבל את הסיוע העיקרי (פוליטי,כלכלי וצבאי) מאיראן. איראן יכולה להעביר נשק לחיזבאללה דרך סוריה, אך ניתן לעשות זאת גם בדרכים אחרות. היות והאינטרס הסורי להמשיך ולחזק את חיזבאללה יתקיים גם אחרי חתימת הסכם השלום, הרי שצפוי כי זרימת נשק מסוריה לחיזבאללה תימשך, גם אם השיטות יהפכו להיות יותר חשאיות. כדאי לזכור כי מצרים “התקשתה” למנוע הברחות נשק משטחה לעבר עזה, למרות שמדובר ב-12 ק”מ בלבד ובשטח מישורי. אורכו של הגבול בין סוריה ללבנון הוא מאות ק”מ, רובו בשטח הררי ועשיר בתכסית. כל עוד הרצון להמשיך ולהזרים נשק יהיה קיים בשני הצדדים, יש להניח כי יתממש ובהיקף גבוה.

•4.     “הסכם שלום עם סוריה יסייע למסלול הישראלי- פלשתיני”

יש להניח כי ההיפך הוא הנכון. בהנחה כי קשה יהיה לישראל לנהל את שני המסלולים במקביל, ירגישו הפלשתינים כי שוב הם נדחקים לעדיפות נמוכה. סביר כי הדבר יוביל לתסכול ובעקבותיו תיתכן גם התפרצות ה”אינתיפאדה השלישית”.

•5.     “הסכם שלום בין סוריה לישראל יאלץ את סוריה להוציא את מפקדות החמאס מדמשק”

זה אולי יקרה, אך למה זה חשוב? מדוע זה חשוב היכן נמצא חאלד משעל, מנהיג “חמאס חוץ”? יותר מכך, אם יהיה הסכם שלום בין ישראל לסוריה דווקא עדיף שמפקדת החמאס תהיה בדמשק (שם ניתן להשפיע עליה) ולא בתימן, סודן או סומליה.

•6.     “ההסכם ישפר את יחסי ישראל עם העולם הערבי”

אין לכך כל בסיס. העולם הערבי מחויב לנושא הפלשתיני אך לא לנושא הסורי. כפי שהסכם שלום ישראל-מצרים ואח”כ ישראל-ירדן לא שינה דבר ביחס מדינות ערב לישראל, כך גם הסכם אפשרי עם סוריה לא יעשה את השינוי.

•7.     “הסכם שלום עם סוריה יגדיל את התמיכה הבינלאומית בישראל”

אין קשר. העולם כועס על ישראל בגלל “הכיבוש” של הפלשתינים ורוצה כי בעיה זו תיפתר. השפעת שלום עם סוריה על הלגיטימציה של ישראל תהיה זניחה.


ישנם רבים הטוענים כי ויתור על הגולן יוצר אמנם סיכון טקטי לא קטן, אך סיכון זה הינו כדאי מול היתרונות האסטרטגים הגדולים שיביא הסכם השלום עם סוריה. כפי שניתן להיווכח מניתוח שבעת הסעיפים, היתרונות האסטרטגים הם קטנים וכלל אינם מובטחים.

תפיסת הביטחון של ישראל כיום

שינויים ביחסי העוצמה

מאז מלחמת יום כיפור השתנו מהותית יחסי העוצמה בין ישראל לסוריה. השינוי העיקרי  מתייחס פחות למאזן הכולל ויותר למרכיביו.

בתחום הקונבנציונלי “הקלאסי” גדל הפער לטובת ישראל כמעט בכל מימד. הסכנה של פלישת דיביזיות סוריות משוריינות, סכנה שהייתה כה מוחשית בשנת 1973, קטנה משמעותית, בין היתר בשל שיפור מאד גדול ביכולת הישראלית להשמיד מטרות רק”מ(רכב קרבי משוריין) הן מהאוויר והן מהקרקע.

היתרונות היחסיים של חיל האוויר הישראלי וחיל הים הישראלי על אלו של סוריה גדלו גם הם באופן ניכר.  חיל האוויר של סוריה נמצא בכשירות טכנית ומבצעית נמוכה מאד. מערך ההגנה האווירית, שהיה נקודת חוזק של סוריה, ממשיך להוות אתגר, אך השתפר מעט יחסית לשיפור היכולות של חיל האוויר הישראלי להתמודד איתו.

מול גידול ברור ביתרון הישראלי בנושאים אלו פיתחו הסורים שלוש יכולות המקזזות רבות מהיכולות הישראליות: האחד, יכולת של “קרב קרוב”– אלו יכולות של חי”ר ללא רק”מ המשופע בטילי נ.ט מהמתקדמים ביותר עם אמצעי ראיית לילה ואמצעים משלימים אחרים. היות וב-40 שנה האחרונות השיפור שחל בנשק הנ”ט (טווח יעיל,חדירות,ניידות,יכולת לילה) גדול יותר מהשיפור שנוצר ביכולת הטנק, נוצר מצב שהאפקטיביות של כוחות חי”ר וקומנדו הפועלים בשטחים בנויים או בשטחים עשירי תכסית כנגד כוחות משוריינים גדלה באופן ניכר.

היכולת המשמעותית השנייה שפיתחו הסורים היא בתחום טילי קרקע-קרקע. בנוסף למערך של טילים כבדים המסוגלים לכסות כמעט מכל מקום בסוריה כל מטרה בישראל, הצטיידו הסורים בכמות גדולה של רקטות בעלות טווח יעיל של בין מספר עשרות ק”מ לכ-200 ק”מ. מערך זה בעייתי מבחינת ישראל אף יותר מהטק”ק הכבד. מדובר במספרים גדולים בהרבה, ביכולת הסתרה טובה יותר ובדיוק גדול יותר.

התחום השלישי הוא קיומו של ארסנל של נשק כימי, המסוגל להיות משוגר הן על ידי הטילים והן בעזרת אמצעים אחרים.

התפיסה כיום

בתפיסת הלחימה מול סוריה מנסה צה”ל למקסם את יתרונותיו היחסיים על היריב.

התפיסה  כיום מתבססת על שבעה עקרונות:

  • 1. בהנחה שמלחמה עם סוריה משמעותה גם מלחמה עם לבנון (חיזבאללה), תינתן קדימות להבסת סוריה.
  • 2. קו ההגנה הקיים ברמה”ג הוא קו כמעט אופטימאלי. הדבר מאפשר גם הגנה על רמת הגולן בכוח קטן יחסית וגם מעבר למתקפה בתנאים נוחים. בנוסף, תנאי הקרקע הנוחים למגננה מאפשרים להקצות את מירב חיל האוויר בתחילת הלחימה לטובת השגת עליונות אווירית ולא לטובת סיוע לקרב היבשה. השגת עליונות אווירית בתחילת לחימה הנה תנאי הכרחי ליצירת אפקטיביות אחר-כך הן בלחימה נגד מערך טילי הקרקע קרקע הסורים, הן בלחימה ביבשה והן לטובת פגיעה קשה במטרות תשתית.
  • 3. ניצחון על סוריה יושג בראש וראשונה בשל היכולת להשמיד חלקים משמעותיים מהכוח הסורי בים, ביבשה ובאוויר.
  • 4. ניצחון מהיר מחייב יכולת תמרון המסוגלת ליצור איום יבשתי על מרחב דמשק תוך מספר יממות.
  • 5. יש למנוע שימוש סורי בנשק כימי בין אם על ידי פגיעה בו או באמצעות יצירת הרתעה.
  • 6. ללא קשר לגודל ההישג הטריטוריאלי בתוך סוריה יש למנוע כל הישג טריטוריאלי סורי בשטח ישראל בתום המלחמה.
  • 7. אין לישראל יכולת למנוע ירי טק”ק ורק”ק מסיבי לעבר ישראל, לרבות לעבר כל מרחב העורף האסטרטגי. ניתן לצמצם משמעותית את היקף הירי לעורף ישראל על ידי הקצאה של אמצעים רבים, אך המענה היעיל ביותר לאיום זה הוא השגת ניצחון מהיר. הניצחון יושג על ידי נטרול עיקר הכוח הצבאי הסורי תוך שמירה על יחסי שחיקה טובים, פגיעה באינטרסים של השלטון (השמדת מטרות “אסטרטגיות”) ויצירת איום יבשתי על הבירה.

חשיבות העומק האסטרטגי

המאפיין הגיאו-אסטרטגי היה ונשאר אחד הגורמים העיקריים הקובעים את יכולתה של מדינה להגן על עצמה. אנגליה לא נכבשה מעולם – לא משום חוזק צבאה אלא בשל היותה מוקפת ים. רוסיה לא הובסה על ידי נפוליאון ועל ידי גרמניה הודות לגודלה והעומק האסטרטגי שלה. בריה”מ בשנות ה-80 וארה”ב כיום התקשו להשתלט על אפגניסטאן הן בשל גודלה והן בשל מאפייניה הטופוגרפים. ישראל מאוימת על ידי חיזבאללה מלבנון והחמאס בעזה לא בגלל כוחם אלא משום שהגיאוגרפיה מאפשרת להם לפגוע עם נשק פרימיטיבי בעומקה של ישראל. אם, לדוגמא, היה חיזבאללה (עם אותו ארסנל) ממוקם במרחק 200 ק”מ מגבול ישראל, לא היינו מגדירים אותו כלל כאיום.

הצבא המצרי חזק כיום לאין שיעור מהצבא הסורי, ולמרות זאת אנו מעריכים כי גם אם ישתנה השלטון במצרים ופניה יהיו למלחמה, יש לישראל יכולת סבירה להתמודד עימה. הסיבה העיקרית היא המרחק של 300 ק”מ מתעלת סואץ (שרק מעברו המערבי נמצא רוב הצבא המצרי) ועד הגבול עם ישראל.

יתרונו העיקרי של התוקף על המגן היא יכולתו לרכז מאמץ. בעוד המגן חייב להיות פרוס לרוחב כל הגזרה (היות ואינו יודע היכן ייתקף), יכול התוקף, בהיותו היוזם, לבחור גזרה צרה, לרכז את המאמץ בגזרה זו ולהשיג יתרון מכריע ביחסי העוצמה במקום בו בחר. כיצד ניתן להתגונן?  העיקרון מספר אחד בהגנה הוא “עומק ועתודה”. על פי עיקרון זה פורס המגן לפנים רק חלק קטן מכוחו. כאשר מתחילה המתקפה, משזיהה נכון היכן היא מתבצעת (היכן המאמץ העיקרי של התוקף) יכול המגן להפעיל את עיקר כוחו הנמצא מאחור הן בכדי לחזק את כוחותיו הנמצאים בגזרה המותקפת והן בכדי להפעיל “מתקפת נגד”.

בכדי שיוכל המגן להפעיל את כוחותיו ביעילות הוא זקוק לעומק. עליו להיות במצב שגם אם לתוקף ישנן הצלחות בתחילת המתקפה, והוא מצליח לכבוש שטח מסוים, הרי המצב הוא הפיך. המצב אכן הפיך כל עוד הכוח התוקף אינו מאיים בעצם נוכחותו על מרחב העורף האסטרטגי של המגן, וכל עוד הוא איננו נמצא במקום, שימנע מכוחות העתודה של המגן  לבצע את פעולת הנגד ביעילות.

יכולתו של המגן לפעול ביעילות (קיומו של עומק) תלויה הן במרחק שבין קו החזית לאותו מרחב עורפי והן במבנה השטח.

מבנה רמת הגולן כפי שתואר לעיל, הוא כזה שהמרחק מקו החזית כיום לעורף האסטרטגי הוא מינימלי, אך יותר חשוב מכך, בשל מבנה השטח כל  הזזה של קו המגע (הגבול) מערבה ממקומו הנוכחי מורידה באופן משמעותי את יכולת ההגנה עליו. יחד עם זאת ניתן לסמן שני קווים (שני קווי גבול) אפשריים מערבית לקו ההגנה הנוכחי.

הקו הראשון יכול להתבסס על “קו התילים העורפי”. מדובר על קו הנמצא כ-3-5 ק”מ מערבית לגבול הקיים. תחילתו בצפון בג’בל קטע (דרומית למג’ד אל שאמס) והמשכו דרומה לעבר תל שיבן, הר שיפון,תל פאזרה וגבעת בזק. אין הרבה היגיון מדיני בקו זה. השטח שיועבר לסוריה הוא קטן ולא נראה כי הוא יכול להיות בסיס להסכם. יתרונו המדיני היחיד הוא שוויתור ישראלי על השטח שבין קו הגבול הנוכחי לקו זה מאפשר להעביר לריבונות סורית לפחות שלושה מתוך ארבעת הכפרים הדרוזים (לא כולל עין קיניא)

הקו השני הוא “קו המצוקים”. קו זה נמצא במרחק של 2-5 ק”מ מנהר הירדן. זהו האזור הגבוה האחרון לפני הירידה התלולה מערבה לעבר הירדן, עמק החולה והכינרת. מבחינה מדינית נסיגה ישראלית לקו זה משמעותה היא ויתור על כל הגולן, לרבות כמעט כל הישובים בגולן. מבחינה צבאית יש יתרון כלשהו בהתייצבות על קו זה לעומת נסיגה מלאה אל מעבר לירדן מערבה. היתרון יכול להתבטא בשני דברים: שליטה ישראלית על מעברי הירדן משני צידיו תוכל להגדיל את הסיכוי כי מעבר כוחות לגולן בזמן מלחמה יעשה ביתר קלות, ובנוסף, ישיבה ישראלית של קו זה תקטין את חשיפת ריכוזי הכוח הישראלי בעמק החולה ובקעת הכינרת לאש סורית שטוחת מסלול.


קו הגבול הנוכחי הוא היחיד המאפשר הגנה סבירה על מדינת ישראל. יש לו שני יתרונות ברורים: הוא יוצר עומק אסטרטגי, מינימלי אמנם ובנוסף, קו זה שולט מזרחה עמוק לתוך שטח סוריה. כל הרחקה שלו מערבה יוצרת פיחות מעבר לפרופורציונלי (בק”מ) ביעילות ההגנה וזאת בשל מבנה השטח היורד ממזרח למערב. שני הקווים האחרים המוזכרים כאן (“קו התילים השני” ו”קו המצוקים”) הם גרועים בהרבה, ויחד עם זאת עדיפים על קו גבול שימצא מערבית לירדן.

הסדרי הביטחון שנידונו בשנים 2000-1999

הרעיון המרכזי

השאלה הראשונה שנידונה בתוך הממסד הביטחוני הישראלי באותה עת הייתה: האם ישראל יכולה להתחיל את קרב המגננה שלה בעמק החולה. התשובה הייתה שלילית. תמימות הדעים בנושא זה גובתה על ידי הדרג המדיני (אהוד ברק), והחשיבה היתה כי על מנת להגן על עצמה חייבת ישראל להתחיל את קרב המגננה בקו בו היא נמצאת היום.

כיצד הסתדרה אמירה זו עם ההבנה כי הסכם שלום עם סוריה מחייב ויתור על כל רמת הגולן? התשובה התבססה על  הסדרי ביטחון האמורים לגשר בין ויתור על הגולן לבין יצירת מצב שיבטיח, כי לכשתפרוץ המלחמה יוכלו כוחות צה”ל להימצא במקום בו הם נמצאים כיום. היה זה ניסיון  של “ללכת בלי אך להרגיש עם”.

הרעיון היה פשוט והתבסס על שני מרכיבים: א. פירוז הגולן – ישראל אמנם תוותר על הגולן וכוחותיה הקדמיים ביותר יתמקמו למרגלותיו, אך רמת הגולן עצמה תהיה מפורזת לחלוטין והדיביזיות הסוריות יוזזו הרחק לאזור דמשק ואף מעבר לכך. ב. הרתעה – ישראל תחזיק בסיס התרעה מודיעינית בחרמון וכך תוכל לזהות כל הפרה סורית של ההסכם. על פי התפיסה שאושרה אז, ברגע שנבין כי פני סוריה למלחמה או ברגע שנזהה תזוזה של כוחות סורים מערבה, יוכלו כוחותינו לנוע במהירות מזרחה לתוך רמת הגולן המפורזת. היות וכוחותינו יהיו ממוקמים בעמק החולה (ומדרום לכינרת) כ-20 ק”מ מקו הגבול הנוכחי, בעוד שהכוחות הסורים יהיו במרחק של 60-80 ק”מ מאותו קו, הרי שמובטח כי נגיע לקו זה לפניהם. באופן כזה יתקיים המפגש בין כוחותינו לכוחות הסורים באזור הגבול הנוכחי, מזרחית ל”קו התילים”.

חולשותיו של פיתרון זה

החולשה של פיתרון זה מתייחסת לשני היבטים. האחד, התבססות על חמש הנחות מסוכנות, והשנייה הנה צמצום הדרישות הישראליות תוך התייחסות לאיום אחד בלבד – האיום של הדיביזיות המשוריינות הסוריות תוך התעלמות מאיומים אחרים שמשקלם עולה.

1. התבססות על חמש הנחות “בעייתיות”

הפיתרון כפי שהוצע אז התבסס על חמש הנחות מסוכנות. מספיק שאחת ההנחות, שלא לדבר מספר הנחות, לא תעמודנה במבחן המציאות וכל הקונצפציה תקרוס. מהן אותן הנחות ומדוע אלו הנחות חלשות:

 א. “כשתפרוץ מלחמה היא תתחיל במצב בו הכוחות של שני הצדדים נמצאים במקום בו הם מחויבים להימצא”

הניסיון עם מצרים מראה כי הנחה זו איננה מציאותית. סביר להניח כי במשך השנים תיווצר שחיקה במילוי ההסכם, הן ביחס להכנסה בחשאי של נשק אסור לאזור המפורז והן ביחס למיקום הכוחות. בניגוד לטנקים ותותחים שקל יחסית לפקח על מיקומם, בלתי אפשרי לפקח על הימצאותם של טילים נגד טנקים, טילים מסוימים נגד מטוסים ורקטות קטנות.

 ב. “תינתן התרעה בזמן אמיתי”

הנחה זו מתבססת על ההערכה, כי אם תהיה לישראל תחנת התרעה מודיעינית בחרמון, אזי ניתן יהיה תמיד לזהות את תזוזת כוחותיו “בזמן אמיתי” (זמן אמיתי- זמן המאפשר להגיב באופן אפקטיבי). הנחה זו מתבססת על ההנחה הסמויה כי, היות והיום יש לנו שליטה מודיעינית טובה ביחס לנעשה בסוריה, נוכל לשמר אותה יכולת גם אחרי ירידה מהגולן. כיום מתבססת היכולת המודיעינית על מספר גדול של מרכיבים עם יתירות רבה ועם גיבוי רחב. היתירות הינה, בין היתר, תוצאה של קיומם של מספר גדול של בסיסי מודיעין ברמת הגולן. על פי מה שדובר בשנת 2000, אמורה להיות תחנת התרעה אחת בחרמון. כיום יש לישראל בחרמון שתי תחנות גדולות היוצרות גיבוי ובנוסף לפחות עוד שלוש תחנות לאורך כל רמת הגולן. אין סיכוי כי תחנה אחת בחרמון תיתן כיסוי מודיעיני מספק. בנוסף ברור כי, גם אם תהיה תחנה אחת בחרמון, וגם אם תאויש בישראלים, הרי יהיו מיגבלות שונות על גודלו של צוות התחנה ועל חופש פעילותו.

 ג. “תינתן פרשנות נכונה לכל הפרה סורית”

גם אם המודיעין הישראלי יזהה נכון כל תנועה חריגה בצד הסורי, אין הדבר מבטיח כי הפרשנות תהיה נכונה. ההיסטוריה מספקת אין סוף דוגמאות למצב בו פעילות האויב זוהתה נכון על ידי המודיעין, אך הצד המותקף לא נערך כהלכה עקב פרשנות מקלה לאותה פעילות. הדוגמא הרלבנטית ביותר לגבינו היא כמובן מלחמת יום כיפור. ריכוז הצבא המצרי בקרבת תעלת סואץ זוהה במדויק על ידי המודיעין הישראלי אלא שהמעריך המודיעיני “קנה” את הגרסה כי מדובר בתרגיל בלבד. העובדה כי בחזית הדיביזיות הסוריות ישנו עדיין שטח ריבוני סורי באורך של עשרות ק”מ מעניקה לסורים מרחב גדול של אפשרויות ליצור הונאה (למשל: מסיבה כלשהי יהיו מהומות של אזרחים סורים ברמת הגולן. הסורים ישלחו לשם את הצבא באמתלה של פעולת שיטור, אך בפועל יתפרסו כוחות לוחמים בעמדות כנגד ישראל).

 ד. “ממשלת ישראל תגיב בנחרצות ובמהירות מול כל הפרה סורית”

גם אם מבחינה מודיעינית תהיה התרעה בזמן אמיתי, וגם אם זו תפורש כהלכה, עדיין תידרש ממשלת ישראל להחליט כי נכון להכניס את כוחות צה”ל לרמת הגולן טרם הגעת הסורים. החלטה זו תצטרך להתקבל תוך שעות ספורות. הקושי לקבל אותה נובע מהמצב הלא-סימטרי שייווצר. תנועת כוחות סורים לעבר הגבול היא אמנם הפרה של הסכם, אך היות והיא תקרה בתוך שטח ריבוני סורי, קשה יהיה לקבוע בנחרצות כי היא “קזוס בלי”. לעומת זאת תנועת כוחות צה”ל לעבר אותו אזור היא חציית גבול וכניסה לשטח הריבוני של מדינה אחרת. מבחינה בינלאומית פירושו של דבר כי ישראל היא זו שפותחת מלחמה, ועוד נגד מדינה איתה יש לה הסכם שלום. קשה לקבל את ההנחה כי בכל מצב תקבל ממשלת ישראל במהירות ובקלות את הפרשנות המחמירה לתנועת הכוח הסורי ותחליט תוך שעות ספורות לצאת למלחמה.

 ה. צה”ל יממש את תכניתו ויגיע לפני הכוח הסורי לעמדותיו על “קו התילים”

גם אם עמדנו בהצלחה בארבעת האתגרים הקודמים יש לצה”ל אתגר לא קטן והוא להגיע מהר וללא שחיקה משמעותית לעמדות הפתיחה שלו על “קו התילים”. ישנן שלוש סיבות שיקשו על מהלך כזה: האחת, רמת הגולן אחרי ההסכם לא תיראה בהכרח כמו רמת הגולן היום. הסורים יבנו ערים ועיירות שמטבע הדברים יוקמו סביב צירי התנועה העיקריים. תנועה בתוך שטח בנוי היא קשה יותר ומסוכנת יותר. סביר כי הסורים גם יבנו תעלות נגד טנקים במסווה של “תעלות השקיה” ובכך יגבילו בייתר שאת את תנועת כוחותינו.

שתיים, סביר כי הסורים יבחרו עיתוי עם מזג האוויר גרוע והעבירות של הקרקע קשה במיוחד. שלוש, הצורך לבצע תנועה יבשתית מהירה לפנים (בכדי לתפוס את השטח הגבוה לפני הסורים) יחייב כי פעולה יבשתית זו תהיה הדבר הראשון שישראל תעשה, אך בעשותה כך תיאלץ לוותר על פעולה אווירית מכינה.

[רון טירה בספרו “עיצוב מדיניות ישראל כלפי סוריה” קורא לתפיסה המתבססת על אותן הנחות “תפיסת התיל הממעיד”. על פי הסבר זה כל הפרה סורית תזיז חוט שידליק מנורה ותגרום לנו באופן אוטומטי, מהיר ויעיל להגיב באפקטיביות בזמן אמיתי]

2. התייחסות לאיום באופן מצומצם מדי

גם אם המענה לאיום של מתקפה משוריינת לעבר ישראל היה טוב יותר ויתבסס על הנחות יותר יציבות, עדיין נותרו בעיות שההסכם שהתגבש בתחילת 2000 לא נתן להם מענה כלל. ישנם שלוש בעיות בקטגוריה זו:

א. הגידול באפקטיביות של טילי נ.ט. מתקדמים ושל טילי נ.מ מתקדמים

סוגי הטילים ניתנים לנשיאה והפעלה על ידי חייל בודד (או זוג חיילים רגליים). השיפור היחסי של שני סוגי נשק אלו גדול יותר מהשיפור ביכולות הטנק או המטוס (ובעיקר המסוק או מזל”ט) להתמודד איתם.

מעבר ליתרונות הטקטיים של כלי נשק מסוג זה יש להם יתרון מכריע בהתייחס להסדרי הביטחון עם סוריה. היתרון הוא שלא קיים מנגנון פיקוח שמסוגל לבקר את קיומם בשטח. מנגנון פיקוח יעיל יוכל לזהות הימצאות אסורה של טנקים או תותחים. הוא לא יוכל לזהות ארגז אחד עם טילי קורנט או טילי מטיס או טילי נ.מ. מסוג אס איי 18 על משאית עמוסה בארגזי ירקות והנוסעת לעבר רמת הגולן.

ב. אורבניזציה של רמת הגולן

יש להניח כי הסורים יבנו ערים ועיירות ברמת הגולן “המשוחררת”. ערים אלו ייבנו קרוב לוודאי הן על צירי התנועה, המהווים “מעברים הכרחיים” והן לאורך קו המצוקים השולט על עמק החולה.

בערים אלו יהיו “שוטרים” רבים, שביום יום יסתובבו עם אקדחים בלבד אך בעת הצורך יוכלו, יחד עם עוד “אזרחים” רבים נוספים להפעיל אלפי טילי נ.ט. ונ.מ. שיוחזקו באותם ערים. השילוב של שטח בנוי בצפיפות עם לוחמי חי”ר המפעילים נשק נ.ט. מתקדם יאטו את תנועת כוחותינו ממערב למזרח ויגרום לשחיקה רבה.

גם אם כוחותינו יגיעו בסופו של דבר לקו הרצוי (קו התילים), סביר כי הדבר יקרה בעיתוי שלא תואם את הנחת היסוד (יכולת ישראלית להגיע לקו זה ללא חיכוך ולפני שיגיעו לשם הכוחות הסורים).

ג. האיום הצבאי האסטרטגי

עם כל הכבוד לחשיבותם של כוחות היבשה הסורים, יש לזכור כי האיום הסורי העיקרי מתבסס על שני מרכיבים אחרים: טילי קרקע-קרקע והימצאות נשק כימי בכמויות גדולות.

בדיונים שהתקיימו בשנת 1999 לא נעשה כל ניסיון לצמצם את קיומם של שתי יכולות אלו. יתכן והדבר היה נידון מראש לכישלון, ובכל זאת חשוב לדעת כי מול ויתור על נכס ביטחוני ממדרגה ראשונה (רמת הגולן) לא נעשה כל ויתור סורי בהתייחסות ליכולת אסטרטגית.


השינויים שחלו מאז שנת 2000


השינויים ביכולות הצבאיות

רוב השינויים ביחסי הכוחות ישראל סוריה לא רק שאינם מקטינים את חשיבותו של העומק הטריטוריאלי, אלא אף מגדילים אותו.

היתרון הסורי הוא קיומו של נשק תלול מסלול, ממרגמות וארטילריה ועד רקטות וטילי קרקע-קרקע. באופן טבעי ככל שהטווח של הנשק יותר קטן, כן מספר הקנים שברשות האויב גדל. על כן יש לצבא הסורי אלפי מרגמות, מאות רבות של קני ארטילריה, מאות בודדות של רקטות (בעלות טווח שמעל 30 ק”מ) ורק עשרות משגרי טילי קרקע-קרקע.

אם תפרוץ מלחמה היום, יוכלו המרגמות הסוריות לפגוע רק בקו המוצבים הקדמי שלנו (המבוצר כהלכה). הארטילריה תפגע גם בלב רמת הגולן, אך כל הריכוזים הלוגיסטים, שטחי הכינוס של כוחות המילואים (מטרה פגיעה במיוחד), מפקדת הפיקוד ובסיסי חיל האוויר נמצאים בטווח היעיל של הרקטות והטק”ק בלבד. מספרם של סוגי נשק זה קטן יחסית והפגיעות שלהם לתקיפות ח”א שלנו גבוהה.

ויתור על רמת הגולן יוצר מצב בו שטחי הכינוס הטבעיים (עמק החולה) ימצאו בטווח היעיל של מרגמות וארטילריה של האויב. מבנה השטח יגרום לכך ששטחים אלו יימצאו גם בתוך הטווח היעיל של טילי הנ.ט. הסורים. אלו אינם הסאגרים של מלחמת יום כיפור אלא טילים מתקדמים עם טווח יעיל ביום ובלילה של 5 ק”מ. בנוסף לכך,  השיפור בטילי הנ.מ. ובעיקר קיומם של טילי כתף מתקדמים יאפשר לסורים להסתירם בתוך השטח הבנוי טרם המלחמה ולהפעילם מהקו הקדמי ביותר עם תחילת המלחמה.

מנגד, היתרון הישראלי העיקרי הוא חיל אוויר מודרני ויכולת השמדת מטרות מדויקת מהקרקע ומהאוויר. היכולות הקרקעיות העדיפות שלנו עלולות שלא להתבטא, היות והפעלתם דורשת יכולת פריסה ותחילת פעולה (תנועה מכינוס להיערכות) ממרחבים שאינם תחת אש כה צפופה של האויב.

חיל האוויר עלול לסבול משני קשיים: מצד אחד האיום הסורי המיידי על מרחב העורף האסטרטגי של ישראל יאלץ את חיל האויר הישראלי בשלב מוקדם להילחם הן נגד כוחות הקרקע הסורים והן נגד ירי הרקטות והטילים בשלב מוקדם. הדבר עומד בניגוד חריף לתפיסה כיום, אשר על פיה יכולים כוחות היבשה שלנו “להסתדר כמעט לבד” בימים הראשונים ולאפשר לחיל האוויר קודם כל להשיג “עליונות אווירית”. עליונות אווירית איננה רק תנאי לניצחון אלא גם תנאי להקטנת שחיקה בחזית, הקטנת הפגיעות מטילים בעורף  וקיצור משך הלחימה. שנית, התקרבות “קו האמ”ט” (קו איום טילי הנ.מ)  כך שיכסה חלק גדול מצפון המדינה, יקשה מאד על חיל האוויר לפעול ביעילות.

הגזרה הלבנונית


התהליך שהתקיים בשנת 2000 היה אמור להוביל להסכם שלום כולל בין ישראל, סוריה ולבנון. חלק בלתי נפרד מאותו הסכם חייב את פירוקו המלא של חיזבאללה. בשנת 2005 נאלצו הסורים בלחץ בינלאומי להוציא את כוחותיהם מלבנון. מאותה עת טוענים הסורים, ובצדק, כי אין הם יכולים לדבר בשם ממשלת לבנון, ובוודאי שאין הם יכולים לערוב עוד לפירוק חיזבאללה.

המשמעות היא שישראל עלולה להגיע להסכם שלום מלא עם סוריה, הסכם שיחייב ירידה מלאה מרמת הגולן, אך בה בעת חיזבאללה ימשיך להתקיים במלוא כוחו. יותר מכך, כל סידורי הביטחון עליהם הוסכם אז הניחו, כי לא קיים כל איום ממשי משטח לבנון. ברור כי ויתור על הגולן מבלי להבטיח לחלוטין את האגף הלבנוני הנו מעשה של חוסר אחריות לאומי.

המציאות הכלכלית


עבור הוויתור הישראלי על רמת הגולן היתה ישראל אמורה לקבל פיצוי כלכלי נדיב מארצות הברית. סכום הכסף שהוזכר אז היה 17 מיליארד דולר. סכום זה אמור היה ליצור שדרוג של ממש ביכולות צה”ל. גם אם הממשל האמריקאי החדש, בניגוד לממשל בוש, יהיה נלהב לקדם הסכם שלום ישראלי-אמריקאי, ברור כי לא ניתן לצפות כיום לפיצוי כלכלי קרוב בהיקפו למה שהוצע אז.

במילים אחרות, הסיכון והחולשה שייווצרו עקב ויתור על הגולן לא יפוצו ולו חלקית על יד שיפור של יכולות אחרות.

סיכום משמעויות מדיניות וצבאיות

בטווח הזמן הנראה לעין הסכם שלום היחיד האפשרי בין סוריה לישראל יחייב ויתור ישראלי על כל הגולן. יתכן ולא היינו נמצאים במצב זה לולא הסכימו במפורש או במשתמע רוב ראשי הממשלה של ישראל מאז רבין לסוג הסדר כזה. באופן תיאורטי ייתכנו גם פתרונות אחרים (החכרת רמת הגולן, ריבונות משותפת, הסכם טריטוריאלי אזורי ועוד), אך כיום יהיה זה כמעט בלתי אפשרי להביא את הסורים לכך שישקלו רעיון אחר כלשהו, מלבד העברה מלאה של רמת הגולן לריבונותם.

הסכם כזה הוא אפשרי, וסביר כי בהשגתו יתמוך כל העולם. בניגוד לדימוי, גם איראן תתמוך בהסכם זה. איראן תמכה ותמשיך לתמוך בכל הסדר המעביר שטחים מישראל לערבים. היות וסוריה תתעקש, כי להסכם שלום עם ישראל אין כל נגיעה ליחסיה של דמשק עם מדינה שלישית, הרי שהסכם זה גם לא יחליש את קשרי סוריה-איראן.

הסכם שלום בין סוריה לישראל גם לא יפגע משמעותית בכוחו הפוליטי והצבאי של חיזבאללה. חיזבאללה נשען יותר על איראן ועל תמיכת העדה השיעית בלבנון. התמיכה (הפומבית) הסורית חשובה הרבה פחות וסיוע סורי בנשק לארגון מובטח גם אחרי הסכם השלום (גם אם סוריה תתחייב אחרת).

הסכם שלום ישראלי-סורי יחייב ויתור מלא על רמת הגולן. המרווח היחיד למו”מ יהיה ביחס לשתי רצועות צרות, האחת בצפון-מזרח הכינרת והשנייה באזור חמת גדר.  ההבדל נובע מהפער שבין קו הגבול מ-1923 (עמדת ישראל) לקווי 67′ (העמדה הסורית). הסיכוי שסוריה תיאות לעשות ויתור גדול יותר ותסכים להמשך ריבונות ישראלית, ולו בחלק מהגולן( “קו המצוקים”) נראה נמוך מאד.

בתמורה לירידה מן הגולן יתקיימו יחסי שלום מלאים בין שתי המדינות, יהיו הסדרים בנושא מים ויהיו הסדרי ביטחון. הסדרי הביטחון יתמקדו בשלושה נושאים: פירוז, קיום תחנות התרעה מודיעיניות וקיום מנגנון פיקוח בינלאומי. עם כל חשיבותם של אלו, אין הם יכולים להבטיח לישראל מענה צבאי מספק, אם יחליטו הסורים מכל סיבה שהיא להפר את ההסכם.

סביר כי אם ייחתם הסכם, הוא יכובד על ידי השלטון הסורי הנוכחי, אלא שהמשך שלטונו של אסד כלל לא מובטח. אסד האב ואסד הבן השתיתו את שלטונם על תמיכה של העדה העלווית, המהווה 14 אחוז בלבד מאוכלוסיית סוריה. הרוב הסוני (80 אחוז) שונא אותם, מגדיר את שלטונם לא לגיטימי  וממתין לרגע הנקמה על הדיכוי הנורא ממנו הם סובלים. הסונים רואים בעלווים עדה נחותה, שדתם קרובה יותר לעבודת אלילים מאשר לאסלאם. כאשר תהיה הפיכה סונית בסוריה, ובמיוחד אם תעשה על ידי “האחים המוסלמים”, כלל לא ברור כי השלטון החדש יכבד את ההסכם שעשה “הכופר באשר אסד”.

באופן אבסורדי הסכם שלום עם ישראל עלול לזרז הפיכה כזו. חאפז אל אסד ובאשר אל אסד מצליחים לשלוט בסוריה בעזרת חוקי חירום ביטחוניים, שקיומם מוצדק עקב “התוקפנות הישראלית”. כשיהיה שלום עם ישראל, ותרוץ זה לא יהיה עוד בתוקף והדבר יקשה על השלטון להמשיך ולדכא את הסונים כפי שעשה עד כה.


הסכסוך הישראלי-סורי, בניגוד לסכסוך הישראלי-פלשתיני, הוא סכסוך טריטוריאלי בין שתי מדינות ריבוניות. כמוהו ישנם עוד עשרות סכסוכים בעולם, חלקם פתירים וחלקם לא. הסכסוך בין הודו לפקיסטאן ביחס לקשמיר הוא דוגמא לסכסוך מהסוג השני.

במצב זה עדיף להמשיך ולנהל את הסכסוך מאשר לפתור אותו במחיר ובסיכון לא סבירים. אם ניתן יהיה פעם להגיע לפיתרון אחר, נכון יהיה לבחון זאת שנית. פתרונות אחרים יכולים להיות משלושה סוגים לפחות:

האחד, חכירת רמת הגולן על ידי ישראל לתקופה ארוכה (100 שנה); השני, פיתרון של ריבונות משותפת בגולן; השלישי, פיתרון אזורי ועל פיו סוריה תקבל מישראל רק חלק מרמת הגולן, את השטח בגודל “החלק החסר” היא תקבל מירדן (שתקבל מישראל אותו נתח באזור הערבה). היות וכרגע אף אחד מפיתרונות אלו לא ניראה בשל, והאפשרויות הן “הכול או לא כלום”, עדיף ה”לא כלום”.

“תסמונת ג’וחא” של אובמה
יורם אטינגר, “במחשבה שנייה: יוזמה אמריקאית-ישראלית”
“חדשות מחלקה ראשונה”, 15.12.2010ג’וחא איבד את ארנקו אי-שם בחשיכה, אך חיפש אותו מתחת לפנס הרחוב “כי כאן יש אור ושם חושך”.  את שורשי זעזועי המזרח התיכון והטרור המוסלמי האנטי-אמריקאי אפשר למצוא רק בחשכה של האלימות הבין-מוסלמית בת 1,400 השנים ובעימות הערכי והאסטרטגי בין ארה”ב לבין משטרי רודנות וטרור מוסלמים, אך הנשיא אובמה מחפש פתרונות  מתחת לפנס הפלסטיני כי הוא ויועציו לוקים ב”תסמונת ג’וחא”. “מסמכי וויקיליקס” חושפים שמקור המימון המרכזי של הטרור הסוני הגלובלי – כולל טליבאן, אל קעידה, לאשקר א-טייבה וחמאס – הן סעודיה (במיוחד) ומדינות המפרץ הפרסי. בנובמבר 2010 ניסה טרוריסט מוסלמי לבצע פיגוע-תופת המוני בעיר פורטלנד בארה”ב, כחלק ממלחמת הטרור המוסלמי נגד ארה”ב, המתנהלת מתחילת המאה ה-19 ללא קשר לנושא הפלסטיני, לסכסוך הערבי-ישראלי, למדיניות – או לקיום – ישראל. ארה”ב היא אב-טיפוס של הדמוקרטיה: חופש הביטוי, הדת, התקשורת והאינטרנט. לכן, ארה”ב נתפשת כאיום קיומי בעיני משטרי מיעוט מוסלמים רודניים הכופים עצמם על הרוב וחוששים מדמוקרטיה.ארה”ב נתפשת כמכשול המשמעותי ביותר בפני שאיפות ההתפשטות גלובליות ואזוריות של משטרים מוסלמים פורעי-חוק. לדוגמא, צדאם חוסיין שרצה להשתלט על העולם הערבי, אסד השואף לשקם את סוריה-רבתי, איראן הנחושה לשלוט במפרץ הפרסי ובמזרח התיכון. לכן, ארה”ב מוצגת כגורם לכשלונות החברתיים, כלכליים וצבאיים, להשפלה, לתסכול ולזעם מחוסר היכולת לשחזר את תקופת הזוהר של האסלאם. מאז המאה השביעית שואף האסלאם להשתלט על העולם.  לדברי פרופסור ברנרד לואיס, המומחה המוביל בהיסטוריה מוסלמית, המוסלמים מאמינים שנצחונם על ברה”מ באפגניסטן הוביל לקריסת ברה”מ, ושהניצחון על ארה”ב יהיה פחות קשה על רקע נסיגות ארה”ב מטהרן (1980), בירות (1983) וסומאלי (1993) והנסיגות הצפויות מעיראק ומאפגניסטן. הם מעריכים שהטרור האנטי-אמריקאי בסעודיה (1995/6), קניה וטנזניה (1998), עדן (2000) ו-9/11 הביא לכרסום בנחישות ארה”ב.הטרור המוסלמי זוכה לעידוד מצד יועצים בחירים של אובמה כגון ג’והן ברנן היועץ ללוחמה בטרור, אריק הולדר התובע הכללי והרולד קו היועץ המשפטי של מחלקת המדינה, הטוענים שאין פתרון צבאי לטרור, שאין טרור בינלאומי, מוסלמי או ג’יהאדיסטי, שהג’יהאד הוא “תהליך לטיהור הנשמה”, שיש להעניק לטרוריסטים זכויות המוענקות לעבריינים פליליים ושלעיתים על בתי המשפט בארה”ב לקבל את חוקי השריעה. הטרוריסטים גם שואבים עידוד מתפישת עולמו של אובמה הדבק בהידברות עם – ולא בהדברת – משטרי טרור.   ההעזה הגוברת של הטרור המוסלמי על אדמת ארה”ב מוצגת על ידי יהודית ברסקי, מנהלת החטיבה לחקר הטרור של “הוועד היהודי האמריקאי”:*עומאר אחמד, ממייסדי “הוועד ליחסי ארה”ב-אסלאם”, הקשור לארגוני טרור מוסלמים: “האסלאם אינו שואף להיות שווה ל- אלא עליון על – שאר הדתות בארה”ב. על הקוראן להיות הסמכות העליונה בארה”ב ועל האסלאם להיות הדת הבלעדית בעולם.”*זייד שאקיר, ממייסדי הקולג’ המוסלמי זייתונה בברקלי בקליפורניה: “מי שאינו שואף לאסלם את ארה”ב אינו מוסלמי.” *אנוואר אל-מאליקי, יליד ארה”ב ומטיף “אל קעידה”, הינחה את נידאל חסאן שרצח 13 חיילים אמריקאים בנובמבר 2009 בסן אנטוניו בטקסס, את עבדול מוטאלב שניסה לפוצץ מטוס נוסעים אמריקאי בדרכו מאמסטרדאם לדטרויט בדצמבר 2009 ואת פייסל שאהזאד שנכשל בביצוע פיגוע המוני ב”טיימס סקוואר” במאי 2010.  *ארגון “אל שבאב”, תנועת צעירים מוסלמים למלחמת קודש, מגייס חברים בארה”ב באמצעות האינטרנט. שמונה מגוייסים אמריקאים, שהתאסלמו, נעצרו במינסוטה.האם הגיוני לצפות שמשטרים מוסלמים המשתמשים בטרור בזירה הפנימית והבין-מוסלמית לא ישתמשו בטרור מול ארה”ב, “השטן הגדול”?! הפרופסור הלבנוני-שיעי פואד עג’אמי מאוניברסיטת ג’והנס הופקינס, מומחה עולמי למזרח התיכון, הזהיר את מעצבי-המדיניות בוושינגטון (“ניו יורק טיימס”, 17 אפריל 1986): “שום יוזמה דיפלומטית אמריקאית לא תחסוך מארה”ב את הזעם של אלו השואפים לעקור את נוכחותה מהמזרח התיכון. אי-הבנת האסלאם מובילה להנחה ששורש הטרור המוסלמי הוא במבוי הסתום הפלסטיני-ישראלי…מקור הטרור המוסלמי הוא בלחצים חברתיים, כלכליים ומדיניים בתוך החברות המזרח תיכוניות…האשלייה שפתרון הסכסוך הפלסטיני-ישראלי יביא לפתרון בעייה הרבה יותר גדולה אינה מקדמת את סיכויי השלום…”אבל אובמה מתעלם ממורכבות המזרח התיכון ומקדיש זמן יקר להקמת מדינה פלסטינית, שתגזור כליה על המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי ותעניק רוח גבית לאויבי ויריבי ארה”ב במזרח התיכון ולטרור המוסלמי המעמיק אחיזתו בארה”ב. אובמה שבוי ב”תסמונת ג’וחא”.

US editorial says Israel similar to North Korea

Op-ed published by POLITICO claims Washington ‘too paralyzed to control Israel’s political leadership. Mitchell meets Netanyahu, says will strive to achieve ‘real progress’ in coming months toward framework peace deal

Yitzhak Benhorin Published:  12.13.10, 23:23 / Israel News 

WASHINGTON – “Israel is a democracy, and Prime Minister Benjamin Netanyahu is in no way similar to (North Korean) dictator Kim Jong Il, but there is a similarity in the confidence both these leaders have that their chief international patrons will support them almost unconditionally,” according to an editorial published by the POLITICO website this week.

“One looking at the situation from outer space would presume that Washington had the power and Israel was followed along. But, in fact, Israel seems to be calling its own shots and Washington is too paralyzed to use the power levers to control Israel’s political leadership,” columnist Steve Clemons writes.

Robert Danin, who served in the US consulate in Jerusalem, told Ynet the article does not reflect the position of most Americans.

According to him, recent polls show a very high support level for Israel among the American public. However, he added, more and more officials within the US’ foreign policy establishment claim Israel receives preferential treatment from Washington.

Meanwhile, US envoy to the Mideast George Mitchell returned to the region on Monday, seeking to revive troubled peace efforts after a major setback in which Washington abandoned efforts to coax Israel to freeze Jewish settlement in areas Palestinians want for a future state.

At the onset of his meeting with Netanyahu, Mitchell said he would strive to achieve “real progress” in the coming months toward a Middle East framework peace deal, despite the collapse of direct Israeli-Palestinian talks.

Launching the first round of shuttle diplomacy since negotiations hit an impasse over Jewish settlement building, the American envoy met Netanyahu at his office in Jerusalem.

“In the days ahead our discussion with both sides will be substantive two-way conversations, with an eye toward making real progress in the next few months on the key questions of an eventual framework agreement,” Mitchell said as talks began.

Mitchell shuttled between Israeli and Palestinian leaders for months before direct talks began in September. They broke down weeks later when Netanyahu refused to extend a 10-month freeze on housing starts in settlements in the occupied West Bank.

Earlier this month Washington formally abandoned efforts to persuade Israel to agree to a partial renewal of the settlement moratorium in exchange for security guarantees.

Netanyahu praised Washington’s move, telling a business forum in Tel Aviv on Monday: “I welcome this American decision. It is good for Israel. It is good for peace.”

Standing beside Mitchell later in Jerusalem, Netanyahu said the goal was now “a new path, to achieve a common goal which is to get a framework agreement for peace that will ensure both peace and security.”

Mitchell will hold separate talks with Palestinian President Mahmoud Abbas on Tuesday in the occupied West Bank.

Secretary of State Hillary Clinton announced on Friday the US would refocus efforts on a return to indirect talks and would push to resolve core issues in the six-decade conflict.

These include borders, security, the future of Jerusalem and settlements in territory Israel occupied in the 1967 Middle East War, and the fate of Palestinian refugees.

Palestinian officials, who have been highly critical of the US policy shift, said the seriousness of any diplomacy would depend on a halt to settlement building and setting out clear terms of reference.

Palestinian officials fear settlement expansion on land where they aim to found their state will make statehood impossible, and have voiced concern Israel may try to avoid discussion of their future state borders.

The Palestine Liberation Organization’s executive committee met on Monday and said Israel’s policy “threatened the stability of the region” and showed its priorities were “settlement, expansion and perpetuating the occupation”.

In a statement from Brussels, the European Union also pressed Israel on the settlements issue.

“Our views on settlements, including in East Jerusalem, are clear: they are illegal under international law and an obstacle to peace,” said the statement issued by EU foreign ministers. Also Monday, Defense Minister Ehud Barak met his American counterpart Robert Gates in Washington. During the meeting Barak said he hopes the peace process will continue while preserving Israel’s security interests

יורם אטינגר, “במחשבה שנייה: יוזמה אמריקאית-ישראלית
Ynet, 13 דצמבר 2010,7340,L-3998086,00.htmlמסמכי “וויקיליקס” מפריכים את הנחות-היסוד של מדיניות הלוחמה בטרור של הנשיא אובמה: כאילו הנושא הפלסטיני הוא גורם מרכזי לזעזועי המזרח התיכון ולטרור האנטי-מערבי; כאילו סעודיה ופקיסטן הן בעלות-ברית של ארה”ב במלחמתה בטרור; כאילו אין טרור מוסלמי משום שהאסלאם מעודד לשלום; כאילו אין טרור ג’יהאדיסטי מכיוון שהג’יהאד הוא תהליך מטהר-נפש; כאילו אין טרור גלובאלי; כאילו טרוריסטים מוסלמים מייצגים מיעוט מוסלמי; כאילו האסלאם היה תמיד חלק מההוויה האמריקאית.לפי המסמכים, הטרור המוסלמי מכה ברחבי העולם מדרום אמריקה, דרך ארה”ב ומטרות אמריקאיות מעבר לים, מערב אירופה, ברה”מ לשעבר, אפריקה, המזרח התיכון (טרור בין-מוסלמי במיוחד), דרום אסיה, המזרח הרחוק ואוסטרליה.הטרור המוסלמי מנוהל, בדרך כלל, על ידי משכילים וביניהם בוגרי אוניברסיטאות מערביות הנעזרים באינטרנט, ,בלאקברי”, ,איי-פוד”, “טוויטר”, ו”פייסבוק”. בניגוד להנחת אובמה, הטרור אינו ביטוי לדחיית המודרניזציה, אלא ביטוי למינוף המודרניזציה לקידום מטרות וערכים היסטוריים של האסלאם. מנהיגי הטרור המוסלמי מאמינים שחזונם להשתלטות גלובלית– דתית וטריטוריאלית – מהווה שליחות אלוהית.  הם מקדמים את השליחות על ידי אלימות, חוסר-סובלנות כלפי “כופרים”, “אפיקורסים” ומתנגדים אחרים, דיקטטורה ו”מלחמת קודש” נגד ישויות המהוות מכשול למימוש החזון המגלומאני, החורג הרבה מעבר לנושא הפלסטיני, למדיניות – או לקיום – המדינה היהודית.  ללא שום-קשר לסכסוך הערבי-ישראלי ולנושא הפלסטיני, טרוריסטים מוסלמים פועלים בצומת הגבולות ברזיל-פרגוואי-ארגנטינה, בסאו-פאולו ואזורים נוספים בברזיל.  ללא שום קשר למדיניות ישראל, “לאשקר-א-טייבה”, ,ג’אייש –א-מוחמד” וארגוני טרור מוסלמי נוספים – המסתייעים בפקיסטן – פועלים נגד הודו. “לאשקר-א-טייבה” מעמיק את בסיסיו בפקיסטן – שם הוא משתף פעולה עם שרותי הביון – סרי לנקה ונפאל כדי להעצים את הפגיעה בהודו. מסמכי “וויקיליקס” כוללים מזכר של מזכירת המדינה קלינטון, מדצמבר 2009, המצביע על סעודיה (במיוחד), קטאר, איחוד האמירויות וכווית כמממנים המובילים של הטרור המוסלמי-סוני העולמי. סעודיה ושכנותיה מגייסות מימון ל”אל קעידה”, “טאליבן”, לאשקר-א-טייבה” וארגוני טרור נוספים באמצעות עמותות ללא-כוונת-רווח. ה”סאנדיי טיימס” הלונדוני דיווח ב-31.5.2010 ששרותי הביון של פקיסטן תיעדו העברת 1.5 מיליארד דולרים מסעודיה לטרוריסטים באפגניסטן, ובמיוחד ל”טאליבן”.  היומון תוהה: “מה חלקה של סעודיה בהרג 1,268 חיילים אמריקאים ופציעת אלפים נוספים באפגניסטן?!”תת-מזכיר האוצר האמריקאי לענייני מודיעין ומימון טרור, סטיוארט לוי, העיד ב-6.10.2009 בפני וועדת הבנקאות בסנאט ש”מימון זורם מסעודיה לארגוני טרור…חלקו מגיע לעיראק, דרום מזרח אסיה ומקומות נוספים בעולם”. לדוגמא, הבנק הסעודי, “אל-ראג’י”, היה מעורב במימון טרור צ’צני. ב-2009 דווחה משטרת פקיסטן על 15 מיליון דולרים שהועברו מסעודיה למעורבים ברצח רה”מ בנזיר בוטו. משרד מבקר המדינה האמריקאי (GAO) דיווח ב-15.11.2010 שסעודיה משתפת פעולה עם ארה”ב למניעת טרור מוסלמי בתחומי הממלכה, אך לא למניעת טרור מוסלמי בעולם הרחב.ב-1962 (שנתיים לפני הקמת אש”פ, חמש שנים לפני “מלחמת ששת הימים” והקמת ההתנחלות הראשונה ביו”ש, כאשר ירדן ומצרים שלטו ביו”ש ובעזה והנושא הפלסטיני לא העסיק את מנהיגי ערב והמערב) הקימה סעודיה את “הליגה המוסלמית העולמית” כאבן הפינה של מערכת גלובלית מסועפת של עמותות מוסלמיות , הנהנות מסיוע סעודי ומקיימות קשר ישיר או עקיף עם ארגוני טרור. בארה”ב נוסדו עמותות “הוועד ליחסי אמריקה-אסלאם”, “האגודה האסלאמית של צפון אמריקה”, “עמותת ארץ הקודש” המככבות במשפטיהם של טרוריסטים מוסלמים הפועלים נגד ארה”ב.אבל, הנשיא אובמה מתעלם מן העובדה שהמממנים והמסיתים לטרור משפיעים יותר ממבצעי הטרור. אובמה משעבד את המלחמה בטרור להרהורי-לב, לפשטנות, לאי-הבנת הכתובת-על-הקיר ולסדרת הנחות המנותקות מהמציאות, כגון הזיקה הקיימת – לדעתו – בין הנושא הפלסטיני מחד לבין  הלוחמה בטרור והמאמץ למניעת התגרענות איראן מאידך. בניגוד לאסכולת אובמה, מסמכי “וויקיליקס” מאשרים שמנהיגי ערב אכן מתמקדים בסכנות הקיומיות מצד הטרור – מבית ומחוץ – ואיראן ולא בענין הפלסטיני. וכך, הנחות שגויות מביאות למדיניות שגויה, המייצרת רוח גבית למשטרי וארגוני טרור ורוח נגדית לדמוקרטיות המערביות.

THOMAS L. FRIEDMAN is the most Damaging JEW Journalist That think that Israel is another star on the American flag and have no right to protect the country to the best of their interest.
You Can’t bribe Israel for just making Barak Husein Obama Happy…and yes Mr. Friedman, Israel is independent.. and don’t think that
 all of this years that America supported Israel, was just for the Israelis interest..  America gut in return a place they can come closer to the
 Middle east in case of crisis, and don’t forget that Israel is the only  true Democracy in the Middle East and if you Mr. Friedman will learn some history , you might find more reasons why America supported Israel all of those years.

Op-Ed Columnist
Reality Check
Published: December 11, 2010
The failed attempt by the U.S. to bribe Israel with a $3 billion security assistance package, diplomatic cover and advanced F-35 fighter aircraft — if Prime Minister Bibi Netanyahu would simply agree to a 90-day settlements freeze to resume talks with the Palestinians — has been enormously clarifying. It demonstrates just how disconnected from reality both the Israeli and the Palestinian leaderships have become.
Josh Haner/The New York Times
Thomas L. Friedman
Go to Columnist Page »
Oil is to Saudi Arabia what unconditional American aid and affection are to Israel — and what unconditional Arab and European aid and affection are to the Palestinians: a hallucinogenic drug that enables them each to think they can defy the laws of history, geography and demography. It is long past time that we stop being their crack dealers. At a time of nearly 10 percent unemployment in America, we have the Israelis and the Palestinians sitting over there with their arms folded, waiting for more U.S. assurances or money to persuade them to do what is manifestly in their own interest: negotiate a two-state deal. Shame on them, and shame us. You can’t want peace more than the parties themselves, and that is exactly where America is today. The people running Israel and Palestine have other priorities. It is time we left them alone to pursue them — and to live with the consequences.
They just don’t get it: we’re not their grandfather’s America anymore. We have bigger problems. Israeli and Palestinian negotiators should take a minute and put the following five words into Google: “budget cuts and fire departments.” Here’s what they’ll find: American city after city — Phoenix, Cincinnati, Austin, Washington, Jacksonville, Sacramento, Philadelphia — all having to cut their fire departments. Then put in these four words: “schools and budget cuts.” One of the top stories listed is from The Christian Science Monitor: “As state and local governments slash spending and federal stimulus dries up, school budget cuts for the next academic year could be the worst in a generation.”
I guarantee you, if someone came to these cities and said, “We have $3 billion we’d like to give to your schools and fire departments if you’ll just do what is manifestly in your own interest,” their only answer would be: “Where do we sign?” And so it should have been with Israel.
Israel, when America, a country that has lavished billions on you over the last 50 years and taken up your defense in countless international forums, asks you to halt settlements for three months to get peace talks going, there is only one right answer, and it is not “How much?” It is: “Yes, whatever you want, because you’re our only true friend in the world.”
Palestinian President Mahmoud Abbas, what are you thinking? Ehud Olmert, the former Israeli prime minister, offered you a great two-state deal, including East Jerusalem — and you let it fritter away. Now, instead of chasing after Obama and telling him you’ll show up for negotiations anywhere under any conditions that the president asks, you’re also setting your own terms. Here’s some free advice: When America goes weak, if you think the Chinese will deliver Israel for you, you’re wrong. I know China well. It will sell you out for a boatload of Israeli software, drones and microchips so fast that your head will spin.
I understand the problem: Israeli and Palestinian leaders cannot end the conflict between each other without having a civil war within their respective communities. Netanyahu would have to take on the settlers and Abbas would have to take on Hamas and the Fatah radicals. Both men have silent majorities that would back them if they did, but neither man feels so uncomfortable with his present situation to risk that civil war inside to make peace outside. There are no Abe Lincolns out there.
What this means, argues the Hebrew University philosopher Moshe Halbertal, is that the window for a two-state solution is rapidly closing. Israel will end up permanently occupying the West Bank with its 2.5 million Palestinians. We will have a one-state solution. Israel will have inside its belly 2.5 million Palestinians without the rights of citizenship, along with 1.5 million Israeli Arabs. “Then the only question will be what will be the nature of this one state — it will either be apartheid or Lebanon,” said Halbertal. “We will be confronted by two horrors.”
The most valuable thing that President Obama and Secretary of State Hillary Clinton could do now is just get out of the picture — so both leaders and both peoples have an unimpeded view of their horrible future together in one state, if they can’t separate. We must not give them any more excuses, like: “Here comes the secretary of state again. Be patient. Something is happening. We’re working on a deal. We’re close. If only the Americans weren’t so naïve, we were just about to compromise. … Be patient.”
It’s all a fraud. America must get out of the way so Israelis and Palestinians can see clearly, without any obstructions, what reckless choices their leaders are making. Make no mistake, I am for the most active U.S. mediation effort possible to promote peace, but the initiative has to come from them. The Middle East only puts a smile on your face when it starts with them

המסמכים מראים: הלינקג’ היה שטות – Commentary

ג’ניפר רובין

30 נובמבר, 2010


למסמכי ויקיליקס יש השלכות רבות, אבל אני אתמקד באחת מהן: ההוכחה שטענת ה”קשר” של אובמה הייתה לגמרי שטות. הצוות של אובמה טען שוב ושוב שההתקדמות בנושא הסכסוך הפלסטיני הכרחית לקבלת סיוע ממדינות ערב בהתייצבות מול איום הגרעין האיראני. אנו יודעים כעת שזוהי טענה שקרית לחלוטין.

המסמכים מראים כי מדינות ערב דחקו בממשל לנקוט פעולה נגד איראן. מלך בחריין ביקש מאובמה להכיר בסכנה הקיימת בכך שהסכנה שהגרעין האיראני יגיע לידי השלמה, גדולה מהסכנה שהניסיון לעצור אותו ייכשל. הוא לא היחיד. גם מלך ערב הסעודית, עבדאללה, שעל פי מסמך אחר הפציר ושוב ושוב בוושינגטון ‘לכרות את ראש הנחש’ כל עוד יש זמן. ה”ניו-יורק טיימס” מחבר בין כמה מהנקודות:

בה בעת, המסמכים חושפים כיצד האיום מצד איראן איחד את ישראל ורבות ממדינות ערב שנחשבות אוייביה- במיוחד ערב הסעודית- תחת מטרה משותפת. המדינות הערביות האלה לא דיברו על כך בפומבי מפחד מפני מרי פנימי ואיומים מצד שכנים בעלי עוצמה. בשיחות פרטיות הם התחננו לפעולה תקיפה – של מישהו אחר.

נסיך הכתר של אבו-דאבי, בין זאייד, שהעריך ביולי 2009 כי ישראל יכולה לתקוף עד סוף אותה שנה, התריע על הסכנה שבריצוי איראן. “אחמדיניג’אד הוא היטלר” הוא אמר.

גורם בכיר במחלקת המדינה הגיב בהפתעה מעושה: “אנו לא צופים עימות צבאי עם איראן לפני סוף 2009.”

מאמצי אובמה להושיט יד לאיראנים רק הגבירו את הפאניקה של המדינות הערביות:

היבחרו של אובמה, לפחות בתחילה, הותירה כמה מדינות עם השאלה האם הסנקציות עומדות להסתיים. זמן קצר לאחר שנכנס לתפקיד, בקלטת וידאו שתוזמנה לתחילת השנה הפרסית, הוא חזר על ההצעה שלו ממסע הבחירות ל”התחלה חדשה” – השיחות הרציניות הראשונות עם טהראן בשלושת העשורים האחרונים.

איחוד האמירויות הערביות כינה את המסר של אובמה “מבלבל.” השגרירות האמריקאית בערב הסעודית דיווחה שהדיבור על שיחות עם אירן “הציף את הפחדים הסעודים שממשל ארה”ב החדש יגיע ל’עסקה רצינית’ בלי התייעצויות מוקדמות.”

בקצרה, אין כל עדויות לכך שהשיחות עם הפלסטינים היו הכרחיות לקבלת הסיוע של המדינות הערביות בנושא איראן. להיפך, התמונה העולה זהה למה שמבקרים מלומדים של הממשל אמרו כבר בעבר: אובמה התעלם מהנושא העיקרי, העמיד מדינות ערביות ידידותיות במצב מסוכן והטעה את האמריקאים ואת העולם בטענה ששיחות השלום הכרחיות כדי לעצור את האיום האירני. להיפך, השיחות האלה היו בזבוז עצום של זמן והיוו הסחה מסוכנת. אובמה בזבז שנתיים שהיו יכולות להיות מנוצלות לטובת הידוק הברית בין ישראל למדינות ערב נגד טהרן. מדוע? אולי האידיאולוגיה עיוורה אותו. אולי הוא הבין שזה הסיכוי היחיד שלו לניצחון דיפלומטי. אבל לא משנה מה ההסבר, עלינו להיות ברורים: הקשר היה בדיה שסופרה לנו כדי להצדיק את האובססיה של הנשיא לגבי הסכם השלום הישראלי- פלסטיני.

גבולות בני הגנה


ועידת אנאפוליס, שהתכנסה ב-27 בנובמבר 2007, שבה והעלתה את שאלת הסכם הקבע להשכנת שלום יציב ובר קיימא בין ישראל לבין שכנותיה. אחת מסוגיות הליבה בהסכם זה הינה המעמד הסופי של שטח הגדה המערבית ורצועת עזה

לאחר מלחמת ששת הימים היה ברור לרוב הגורמים בזירה הבינלאומית כי ישראל נכנסה לשטחים אלה מתוך הגנה עצמית; לפיכך, האו”ם חסם את כל המאמצים להאשים את ישראל בתוקפנות. למעשה, המתקפה המזוינת על ישראל באה דווקא מאותם השטחים שכבשה באותה המלחמה שנכפתה עליה. כתוצאה מכך, קיבלה מועצת הביטחון של האו”ם פה אחד את החלטה 242, שקראה לכינון גבולות חדשים אחרי משא-ומתן.

יש לציין כי החלטת מועצת הביטחון 242 לא קראה לישראל לסגת אל הקווים הפגיעים שקדמו למלחמה, אלא רק “משטחים” -ולא “מכל השטחים” – שהיו בשליטתה. כוונתה של מועצת הביטחון של האו”ם היתה שבסופו של תהליך תקבל ישראל “גבולות בטוחים ומוכרים”. זכויותיה של ישראל “בשטחים השנויים במחלוקת” האלה הוגדרו על ידי ממשלים שונים בארצות הברית, ובייחוד בימיו של הנשיא רונלד רייגן, כזכות ל”גבולות בני הגנה”.

מדיניות זו מצאה ביטויה גם במכתבו של הנשיא ג’ורג’ ו. בוש לראש הממשלה, אריאל שרון, ב-14 באפריל 2004, בו הדגיש את זכויותיה של ישראל ל”גבולות בני הגנה”. באותם ימים הציעה ישראל נסיגה חד-צדדית מרצועת עזה, אחרי שנואשה מן הסיכוי למשא-ומתן לשלום עם הרשות הפלשתינאית, שלא פעלה לעצירת התקפות הטרור על ערי ישראל במשך יותר מעשור. למעשה, שרון ביקש תמורה מדינית מארצות הברית עבור הנסיגה מעזה.

מכתבו של בוש לשרון הבהיר שאין מצפים מישראל לסגת מהגדה המערבית לקווי 67′. במכתב נאמר במפורש שהשינויים שהתחוללו בפועל בשטח יביאו בסופו של דבר לסיפוח גושי ההתיישבות בגדה המערבית לישראל. כששרון חזר לירושלים עם מכתב בוש, הוא הסביר את משמעותו לכנסת ישראל ב-22 באפריל 2004:

קיימת הכרה אמריקנית שבכל הסכם קבע לא תהיה נסיגה של ישראל לקווי  67′. הכרה זו מופיעה בשתי דרכים: הבנה שהעובדות שנוצרו על-ידי הקמת גושי התיישבות גדולים ישראליים אינה מאפשרת לחזור לקווי 67′, ויישום התפיסה של “גבולות בני הגנה” (ההדגשה שלי).

במילים אחרות, מחויבותה של ארצות הברית להבטיח את זכותה של ישראל ל”גבולות בני הגנה” לא היתה שורה סתמית שהוכנסה כדרך אגב. זו היתה תפיסה טריטוריאלית שהבטיחה שישראל תוכל להגן על עצמה – בכוחות עצמה – מפני הסכנות האורבות לה במזרח התיכון. ואכן, שרון הדגיש, כעבור שנה, בריאיון ל“הארץ”, ב-14 באפריל 2005, את חשיבותה הביטחונית העליונה של בקעת הירדן עד ל”כביש אלון” במורדות המזרחיים של גב ההר.

למעשה, שרון פעל ברוח מורשתו של ראש ממשלת ישראל המנוח, יצחק רבין, אשר בנאומו האחרון בפני הכנסת, חודש לפני הירצחו בנובמבר 1995, טען כי על ישראל להמשיך ולהחזיק בבקעת הירדן “במובן הרחב ביותר של המונח”. ואכן, דרישת ישראל ל”גבולות בני הגנה”, שהיתה מבוססת בעיקר על בקעת הירדן, שבה והועלתה על-ידי רוב ראשי ממשלות ישראל, החל מגולדה מאיר וכלה בבנימין נתניהו. וכך, במשך השנים, חצה הרעיון של “גבולות בני הגנה” את קווי המפלגות השונות וצבר תמיכה רבה בכל גווני הקשת של המפה הפוליטית בישראל.

להקשר הספציפי של מכתב בוש ב-2004 היתה גם משמעות נוספת. ארבע שנים קודם לכן, ביולי 2000, ניסה ראש-הממשלה אהוד ברק להגיע להסדר קבע עם ראש אש”ף, יאסר ערפאת, בקמפ דייויד, בוועידת פסגה בחסותו של הנשיא ביל קלינטון. ועידה זו נכשלה, למרות שברק הציע לערפאת ויתורים חסרי תקדים. גם ויתורים ישראליים נוספים במפגש בטאבה לא סיפקו את ההנהגה הפלשתינאית.

כמתווך במשא ומתן הישראלי-פלשתינאי, ניסה הנשיא קלינטון להציג עמדת ביניים הוגנת, לדעתו, בין העמדות הישראליות והפלשתינאיות. מתווה קלינטון לא היה הצעה פורמלית מטעם ארצות הברית ולא ייצג גרסה מעודכנת של מדיניותה ביחס לסכסוך הטריטוריאלי בין ישראל לפלשתינאים, אלא היווה מעין סיכום של עמדות הביניים בין הצדדים. בסופו של דבר, לא קיבלו הפלשתינאים את רעיונותיה של ארצות הברית.

יתר על כן, מכיוון שעמדות הגישור של קלינטון שללו מישראל את הגבולות המינימליים להם היתה זקוקה כ”גבולות בני הגנה”, התריע המטה הכללי של צה”ל, במסמך שהוגש לקבינט על-ידי הרמטכ”ל, רב-אלוף שאול מופז, כי יישום הצעה זו בשטח יגרום “לאיום חמור על מרכזי האוכלוסייה הגדולים של המדינה”. אזהרתו של מופז, כפי שדווחה בידיעות אחרונות בסוף דצמבר 2000, הוסיפה: “בהסדר המתגבש, לא נוכל לספק תשובה לאיום ממזרח”.

אירועים שבאו לאחר מכן הוכיחו שאזהרת הרמטכ”ל היתה מוצדקת. בשנות התשעים רווחה התפיסה כי עם סיומה של המלחמה הקרה, ידעכו הסכסוכים במזרח התיכון, וישראל תוכל לקחת על עצמה סיכונים גדולים יותר למען השלום, בייחוד אם הסכם על “סיום הסכסוך” בין ישראל לשכנותיה ממשמש ובא. דומה היה כי הולך וקטן הסיכוי למלחמה קונוונציונלית בהיקף מלא.

עם זאת, לאחר האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 ומלחמת לבנון השנייה ב-2006, היה ברור שישראל עומדת בפני אתגרים צבאיים רציניים, שהיוו איום ישיר על מרכזי האוכלוסייה העיקריים שלה. יתר על כן, אמנם מדיניות ההתערבות הסובייטית בימי המלחמה הקרה עברה מן העולם, אולם איראן הופיעה כמעצמה מזרח תיכונית חדשה, השואפת להצטייד בנשק גרעיני, ולחזק את יכולותיהם של אויבי ישראל: החל בחיזבאללה בלבנון, דרך סוריה, ועד החמאס.

השינוי בנוף האסטרטגי הסתמן גם בהופעת מרכזי  ג’יהאד גלובלי חדשים בלב המזרח התיכון. אמנם ארגון  אל-קאעידה הוקם ב-1989 באפגניסטן, אבל אחרי 11 בספטמבר הוא העביר חלק ניכר מיכולותיו לעיראק המערבית, מצרים, ערב הסעודית, סוריה ולבנון, והקים שלוחות חדשות. הממלכה ההאשמית הירדנית הותקפה פעם אחר פעם על-ידי הארגונים הללו. התפתחויות אלה ניפצו את האשליה שניתן לבודד את הסכסוך הישראלי-פלשתינאי מהמגמות האזוריות הרחבות יותר ולהגיע להסדר טריטוריאלי יציב שאינו מתחשב במציאות החדשה.

ראוי לציין כי קלינטון הכריז בסיום כהונתו שהצעותיו “יוסרו מן השולחן” עם סיום תפקידו. יתר על כן, בתחילת 2001, הודיע רשמית הממשל החדש של בוש לישראל כי היא לא תהיה מחויבת לתוצאות המשא-ומתן הקודם בקמפ דייויד או בטאבה. אחרי ככלות הכל, לא נחתם כל הסכם, ולא נתקבלו החלטות מחייבות. אף על פי כן, בחוגים מדיניים מסוימים במערב, נשמעו טענות כי התוצאה הבלתי-נמנעת של משא ומתן עתידי ישראלי-פלשתינאי כבר נקבעה וכי זו תהיה דומה להצעות שהועלו בקמפ דייויד ובטאבה.

למרבה המזל, מכתבו של הנשיא בוש קבע נקודת התייחסות חלופית למשא ומתן העתידי בין ישראל לפלשתינאים במקום קמפ דייויד-וטאבה. ואכן, בוועידת אנאפוליס התייחס ראש הממשלה אהוד אולמרט במפורש למכתבו של הנשיא בוש, אם כי לא ציין איזה חלק מהמכתב הוא מאמץ כמדיניותו.

לאחר ההתנתקות מרצועת עזה, שהושלמה באוגוסט 2005, ובעקבות נסיגת ישראל מציר פילדלפי, התחזק הצורך ב”גבולות בני הגנה” בגדה המערבית לאור מצבה הביטחוני של ישראל. לרצועת עזה החלו לזרום משלוחי נשק עצומים, ללא כל מעצורים, לידי ארגוני טרור כמו החמאס, הג’יהאד האיסלאמי, ואפילו לארגונים חדשים הקשורים ל אל-קאעידה. בה בעת, פעילי החמאס יצאו מעזה לאימונים ב”משמרות המהפכה” באיראן ושבו לרצועת עזה דרך ציר פילדלפי.

סביר להניח כי מצב דומה היה מתרחש אילו היתה ישראל מוותרת על זכותה ל”גבולות בני הגנה” ונסוגה מבקעת הירדן. ויתור על נוכחות ישראלית בבקעת הירדן יאפשר זרימה של נשק ומתנדבים, שיתגברו את ארגוני הטרור בגדה המערבית. על אף מאמציה של ירדן לבלום את זרימת הנשק הזה, יש להניח שהוא היה מגיע לממדים בעייתיים גם מבחינתם של כוחות הביטחון הירדניים.

זאת ועוד; פתיחת המעבר ממזרח לגדה המערבית ייצור חלל ביטחוני חדש ומיליטנטים מוסלמים רבים עלולים לעבור להתגורר בירדן ולערער על יציבותה של הממלכה ההאשמית. לפיכך, השמירה על זכותה של ישראל ל”גבולות בני הגנה” חשובה גם מבחינה אזורית ולא רק לביטחונה של ישראל עצמה. עלייתו האפשרית של מרכז מיליטנטי איסלאמי קיצוני רב עוצמה חדש, בגדה המערבית, למשל, עלול להשפיע גם על שכנותיה של ישראל.

בעקבות ועידת אנאפוליס נדרשת ישראל להגיע לכלל החלטה לגבי גבולותיה העתידים, גם כאשר לא ברור כלל שהרשות הפלשתינאית אכן תחסל את תשתיות הטרור בגדה המערבית. יתר על כן, האיומים האזוריים על ישראל נותרו בעינם. יש לקוות שצבא ארצות הברית יצליח לעקור כליל את  אל-קאעידה בעיראק, אך אין כל ביטחון שתרחיש זה אכן יתממש. ישנה גם אפשרות שאל-קאעידה בעיראק יעקור לסוריה ולירדן, כתוצאה ממתקפה אמריקאית על כוחותיו.

גם עתידה של איראן משפיע על ההיערכות האסטרטגית העתידית. ישנה סבירות גבוהה שאיראן תצטייד בנשק גרעיני ותהווה מטרייה אסטרטגית לפעילותם של ארגוני הטרור הסונים והשיעים כאחד בכל רחבי האזור. לאור המגוון הרחב של תרחישים אפשריים בעתיד הקרוב, תהיה זו טעות חמורה מצד ישראל לפעול מתוך הנחה שהשינויים הצפויים יאפשרו לישראל לסגת משטחים משמעותיים מבחינה אסטרטגית, כגון בקעת הירדן.

בכל מו”מ ישראלי עם הפלשתינאים נשמעות הדרישות החוזרות ונשנות לנסיגה מלאה לקווי 1967. לעומת דרישות אלה, חייבת ישראל להציג משנה סדורה משלה. בעקבות חידוש המשא ומתן אחרי ועידת אנאפוליס והשינויים האסטרטגיים המתחוללים באזור, על ישראל לשוב ולהעלות על סדר היום את זכויותיה ואת דרישותיה, שלעתים קרובות מדי נשכחו בשיח הציבורי על המזרח התיכון. ישראל חייבת להתעקש שכל הסכם שלום יבטיח “גבולות בני הגנה” כדי להגן על ביטחונה לטווח ארוך.

ראוי להוסיף כי בניגוד למדיניות האמריקנית, היחס האירופאי לדרישות הביטחון של ישראל לגבולות בני הגנה לא היה אוהד. החלטת מועצת הביטחון 242 נוסחה במשותף ב-1967 על ידי בריטניה וארצות הברית, בתמיכה מלאה של ראש ממשלת בריטניה דאז, הרולד ווילסון, ונשיא ארה”ב דאז, לינדון ג’ונסון, אולם העמדה הבריטית השתנתה במשך הזמן, ואימצה את ההתייחסות האירופית משנות השבעים והשמונים.

למרות זאת, היו מנהיגים אירופיים חשובים שתמכו במפורש בזכותה של ישראל לגבולות בני הגנה, וביניהם ראש ממשלת בריטניה, מרגרט תאצ’ר, וראש ממשלת ספרד, חוזה מריה אזנאר. בנאומו ב- House of Commons, ב-21 ביוני 2005, ג’ק סטרואו, שר החוץ של ראש-ממשלת בריטניה, טוני בלייר, חזר על תוכן המכתב של בוש לשרון באפריל 2004, כאשר העיר ש”פתרון צריך להביא בחשבון, באופן בלתי נמנע, את השינויים שחלו מאז 1967″. לאחר אירועי ה-11 בספטמבר, הפגינו מדינאים אירופיים הבנה רבה יותר לדילמות הביטחוניות הקשות של ישראל.

לבסוף, יש להזכיר כי הנשיא בוש ציין במפורש את הביטוי גבולות בני הגנה במהלך ביקורו בישראל לאחרונה. אין ספק כי גבולות בני הגנה נשארו עיקרון מנחה של האסטרטגיה הלאומית של ישראל, על בסיס הרעיונות שגובשו על ידי מעצבי תפיסת הביטחון של ישראל מאז מלחמת ששת הימים.


מי שחשב שעם בחירתו של אובמה לנשיא ארצות הברית נגיע להישגים בתחום הביטחון והאטמוספרה הכללית באזור ובמזרח התיכון בכלל תהייה טובה יותר ונוכל לנוח על זרי הדפנה

פשוט טעה מפאת היותינו נאיבים מידיי או שהרבה יותר נוח להיות אופטימיים.  ברק חוסיין אובמה לא יוכל לעולם לברוח מהשם שניתן לו ע”י הוריו והשם חוסיין מדבר בעד עצמו. לא

רק שהוא לא מנסה להסתיר את זהותו אלא הוא מדגיש זאת הלכה למעשה בכל מפגש עם אחינו המוסלמים, אשר בלשון המעטה לא כל כך מחבבים אותנו, היהודים החיים בארץ המובטחת

מילא, האמריקאים שחיפשו שינוי בממשל ולשיפור הכלכלה והקטנת שיעור האבטלה הגבוהה כמו כן הם רוצים תמיד להראות נאורים בחרו באדם הכי פחות מתאים לתפקיד הקשה ביותר

את האדם הכי פחות מוכשר. אבל איך יתכן שכל כך הרבה ישראלים מן השורה הראשונה , אנשים המבינים בהילכי הרוח בפוליטיקה העולמית תמכו במועמד זה ? אדם ללא שום נסיון אשר מעולם לא הינהיג אפילו

וועד עובדים . צעדו הראשון של ברק חוסיין אובמה עם היכנסו ללבית הלבן היה הושטת יד לעולם המוסלמי\ערבי ומן ההגיון היה שיפנה קודם לעמו בארה”ב או לידידותיה האמיתיות, אך הוא נתן מיד לכולם להבין

שאת זיקתו הטבעית כמוסלמי, אין הוא מתכוון לשנות. האם אף אחד מחכמי הדור בישראל לא היצליח להבין זאת ? או שעדיין תלו תקוות שוא.  היום כמעט שנתיים מאז כניסתו למשרד, בכל תחום שלא ניגע, נראה רק כישלונות

  אם זה בתחומה של ארה”ב או במדניות החוץ, ביחסיה עם ידידותיה האמיתיות או בתחום בטחון הפנים  או בשדה הקרב המראה את כוחה של ארה”ב במערומיה, כישלונה החרוץ להביא להסכמות בין ישראל והפלסטינאים וכן הטיפול בנושא בעיית הגרעין באירן. סוריה ולבנון,קרי החיזבללה, שהוא אירגון טרור שיש לו נציגים בממשל הלבנוני תומכים בטרור העולמי לאן שלא נפנה נראה רק משברים שמובילים לכאוס גמור בכל פינה בעולם. האם כך קיווינו שיראה אדם אשר אמור להנהיג את העולם לשקט ושלווה ?  באם ננסה להיתמקד לחשוב לנו ביותר והוא בטחון מדינת ישראל ,נמצא כי עלינו לשמור על רבונותינו עצמאותינו הכלכלית וביטחון אזרחי המדינה אשר למרות הקידמה וההשגים , עדיין נלחמים על עצמאותם.

יש להבין שאלה הקוראים לעצמם פלסטינאים אינם מעונינים להגיע לשום הסכם שלום ומבחינתם הטרור וחיי המסכנות , זו היא דרכם . מנהיגות עריצה המשלהבת את יצריהם של תושבי השטחים כנגד ישראל , אם זה בחינוך ילדיהם

לשנוא את היהודים או להחזיק את אזרחיהם מתחת לקו העוני ולשכנע אותם כי זה בגלל היהודים ובאותה עת יש להם חשבונות בנק מנופחים בכל מקום אפשרי. היגיע הזמן להגיד לא…למנהיגי ארה”ב עם יוזמותיהם הלא רציונליות

המכילים בחובם רק הרס וחורבן של הבית היהודי צריך למתוח קווים אדומים בשיחותינו עם הפלסטינאים וכן עם סוריה לגבי רמת הגולן. אל לנו לפחד מאויביינו , יכולנו להם עד כה בזכות אמונתינו החזקה בקדוש ברוך הוא ובשכל הישר

ככל שאנו ממשיכים להתפלסף עם אויבינו כך יורד בעיניהם כח ההרתעה . הגיע הזמן לומר בצורה נחרצת כי ישנם נושאים אותם אין להביא לשולחן הדיונים כי בטחונינו קודם לכל ואין אנו יכולים להרשות לעצמינו להפסיד אפילו לא פעם אחת.

  אני מאמין באמונה שלמה בכוחה של ישראל לנצח ובעזרת השם נגיע אל המנוחה והנחלה

Jihad: “A Wake up Call” By Yoram Ettinger

By Sam Sokolove on Friday, October 23rd, 2009 at 7:33 am
Categories: General Commentary, Uncategorized
Comment | Trackback/Ping
Follow comments via RSS… | Follow comments via ATOM…

By Yoram Ettinger

1. Jihad (Holy War) has been a cardinal feature of Islam since the 7th century. It constitutes a clear & present danger to Western democracies, irrespective of the Arab-Israeli conflict, independent of the Palestinian issue and regardless of Israel’s policies and existence.

2. The most authoritative analysis of Jihad was published by the late Prof. Majid Khadduri of Johns Hopkins U. in War and Peace in the Law of Islam (

3. Hebrew University Prof. Moshe Sharon, a world renowned authority on Islam, sheds light on Jihad in Islam Against Israel and the West (2007):

“Jihad is the strategy and, therefore, agreements are a [tactical] interlude in the war [against the infidel]…

“Islam came to being as a fighting religion. Mohammed imposed his authority by means of his military strength…Islam established empire before it crystallized as a systematic religion…The imperial and religious aspects of Islam are interconnected. Without an empire, Islam feels that it lacks a home. The empire expressed Islamic power, prominence and virility. Islam was born in order to rule, as is only fitting for the religion of Allah which is one and exclusive…Jews and Christians cannot claim that they possess true, holy scripture as all of the holy scriptures must be identical to the Qur’an…Islam is supreme… Anyone challenging this Muslim law of nature rebels against Allah and should not be allowed to exist…The establishment of a Jewish state on Islamic land is an open rebellion…insolent towards the Prophet and impudence towards Allah…

“Any territory that was ever Muslim becomes sacred to Islam [Waqf – sacred Islamic endowment]…If the territory is conquered by enemies of Islam, like Spain, Palestine and parts of Europe, it is incumbent upon Islam to do everything to restore it to Islamic rule…Islam has not recovered from the loss of Spain…Spain, which Arabs insist on calling Andalus, is regarded to be a lost Islamic territory, the recovery of which is a religious and political duty…The Jihad for the conquest of Europe already began a few decades ago…[Muslims migrants] are coming to Europe as masters and not as immigrants…Thousands of mosques have been established from Finland to France. Islamic version of history and thought is creeping into al the echelons of [European] political and intellectual life, affecting the educational system on all levels…

“The laws of Jihad…form the basis of the relations between the Muslim world and the West…The only possible relations between Muslims and non-Muslims are war or a limited ceasefire…Any sign of weakness is a clear call to renew Jihad…An agreement which contains anything beyond a limited armistice or ceasefire is null and void. The only agreement with non-believers that is permitted by Islamic law is one that enables Islam to strengthen itself, so that when the time comes it can resume Jihad in better conditions. An armistice/ceasefire is based on the postulation that the infidel enemy will mistake the agreement for peace, lower its defenses and slide into a slumber, thus turning itself into an easy target…

According to Prof. Bernard Lewis, the world’s leading expert on Islamic history, “the Muslims believe that they had caused the fall of the Soviet Union [in Afghanistan]…Dealing with the soft, pampered and effeminate Americans would be easier…The lessons of Vietnam and Beirut (1983) were confirmed by Mogadishu (1993). A murderous attack on Americans was followed by a prompt and complete withdrawal…This was the course of events leading to 9/11…

“The Muslims are now convinced that terror is the most effective weapon in their arsenal. They found out that they can kill civilians without being punished…that terror has become an acceptable phenomenon. Some western writers have even defined terror as ‘the weapon of the weak’…Muslim terrorists are encouraged by ‘experts,’ who keep repeating: ‘There’s no military solution to terror.’

“In the Mideast, negotiations are a method to win time…Terrorists need time to arm themselves with more deadly missiles for more effective attacks on civilians…”

4. Israel is the West’s First Yard Line of defense.
A strong Israel deters Jihad; a weakened Israel fuels Jihad

Saturday, January 30, 2010

Obama’s SOTU shows he has other priorities; lowered US mediating profile would enhance US-Israel relations

(Yoram Ettinger-Ynet).The exclusion of the Arab-Israeli conflict from President Obama’s 2010 State of the Union Address reflects a US order of priorities and, possibly, a concern that mediation in the Arab-Israeli conflict does not advance – but undermines – Obama’s domestic standing. In fact, Jerusalem should impress upon the US to reduce its mediation profile, minimize tension between Israel and the American broker, while enhancing strategic cooperation between Israel and its American ally.

Obama’s address focused on the US economy in general, and on the 26 year record-unemployment and the 65 year record-budget deficit, in particular. Thus, Obama highlighted a national order of priorities, underlining domestic issues, which preoccupy the public mind and tend to determine the fate of an American president and his political party for success or oblivion. Therefore, the global agenda – and even counterterrorism – were marginalized by Obama’s address.

Washington’s international agenda does not consider the Arab-Israeli conflict to be a top priority. Obama devoted the few minutes allotted to the international arena to his commitments to evacuate Iraq, to reinforce troops in Afghanistan, to constrain the North Korean nuclear threat, to prevent Iran’s nuclearization, to reduce the nuclear arms race, to combat terrorism, to sustain engagement with rivals and enemies and to continue seeking multilateralism in general and with Muslims in particular. The avoidance of any reference to the Arab-Israeli conflict was intentional.

President Obama’s involvement with the Arab-Israeli conflict has diverted his attention from issues which are much more important to vital US interests. The pressure exerted on Israel has eroded Obama’s support among the American people, which have systematically accorded Israel high levels of support (66%-70%), compared with Obama’s free fall in public opinion polls (from 65% in January, 2009 to 47% in January, 2010).

Obama’s pressure on Israel has also complicated his relations with friends of Israel on Capitol Hill, whose support is critical to Obama’s legislative agenda. He realized Israel’s solid support on the Hill when 334 House Members (76% of the House of Representatives) co-singed a letter condemning the “Goldstone Report,” compared with only 57 Members (13%) co-signing a letter calling “to lift the closure on Gaza.” In fact, President Clinton’s precedent suggests that even a live-telecast of Clinton’s participation in signing the Israel-Jordan peace treaty – a week before the November 1994 election – was overshadowed by domestic US politics, which devastated the Democratic Party in the mid-term election.

A lowered US profile in mediating the Arab-Israeli conflict would enhance US-Israel relations and the respective interests of both countries. The more involved the US is as a broker, the less involved it is as a unique ally of the Jewish State. The more preoccupied the US is with mediation, the more it is inclined to be swept into disagreements and finger-pointing matches with Israel. The more entangled the US is in attempts to bridge Israeli-Arab gaps, the more attention is paid to that which causes separation between the US and Israel, rather than that which bonds them.

These observations are accentuated by the lead mediation role played by the State Department – which opposed the establishment of Israel and systematically supports the Arab position – and the CIA and the National Security Council, which tend to embrace Foggy Bottom’s position on the Arab-Israeli conflict.

President Obama’s worldview has exacerbated matters, clarifying the direction of US mediation: “Islam has always been part of the American story;” Israel is not a strategic asset and possibly a liability; Israel belongs to the exploiting West and the Arabs belong to the exploited Third World; engagement and not confrontation with rogue regimes; terrorism is primarily a law enforcement challenge; there is no Islamic terrorism, but Taliban and al-Qaeda terrorism; the UN and Europe are key quarterbacks of international relations; the resolution of the Arab-Israeli conflict consists of a withdrawal to the 1949 and 1967 ceasefire lines, repartitioning of Jerusalem, uprooting of Jewish settlements, negotiating the return of the 1948 Arab refugees and possibly exchanging land.

The Arab-Israeli conflict is not the axis of US-Israel relations, which are based on a much more solid foundation of shared values, joint interests and mutual threats. Therefore, the unbridgeable US-Israel gap over the Secretary of State Rogers’ 1970 peace plan could not derail the substantial upgrading of strategic US-Israel cooperation, due to Israel’s deterrence of a pro-Soviet Syrian invasion of pro-US Jordan.

Furthermore, the Bush-Baker hostility toward the Jewish State and the severe US-Israel tension over the first Intifada, the Reagan Peace Plan and the First Lebanon War could not stop a series of US-Israel memoranda of strategic understanding and the legislation of a substantially expanded US-Israel strategic cooperation, which were derived from Israel’s unique contribution to the US posture of deterrence and its battle against terrorism and ballistic missiles.

The Middle East is a constant source of violently unpredictable challenges, which threaten vital US and Israeli interests. In order to effectively face such critical developments, it behooves the US and the Jewish state to maximize the utility of their mutually beneficial strategic common denominator and minimize involvement – such as US mediation in the Arab-Israeli conflict – which erodes the unique bonds between the two countries.

אובמה לא מתייחס

“חדשות מחלקה ראשונה”, 29.1.2010

יורם אטינגר, מנכ”ל “במחשבה שנייה”

היעדר התייחסות לסכסוך הערבי-ישראלי – בנאום לאומה של הנשיא אובמה – משקף את סדר העדיפויות של ארה”ב ואולי אף מבטא את חששו של אובמה שמעורבותו בסכסוך איננה נכס – אלא נטל – פוליטי בזירה הפנים אמריקאית. החלטת אובמה לא להתייחס לסכסוך מהווה הזדמנות לממשלת ישראל לפעול לצמצום מעורבות ארה”ב במו”מ הישראלי-ערבי/פלסטיני, כדי לצמצם מוקדי מתיחות עם המתווך הוושינגטוני ולשדרג את שיתוף הפעולה האסטרטגי עם בעלת בריתנו האמריקאית.

נאום אובמה התמקד בנושא הכלכלי בכלל ובבעיות האבטלה (שיא של 26 שנים) והגרעון התקציבי (שיא של 65 שנים) בפרט. אובמה הציג סדר עדיפויות לאומי המדגיש נושאי פנים המטרידים את הציבור האמריקאי יותר מנושאי חוץ וביטחון וקובעים את גורל אובמה ומפלגתו לשבט או לחסד. סדר היום הבינלאומי – ואפילו המלחמה בטרור – נדחקו לקרן זווית.

סדר היום הבינלאומי של ארה”ב אינו רואה בסכסוך הערבי-ישראלי עדיפות עליונה. לכן, הקדיש אובמה את הדקות המעטות שהוקצבו לנושאי חוץ וביטחון להתחייבויות לסגת מעיראק, לתגבר את הכוחות באפגניסטן, לנטרל את האיום הגרעיני הצפון קוריאני, למנוע את התגרענות איראן, לצמצם את מרוץ החימוש הגרעיני, להילחם בטרור, להתמיד במדיניות ההידברות עם יריבים ואויבים ולהמשיך בשיתופי פעולה רב-לאומיים בכלל ושיתוף פעולה עם מוסלמים בפרט. אי-אזכור הסכסוך הערבי-ישראלי לא היה מקרי.

קפיצת אובמה לקלחת הרותחת של הסכסוך הערבי-ישראלי מסיטה את תשומת ליבו מנושאים חשובים יותר לארה”ב. הלחץ שהוא מפעיל על ישראל פוגע במעמדו בציבור האמריקאי, המעניק לישראל באופן שיטתי אחוזי תמיכה גבוהים (66%-70%), לעומת התרסקות אובמה (מ-65% בינואר 2009 ל-47% בינואר 2010). הפעלת הלחץ פוגעת ביחסי אובמה עם תומכי ישראל בקונגרס, החיוניים לאישור הצעות החוק שלו. על מעמדה המוצק של ישראל בקונגרס מעידים 334 צירי בית נבחרים (76% מסך הצירים) שגינו את “דו”ח גולדסטון”, לעומת 54רק  צירים (13%) שקראו “להסיר את המצור מעל עזה”. תקדים קלינטון מלמד שאפילו מעורבות מתוקשרת של נשיא אמריקאי בחתימה על הסכם השלום עם ירדן – שבוע לפני בחירות נובמבר 1994 – לא מנעה את התרסקות מפלגתו בבחירות לסנאט ולבית הנבחרים.

הורדת הפרופיל האמריקאי במו”מ הישראלי-ערבי/פלסטיני תקדם את יחסי ישראל-ארה”ב ואת האינטרסים של שתי המדינות. ככל שארה”ב מתפקדת יותר כמתווך הוגן, כן היא מתפקדת פחות כבעלת-ברית ייחודית של ישראל. ככל שארה”ב מעורבת יותר בתיווך, כן היא נסחפת יותר לחילוקי-דעות ולהטחת האשמות הדדית עם ישראל. ככל שארה”ב שקועה יותר בגישור ישראלי-ערבי, כן היא מדגישה יותר את המפריד – ומערפלת את המשותף – בינה לבין ישראל.

אבחנות אלו מתחדדות לאור העובדה שיישום המעורבות האמריקאית הוא בעיקר בידי מחלקת המדינה – שהתנגדה להקמת המדינה היהודית ותומכת בשיטתיות בצד הערבי – ה-CIA ו”המועצה לביטחון לאומי” המצטרפות בדרך כלל לעמדת מחלקת המדינה. תפישת עולמו של אובמה מחריפה את המצב ומלמדת על כיוון “התיווך”: האסלאם הוא חלק בלתי נפרד מהחברה האמריקאית, ישראל איננה נכס – ואולי אף נטל – אסטרטגי, ישראל שייכת למערב המנצל והערבים לעולם השלישי המנוצל, יש להידבר עם – ולא להדביר – אויבים, הטרור הוא אתגר של רשויות אכיפת חוק יותר מאשר רשויות הביטחון, אין טרור מוסלמי אלא טרור טליבן ואל-קעידה, האו”מ ואירופה שחקנים מרכזיים בעיצוב יחסים בינלאומיים, פתרון הסכסוך הערבי-ישראלי כולל נסיגה לקווי 1949, חלוקת ירושלים, עקירת ההתנחלויות ודיון על שיבת פליטי 1948 הערביים.

הסכסוך הערבי-ישראלי איננו ציר היחסים בין ישראל לארה”ב, הנשענים על בסיס רחב ואיתן יותר של ערכים, איומים ואינטרסים אזוריים וגלובליים משותפים. לכן הביאה הפעולה הישראלית, שהסיגה את הפלישה הסורית מירדן ב-1970, לשדרוג דרמטי של שתוף הפעולה הביטחוני, למרות חילוקי הדעות הבלתי-ניתנים לגישור לגבי “תכנית רוג’רס” שקראה לנסיגה מלאה והעברת ה”אגן הקדוש” בירושלים לריבונות שלושת הדתות. לכן גרמה התרומה הישראלית הייחודית בתחומי ההרתעה והלוחמה בטרור ובטילים בליסטיים לגיבוש מזכרי הבנה אסטרטגיים חסרי-תקדים ואישור סידרה ארוכה של תחיקות להרחבת שיתופי פעולה אזרחיים וביטחוניים, למרות המחלוקות הקשות לגבי מלחמת של”ג, “תכנית רייגן”, האינתיפאדה הראשונה ועוינות עמוקה של בוש ובייקר.

המזרח התיכון צופן לישראל ולארה”ב סכנות קטלניות. כדי לעמוד מולן מן הראוי להתמקד במכנה המשותף המניב תועלת הדדית ולצמצם את מעורבות ארה”ב כמתווכת בסכסוך הערבי-ישראלי.


Background and Analysis – Primer


Hamas (acronym for the Islamic Resistance Movement), a Sunni Muslim organization, was formed in 1987 and is the offshoot of the Egyptian Muslim Brotherhood.  It is dedicated to the destruction of Israel and the creation of a Muslim caliphate in Palestine. Hamas seeks to regain control of Palestine, which it regards as a waqf or inalienable religious trust, and impose Sharia, Islamic law in Palestine, as steps toward a global, borderless Muslim entity.


Hamas has a religious wing that sets policy and undertakes religious functions such as running mosques, a social wing that provides charitable, welfare, educational and other services, and a military wing that plans and executes terror attacks against Israeli civilian and military targets. All three wings are closely intertwined operationally and are ideologically unified. Hamas is supported by numerous private benefactors and charities in the Muslim and Western worlds. Some charities have been closed by Western law enforcement agencies using terror funding laws. Hamas also receives financial support from Iran.


Hamas’ formal theology is Sunni Muslim. Hamas’ ‘nationalism’ is purely a function of the religious duty to undertake jihad against the enemy occupying Muslim land. Hamas’ theology is also deeply anti-Semitic. Its founding document, the Covenant of 1988, derives some of its specific imagery and language from the Protocols of the Elders of Zion, as well as the Quran, regarding the eternal corruption and perversion of the Jews. In general, fighting Jews to redeem Palestine is defined as a religious obligation for all Muslims.


Though Sunni, Hamas receives extensive financial and military support from Shia Iran and acts as another front for Iran to confront the West, in particular the United States. Some Iranian concepts, such as the importance of martyrdom, have penetrated Hamas’ ideology. Unlike Hezbollah, however, Hamas does not recognize the Iranian concept of rule by the clergy.


Hamas cannot accept the existence of Israel under any circumstances.  Hamas believes that Palestine is the sacred property of all Moslems and that Jewish rule on ‘Muslim land’ is an offense against the divine order.  According to Hamas, the domination or rule of Jews over Muslims in any form is an abomination. Thus Hamas is opposed to any peace agreement or negotiations with Israel. It can and has agreed to short-term truces when its tactical position has been weak but rejects any long term truces. The often-cited difference between Hamas’ ‘hardliners’ and ‘moderates’ or ‘pragmatists’ is largely a matter of short term tactics regarding ceasefires with Israel and temporary alliances with Palestinian rivals, and not long term goals.


Hamas is opposed to any Palestinian organization that negotiates with Israel or may be inclined to accept a peace agreement which might include territorial compromises. It is therefore engaged in a struggle for power with the Fatah-controlled nominally more secular Palestinian Authority. In 2006 Hamas won a parliamentary majority in a democratic election in large part to the PA’s enormous corruption and repression. In 2007 it undertook a violent coup in Gaza against the PA, and continues to kill, torture and imprison its rivals. In 2009 it announced the intention to create a replacement for the Palestine Liberation Organization umbrella that would stress Islamic and ‘resistance’ themes.


Hamas’ terror campaigns against Israel during the “First Intifada” included isolated incidents of shootings, kidnapping and murders, in part in competition with the Palestine Liberation Organization. During the 1990s, Hamas pioneered suicide bombings against buses and fixed targets, and in recent years, short and long range rocket attacks against Israel. The goal of these attacks remains to kill and injure Israelis and Jews, to undermine any possibility of negotiations between Palestinians and Israelis, and to galvanize the ‘resistance’ against Israel.

Senator Mitchell’s Wake-Up Call

YnetNews, January 13, 2001,7340,L-3833185,00.html

Ambassador (ret.) Yoram Ettinger, Executive Director, “Second Thought”

The threat issued by Special Presidential Envoy to the Middle East, George Mitchell, to withhold US loan guarantees, in order to extract excessive concessions from Israel, constitutes a wake-up call for wishful-thinkers.

Senator Mitchell’s January 7, 2010 interview with PBS’ Charlie Rose refutes the notion that the Obama Administration will accept anything but full Israeli compliance with Washington’s terms.
Obama’s confidant, George Mitchell, known for his deliberate style, made clear that submission to pressure is not rewarded but punishable by further pressure. That is certainly the case with a White House run by Rahm Emanuel, who is “the meanest shark in town.” Emanuel and President Obama, his Chicago-politics pal, were elated when Prime Minister Netanyahu rushed on June 14, 2009 to Bar Ilan University, as soon as he returned from a “cold shower” at Obama’s White House, to enunciate a major transformation of his world view: The acceptance of the Two States Solution. They realized that their pressure was effective following Netanyahu’s September 24, 2009 speech at the UN – which reaffirmed his newly found world view – and the full freeze of construction in East Jerusalem, Judea and Samaria. Leveraging their initial success, they now employ the threat of withholding loan guarantees and intensify the pressure on Israel to accelerate the timetable of concessions, to exclude the Jordan Valley from Israel’s map of defensible borders, to release more Palestinian terrorists, to make more concessions to Abu Mazen, to refrain from construction even in Jerusalem’s Gilo neighborhood, etc.

Israel’s retreat in the face of Obama’s pressure is a rarity in a world, which has not been kind to the newly-installed president. His precipitous drop in the polls is the sharpest in recent decades, other than President Ford’s. A growing number of Democratic legislators distance themselves from him, lest they be defeated in November, 2010. Furthermore, President Obama is increasingly identified with a 10% unemployment rate, a 17% under-employment rate, a budget deficit which is the highest since 1945, a bigger government, a failed war in Afghanistan and rapidly destabilizing Iraq.

Obama’s Liberal power-base is unhappy with legislative compromises concluded with Blue Dog Democrats. Republicans are energized by Obama’s difficulties and the 30% bloc of Independents, which accorded Obama the 2008 victory, is turning its back on Obama in 2010. Since assuming power in January, 2009, Obama has received slaps in the face from Iran, North Korea, Russia, China, Venezuela, Iraq, Afghanistan and Pakistan. He has also been targeted by French and West European cynicism. However, Jerusalem is acting as if it is facing an Imperial President.

In 1992, at the height of the Shamir-Bush battle over loan guarantees, I was told by then Majority Leader, Senator George Mitchell: “Doesn’t Israel know that the US is not a monarchy, that the President is not omnipotent and that the Legislature is equal in power to the Executive?!”

In 2010, Israel still does not get it. Instead of leveraging critical public and Congressional platforms of support – which will determine the success or oblivion of Obama’s policy – Israel approaches Congress as the best supporting-actor in Washington, DC. Jerusalem is intimidated by Emanuel’s warning to “avoid bypassing the Administration via Congress.” Jerusalem fails to realize that kowtowing to Emanuel’s warning amounts to a slap in the face for the US democracy, the US public and its representatives on Capitol Hill, while severely undermining Israel’s own cardinal interests.

Senator Mitchell’s PBS interview reflects Obama’s determination to dictate to the Jewish State a full withdrawal to the 1949/67 ceasefire lines, the uprooting of Jewish communities in the Golan Heights, Judea and Samaria, the repartitioning of Jerusalem, the negotiation of the “claim of return” by 1948 Arab refugees and the exchange of land. Such an approach to the Arab-Israeli conflict is a derivative of Oabma’s worldview, which highlights the UN as a quarterback of international relations, considers Europe as a role model and Foggy Bottom bureaucracy as luminaries on international relations, burdens the West with partial-blame for international terrorism, regards the Jewish State as part of the exploiting West and the Arabs part of the exploited Third World.

In facing Obama’s pressure, Israel should follow in the footsteps of all Prime Ministers from Ben Gurion to Yitzhak Shamir (1948-1992): Advancing Israel’s national security while fending off US Presidential pressure. For instance, Ben Gurion declared independence in 1948 and constructed Israel’s nuclear reactor in defiance of brutal pressure by Secretary of State George Marshall and President Kennedy respectively. Levy Eshkol and Golda Meir built the Jerusalem neighborhoods of Ramot, Neve’ Ya’akov and Gilo in response to presidential pressure. And, Menachem Begin destroyed Iraq’s nuclear reactor irrespective of painful US, European, Global and domestic pressure. He initialed the Israel-Egypt peace process by overcoming opposition by President Carter, who preferred an international conference over direct negotiations.

Such steadfastness yielded short-term US-Israel tension. However, it was rapidly transformed into long-term enhanced strategic respect, by American and Middle Eastern leaders, toward the Jewish State.

In 2010, Israeli leaders are endowed with a critical mass – which was not enjoyed by the 1948-1992 leaders – demographically (6 million Jews!), economically, technologically and militarily, bolstered by a formidable infrastructure of support in the US. Are the current leaders also endowed with the vision, faith, wisdom and backbone, which are the prerequisite to leverage this critical mass and advance key Israeli interests, while deflecting the Obama Administration pressure?

Jihad Watch

Islam 101

by Gregory M. Davis
author, Religion of Peace? Islam’s War Against the World
producer/director, Islam: What the West Needs to Know — An Examination of Islam, Violence, and the Fate of the Non-Muslim World

Islam 101 is meant to help people become better educated about the fundamentals of Islam and to help the more knowledgeable better convey the facts to others. Similarly, my book and documentary are meant to serve as concise explanations of the major moving parts of Islam and their implications for Western society. Islam 101 is a condensation of the book and documentary with the aim of lending clarity to the public understanding of Islam and of exposing the inadequacy of prevailing views. All should feel free to distribute and/or reproduce it.

Table of Contents

1) The Basics

a) The Five Pillars of Islam
b) The Quran — the Book of Allah
c) The Sunnah — the “Way” of the Prophet Muhammad

i. Battle of Badr
ii. Battle of Uhud
iii. Battle of Medina
iv. Conquest of Mecca

d) Sharia Law

2) Jihad and Dhimmitude

a) What does “jihad” mean?
b) Muslim Scholar Hasan Al-Banna on jihad
c) Dar al-Islam and dar al-harb: the House of Islam and the House of War

i) Taqiyya — Religious Deception

d) Jihad Through History

i) The First Major Wave of Jihad: the Arabs, 622-750 AD
ii) The Second Major Wave of Jihad: the Turks, 1071-1683 AD

e) The Dhimma
f) Jihad in the Modern Era

3) Conclusion

4) Frequently Asked Questions

a) What about the Crusades?
b) If Islam is violent, why are so many Muslims peaceful?
c) What about the violent passages in the Bible?
d) Could an Islamic “Reformation” pacify Islam?
e) What about the history of Western colonialism in the Islamic world?
f) How can a violent political ideology be the second-largest and fastest-growing religion on earth?
g) Is it fair to paint all Islamic schools of thought as violent?
h) What about the great achievements of Islamic civilization?

5) Glossary of Terms

6) Further Resources

1. The Basics

a. The Five Pillars of Islam

The five pillars of Islam constitute the most basic tenets of the religion. They are:

1. Faith (iman) in the oneness of Allah and the finality of the prophethood of Muhammad (indicated by the declaration [the Shahadah] that, “There is no God but Allah and Muhammad is the messenger of Allah”).2. Keeping of the five scheduled daily prayers (salah).

3. Almsgiving (zakat).

4. Fasting (sawm).

5. Pilgrimage (hajj) to Mecca for those who are able.

The five pillars in and of themselves do not tell us a lot about the faith or what a Muslim is supposed to believe or how he should act. The second through fifth pillars — prayer, almsgiving, fasting, pilgrimage — are aspects shared by many religions. The finality of the prophethood of Muhammad, however, is unique to Islam. To understand Islam and what it means to be a Muslim, we must come to understand Muhammad as well as the revelations given through him by Allah, which make up the Quran.

b. The Quran — the Book of Allah

According to Islamic teaching, the Quran came down as a series of revelations from Allah through the Archangel Gabriel to the Prophet Muhammad, who then dictated it to his followers. Muhammad’s companions memorized fragments of the Quran and wrote them down on whatever was at hand, which were later compiled into book form under the rule of the third Caliph, Uthman, some years after Muhammad’s death.

The Quran is about as long as the Christian New Testament. It comprises 114 suras (not to be confused with the Sira, which refers to the life of the Prophet) of varying lengths, which may be considered chapters. According to Islamic doctrine, it was around 610 AD in a cave near the city of Mecca (now in southwest Saudi Arabia) that Muhammad received the first revelation from Allah by way of the Archangel Gabriel. The revelation merely commanded Muhammad to “recite” or “read” (Sura 96); the words he was instructed to utter were not his own but Allah’s. Over the next twelve or so years in Mecca, other revelations came to Muhammad that constituted a message to the inhabitants of the city to forsake their pagan ways and turn in worship to the one Allah.

While in Mecca, though he condemned paganism (for the most part), Muhammad showed great respect for the monotheism of the Christian and Jewish inhabitants. Indeed, the Allah of the Quran claimed to be the same God worshipped by Jews and Christians, who now revealed himself to the Arab people through his chosen messenger, Muhammad. It is the Quranic revelations that came later in Muhammad’s career, after he and the first Muslims left Mecca for the city of Medina, that transformed Islam from a relatively benign form of monotheism into an expansionary, military-political ideology that persists to this day.

Orthodox Islam does not accept that a rendering of the Quran into another language is a “translation” in the way that, say, the King James Bible is a translation of the original Hebrew and Greek Scriptures. A point often made by Islamic apologists to defang criticism is that only Arabic readers may understand the Quran. But Arabic is a language like any other and fully capable of translation. Indeed, most Muslims are not Arabic readers. In the below analysis, we use a translation of the Quran by two Muslim scholars, which may be found here. All parenthetical explanations in the text are those of the translators save for my interjections in braces, { }.

Those Westerners who manage to pick up a translation of the Quran are often left bewildered as to its meaning thanks to ignorance of a critically important principle of Quranic interpretation known as “abrogation.” The principle of abrogation — al-naskh wa al-mansukh (the abrogating and the abrogated) — directs that verses revealed later in Muhammad’s career “abrogate” — i.e., cancel and replace — earlier ones whose instructions they may contradict. Thus, passages revealed later in Muhammad’s career, in Medina, overrule passages revealed earlier, in Mecca. The Quran itself lays out the principle of abrogation:

2:106. Whatever a Verse (revelation) do We {Allah} abrogate or cause to be forgotten, We bring a better one or similar to it. Know you not that Allah is able to do all things?

It seems that 2:106 was revealed in response to skepticism directed at Muhammad that Allah’s revelations were not entirely consistent over time. Muhammad’s rebuttal was that “Allah is able to do all things” — even change his mind. To confuse matters further, though the Quran was revealed to Muhammad sequentially over some twenty years’ time, it was not compiled in chronological order. When the Quran was finally collated into book form under Caliph Uthman, the suras were ordered from longest to shortest with no connection whatever to the order in which they were revealed or to their thematic content. In order to find out what the Quran says on a given topic, it is necessary to examine the other Islamic sources that give clues as to when in Muhammad’s lifetime the revelations occurred. Upon such examination, one discovers that the Meccan suras, revealed at a time when the Muslims were vulnerable, are generally benign; the later Medinan suras, revealed after Muhammad had made himself the head of an army, are bellicose.

Let us take, for example, 50:45 and Sura 109, both revealed in Mecca:

50:45. We know of best what they say; and you (O Muhammad) are not a tyrant over them (to force them to Belief). But warn by the Qur’an, him who fears My Threat.109:1. Say (O Muhammad to these Mushrikun and Kafirun): “O Al-Kafirun (disbelievers in Allah, in His Oneness, in His Angels, in His Books, in His Messengers, in the Day of Resurrection, and in Al-Qadar {divine foreordainment and sustaining of all things}, etc.)!
109:2. “I worship not that which you worship,
109:3. “Nor will you worship that which I worship.
109:4. “And I shall not worship that which you are worshipping.
109:5. “Nor will you worship that which I worship.
109:6. “To you be your religion, and to me my religion (Islamic Monotheism).”

Then there is this passage revealed just after the Muslims reached Medina and were still vulnerable:

2:256. There is no compulsion in religion. Verily, the Right Path has become distinct from the wrong path. Whoever disbelieves in Taghut {idolatry} and believes in Allah, then he has grasped the most trustworthy handhold that will never break. And Allah is All-Hearer, All-Knower.

In contrast, take 9:5, commonly referred to as the “Verse of the Sword”, revealed toward the end of Muhammad’s life:

9:5. Then when the Sacred Months (the 1st, 7th, 11th, and 12th months of the Islamic calendar) have passed, then kill the Mushrikun {unbelievers} wherever you find them, and capture them and besiege them, and prepare for them each and every ambush. But if they repent and perform As-Salat (Iqamat-as-Salat {the Islamic ritual prayers}), and give Zakat {alms}, then leave their way free. Verily, Allah is Oft-Forgiving, Most Merciful.

Having been revealed later in Muhammad?s life than 50:45, 109, and 2:256, the Verse of the Sword abrogates their peaceful injunctions in accordance with 2:106. Sura 8, revealed shortly before Sura 9, reveals a similar theme:

8:39. And fight them until there is no more Fitnah (disbelief and polytheism: i.e. worshipping others besides Allah) and the religion (worship) will all be for Allah Alone [in the whole of the world]. But if they cease (worshipping others besides Allah), then certainly, Allah is All-Seer of what they do.8:67. It is not for a Prophet that he should have prisoners of war (and free them with ransom) until he had made a great slaughter (among his enemies) in the land. You desire the good of this world (i.e. the money of ransom for freeing the captives), but Allah desires (for you) the Hereafter. And Allah is All-Mighty, All-Wise.

9:29. Fight against those who believe not in Allah, nor in the Last Day, nor forbid that which has been forbidden by Allah and His Messenger and those who acknowledge not the religion of truth (i.e. Islam) among the people of the Scripture (Jews and Christians), until they pay the Jizya with willing submission, and feel themselves subdued.

9:33. It is He {Allah} Who has sent His Messenger (Muhammad) with guidance and the religion of truth (Islam), to make it superior over all religions even though the Mushrikun (polytheists, pagans, idolaters, disbelievers in the Oneness of Allah) hate (it).

The Quran’s commandments to Muslims to wage war in the name of Allah against non-Muslims are unmistakable. They are, furthermore, absolutely authoritative as they were revealed late in the Prophet’s career and so cancel and replace earlier instructions to act peaceably. Without knowledge of the principle of abrogation, Westerners will continue to misread the Quran and misdiagnose Islam as a “religion of peace.”

c. The Sunnah — the “Way” of the Prophet Muhammad

In Islam, Muhammad is considered al-insan al-kamil (the “ideal man”). Muhammad is in no way considered divine, nor is he worshipped (no image of Muhammad is permitted lest it encourage idolatry), but he is the model par excellence for all Muslims in how they should conduct themselves. It is through Muhammad’s personal teachings and actions — which make up the “way of the Prophet,” the Sunnah — that Muslims discern what is a good and holy life. Details about the Prophet — how he lived, what he did, his non-Quranic utterances, his personal habits — are indispensable knowledge for any faithful Muslim.

Knowledge of the Sunnah comes primarily from the hadiths (“reports”) about Muhammad’s life, which were passed down orally until codified in the eighth century AD, some hundred years after Muhammad’s death. The hadiths comprise the most important body of Islamic texts after the Quran; they are basically a collection of anecdotes about Muhammad’s life believed to have originated with those who knew him personally. There are thousands upon thousands of hadiths, some running to multiple pages, some barely a few lines in length. When the hadiths were first compiled in the eighth century AD, it became obvious that many were inauthentic. The early Muslim scholars of hadith spent tremendous labor trying to determine which hadiths were authoritative and which were suspect.

The hadiths here come exclusively from the most reliable and authoritative collection, Sahih Al-Bukhari, recognized as sound by all schools of Islamic scholarship, translated by a Muslim scholar and which may be found here. Different translations of hadiths can vary in their breakdown of volume, book, and number, but the content is the same. For each hadith, the classifying information is listed first, then the name of the originator of the hadith (generally someone who knew Muhammad personally), and then the content itself. While the absolute authenticity of even a sound hadith is hardly assured, they are nonetheless accepted as authoritative within an Islamic context.

Because Muhammad is himself the measuring stick of morality, his actions are not judged according to an independent moral standard but rather establish what the standard for Muslims properly is.

Volume 7, Book 62, Number 88; Narrated Ursa: The Prophet wrote the (marriage contract) with Aisha while she was six years old and consummated his marriage with her while she was nine years old and she remained with him for nine years (i.e. till his death).Volume 8, Book 82, Number 795; Narrated Anas: The Prophet cut off the hands and feet of the men belonging to the tribe of Uraina and did not cauterise (their bleeding limbs) till they died.

Volume 2, Book 23, Number 413; Narrated Abdullah bin Umar: The Jews {of Medina} brought to the Prophet a man and a woman from amongst them who have committed (adultery) illegal sexual intercourse. He ordered both of them to be stoned (to death), near the place of offering the funeral prayers beside the mosque.

Volume 9, Book 84, Number 57; Narrated Ikrima: Some Zanadiqa (atheists) were brought to Ali {the fourth Caliph} and he burnt them. The news of this event, reached Ibn ‘Abbas who said, “If I had been in his place, I would not have burnt them, as Allah’s Apostle forbade it, saying, “Do not punish anybody with Allah’s punishment (fire).” I would have killed them according to the statement of Allah’s Apostle, “Whoever changes his Islamic religion, then kill him.”

Volume 1, Book 2, Number 25; Narrated Abu Huraira: Allah’s Apostle was asked, “What is the best deed?” He replied, “To believe in Allah and His Apostle (Muhammad). The questioner then asked, “What is the next (in goodness)?” He replied, “To participate in Jihad (religious fighting) in Allah’s Cause.”

In Islam, there is no “natural” sense of morality or justice that transcends the specific examples and injunctions outlined in the Quran and the Sunnah. Because Muhammad is considered Allah’s final prophet and the Quran the eternal, unalterable words of Allah himself, there is also no evolving morality that permits the modification or integration of Islamic morality with that from other sources. The entire Islamic moral universe devolves solely from the life and teachings of Muhammad.

Along with the reliable hadiths, a further source of accepted knowledge about Muhammad comes from the Sira (life) of the Prophet, composed by one of Islam’s great scholars, Muhammad bin Ishaq, in the eighth century AD.

Muhammad’s prophetic career is meaningfully divided into two segments: the first in Mecca, where he labored for fourteen years to make converts to Islam; and later in the city of Medina (The City of the Apostle of God), where he became a powerful political and military leader. In Mecca, we see a quasi-Biblical figure, preaching repentance and charity, harassed and rejected by those around him; later, in Medina, we see an able commander and strategist who systematically conquered and killed those who opposed him. It is the later years of Muhammad’s life, from 622 AD to his death in 632, that are rarely broached in polite company. In 622, when the Prophet was better than fifty years old, he and his followers made the Hijra (emigration or flight), from Mecca to the oasis of Yathrib — later renamed Medina — some 200 miles to the north. Muhammad’s new monotheism had angered the pagan leaders of Mecca, and the flight to Medina was precipitated by a probable attempt on Muhammad’s life. Muhammad had sent emissaries to Medina to ensure his welcome. He was accepted by the Medinan tribes as the leader of the Muslims and as arbiter of inter-tribal disputes.

Shortly before Muhammad fled the hostility of Mecca, a new batch of Muslim converts pledged their loyalty to him on a hill outside Mecca called Aqaba. Ishaq here conveys in the Sira the significance of this event:

Sira, p208: When God gave permission to his Apostle to fight, the second {oath of allegiance at} Aqaba contained conditions involving war which were not in the first act of fealty. Now they {Muhammad’s followers} bound themselves to war against all and sundry for God and his Apostle, while he promised them for faithful service thus the reward of paradise.

That Muhammad’s nascent religion underwent a significant change at this point is plain. The scholarly Ishaq clearly intends to impress on his (Muslim) readers that, while in its early years, Islam was a relatively tolerant creed that would “endure insult and forgive the ignorant,” Allah soon required Muslims “to war against all and sundry for God and his Apostle.” The Islamic calendar testifies to the paramouncy of the Hijra by setting year one from the date of its occurrence. The year of the Hijra, 622 AD, is considered more significant than the year of Muhammad’s birth or death or that of the first Quranic revelation because Islam is first and foremost a political-military enterprise. It was only when Muhammad left Mecca with his paramilitary band that Islam achieved its proper political-military articulation. The years of the Islamic calendar (which employs lunar months) are designated in English “AH” or “After Hijra.”

i. The Battle of Badr

The Battle of Badr was the first significant engagement fought by the Prophet. Upon establishing himself in Medina following the Hijra, Muhammad began a series of razzias (raids) on caravans of the Meccan Quraish tribe on the route to Syria.

Volume 5, Book 59, Number 287; Narrated Kab bin Malik: The Apostle had gone out to meet the caravans of Quraish, but Allah caused them (i.e. Muslims) to meet their enemy unexpectedly (with no previous intention).Volume 5, Book 59, Number 289; Narrated Ibn Abbas: On the day of the battle of Badr, the Prophet said, “O Allah! I appeal to You (to fulfill) Your Covenant and Promise. O Allah! If Your Will is that none should worship You (then give victory to the pagans).” Then Abu Bakr took hold of him by the hand and said, “This is sufficient for you.” The Prophet came out saying, “Their multitude will be put to flight and they will show their backs.” (54:45)

Having returned to Medina after the battle, Muhammad admonished the resident Jewish tribe of Qaynuqa to accept Islam or face a similar fate as the Quraish (3:12-13). The Qaynuqa agreed to leave Medina if they could retain their property, which Muhammad granted. Following the exile of the Bani Qaynuqa, Muhammad turned to individuals in Medina he considered to have acted treacherously. The Prophet particularly seems to have disliked the many poets who ridiculed his new religion and his claim to prophethood — a theme evident today in the violent reactions of Muslims to any perceived mockery of Islam. In taking action against his opponents, “the ideal man” set precedents for all time as to how Muslims should deal with detractors of their religion.

Sira, p367: Then he {Kab bin al-Ashraf} composed amatory verses of an insulting nature about the Muslim women. The Apostle said: “Who will rid me of Ibnul-Ashraf?” Muhammad bin Maslama, brother of the Bani Abdu’l-Ashhal, said, “I will deal with him for you, O Apostle of God, I will kill him.” He said, “Do so if you can.” “All that is incumbent upon you is that you should try” {said the Prophet to Muhammad bin Maslama}. He said, “O Apostle of God, we shall have to tell lies.” He {the Prophet} answered, “Say what you like, for you are free in the matter.”Volume 4, Book 52, Number 270; Narrated Jabir bin ‘Abdullah: The Prophet said, “Who is ready to kill Kab bin Al-Ashraf who has really hurt Allah and His Apostle?” Muhammad bin Maslama said, “O Allah’s Apostle! Do you like me to kill him?” He replied in the affirmative. So, Muhammad bin Maslama went to him (i.e. Kab) and said, “This person (i.e. the Prophet) has put us to task and asked us for charity.” Kab replied, “By Allah, you will get tired of him.” Muhammad said to him, “We have followed him, so we dislike to leave him till we see the end of his affair.” Muhammad bin Maslama went on talking to him in this way till he got the chance to kill him.

A significant portion of the Sira is devoted to poetry composed by Muhammad’s followers and his enemies in rhetorical duels that mirrored those in the field. There seems to have been an informal competition in aggrandizing oneself, one’s tribe, and one’s God while ridiculing one’s adversary in eloquent and memorable ways. Kab bin Malik, one of the assassins of his brother, Kab bin al-Ashraf, composed the following:

Sira, p368: Kab bin Malik said: Of them Kab was left prostrate there (After his fall {the Jewish tribe of} al-Nadir were brought low). Sword in hand we cut him down By Muhammad’s order when he sent secretly by night Kab’s brother to go to Kab. He beguiled him and brought him down with guile Mahmud was trustworthy, bold.

ii. The Battle of Uhud

The Meccan Quraish regrouped for an attack on the Muslims at Medina. Muhammad got wind of the Meccan force coming to attack him and encamped his forces on a small hillock north of Medina named Uhud, where the ensuing battle took place.

Volume 5, Book 59, Number 377; Narrated Jabir bin Abdullah: On the day of the battle of Uhud, a man came to the Prophet and said, “Can you tell me where I will be if I should get martyred?” The Prophet replied, “In Paradise.” The man threw away some dates he was carrying in his hand, and fought till he was martyred.Volume 5, Book 59, Number 375; Narrated Al-Bara: when we faced the enemy, they took to their heel till I saw their women running towards the mountain, lifting up their clothes from their legs, revealing their leg-bangles. The Muslims started saying, “The booty, the booty!” Abdullah bin Jubair said, “The Prophet had taken a firm promise from me not to leave this place.” But his companions refused (to stay). So when they refused (to stay there), (Allah) confused them so that they could not know where to go, and they suffered seventy casualties.

Though deprived of victory at Uhud, Muhammad was by no means vanquished. He continued making raids that made being a Muslim not only virtuous in the eyes of Allah but lucrative as well. In an Islamic worldview, there is no incompatibility between wealth, power, and holiness. Indeed, as a member of the true faith, it is only logical that one should also enjoy the material bounty of Allah — even if that means plundering it from infidels.

As Muhammad had neutralized the Jewish tribe of Bani Qaynuqa after Badr, he now turned to the Bani Nadir after Uhud. According to the Sira, Allah warned Muhammad of an attempt to assassinate him, and the Prophet ordered the Muslims to prepare for war against the Bani Nadir. The Bani Nadir agreed to go into exile if Muhammad permitted them to retain their movable property. Muhammad agreed to these terms save that they leave behind their armor.

iii. The Battle of Medina

In 627 AD, Muhammad faced the greatest challenge to his new community. In that year, the Quraish of Mecca made their most determined attack on the Muslims at Medina itself. Muhammad thought it advisable not to engage them in a pitched battle as at Uhud but took shelter in Medina, protected as it was by lava flows on three sides. The Meccans would have to attack from the northwest in a valley between the flows, and it was there that Muhammad ordered a trench dug for the city’s defense.

Volume 4, Book 52, Number 208; Narrated Anas: On the day (of the battle) of the Trench, the Ansar {new converts to Islam} were saying, “We are those who have sworn allegiance to Muhammad for Jihad (for ever) as long as we live.” The Prophet replied to them, “O Allah! There is no life except the life of the Hereafter. So honor the Ansar and emigrants {from Mecca} with Your Generosity.”And Narrated Mujashi: My brother and I came to the Prophet and I requested him to take the pledge of allegiance from us for migration. He said, “Migration has passed away with its people.” I asked, “For what will you take the pledge of allegiance from us then?” He said, “I will take (the pledge) for Islam and Jihad.”

The Meccans were foiled by the trench and only able to send small raiding parties across it. After several days, they turned back for Mecca. Following his victory, Muhammad turned to the third Jewish tribe at Medina, the Bani Quraiza. While the Bani Qaynuqa and Bani Nadir had suffered exile, the fate of the Bani Quraiza would be considerably more dire.

Sira, p463-4: Then they {the tribe of Quraiza} surrendered, and the apostle confined them in Medina in the quarter of d. al-Harith, a woman of Bani al-Najjar. Then the apostle went out to the market of Medina and dug trenches in it. Then he sent for them and struck off their heads in those trenches as they were brought out to him in batches. Among them was the enemy of Allah Huyayy bin Akhtab and Kab bin Asad their chief. There were 600 or 700 in all, though some put the figure as high as 800 or 900. As they were being taken out in batches to the Apostle they asked Kab what he thought would be done with them. He replied, “Will you never understand? Don’t you see that the summoner never stops and those who are taken away do not return? By Allah it is death!” This went on until the Apostle made an end of them.

Thus do we find the clear precedent that explains the peculiar penchant of Islamic terrorists to behead their victims: it is merely another precedent bestowed by their Prophet.

Following yet another of the Muslims’ raids, this time on a place called Khaibar, “The women of Khaibar were distributed among the Muslims” as was usual practice. (Sira, p511) The raid at Khaibar had been against the Bani Nadir, whom Muhammad had earlier exiled from Medina.

Sira, p515: Kinana bin al-Rabi, who had the custody of the treasure of Bani al-Nadir, was brought to the Apostle who asked him about it. He denied that he knew where it was. A Jew came to the Apostle and said that he had seen Kinana going round a certain ruin every morning early. When the Apostle said to Kinana, “Do you know that if we find you have it I shall kill you?” he said, Yes. The Apostle gave orders that the ruin was to be excavated and some of the treasure was found. When he asked him about the rest he refused to produce it, so the Apostle gave orders to al-Zubayr bin al-Awwam, “Torture him until you extract what he has,” so he kindled a fire with flint and steel on his chest until he was nearly dead. Then the Apostle delivered him to Muhammad bin Maslama and he struck off his head, in revenge for his brother Mahmud.

iv. The Conquest of Mecca

Muhammad’s greatest victory came in 632 AD, ten years after he and his followers had been forced to flee to Medina. In that year, he assembled a force of some ten thousand Muslims and allied tribes and descended on Mecca. “The Apostle had instructed his commanders when they entered Mecca only to fight those who resisted them, except a small number who were to be killed even if they were found beneath the curtains of the Kaba.” (Sira, p550)

Volume 3, Book 29, Number 72; Narrated Anas bin Malik: Allah’s Apostle entered Mecca in the year of its Conquest wearing an Arabian helmet on his head and when the Prophet took it off, a person came and said, “Ibn Khatal is holding the covering of the Kaba (taking refuge in the Kaba).” The Prophet said, “Kill him.”

Following the conquest of Mecca, Muhammad outlined the future of his religion.

Volume 4, Book 52, Number 177; Narrated Abu Huraira: Allah’s Apostle said, “The Hour {of the Last Judgment} will not be established until you fight with the Jews, and the stone behind which a Jew will be hiding will say. “O Muslim! There is a Jew hiding behind me, so kill him.”Volume 1, Book 2, Number 24; Narrated Ibn Umar: Allah’s Apostle said: “I have been ordered (by Allah) to fight against the people until they testify that none has the right to be worshipped but Allah and that Muhammad is Allah’s Apostle, and offer the prayers perfectly and give the obligatory charity, so if they perform that, then they save their lives and property from me except for Islamic laws and then their reckoning (accounts) will be done by Allah.”

It is from such warlike pronouncements as these that Islamic scholarship divides the world into dar al-Islam (the House of Islam, i.e., those nations who have submitted to Allah) and dar al-harb (the House of War, i.e., those who have not). It is this dispensation that the world lived under in Muhammad’s time and that it lives under today. Then as now, Islam’s message to the unbelieving world is the same: submit or be conquered.

d. Sharia Law

Unlike many religions, Islam includes a mandatory and highly specific legal and political plan for society called Sharia (pronounced “sha-r�e-uh”), which translates approximately as “way” or “path.” The precepts of Sharia are derived from the commandments of the Quran and the Sunnah (the teachings and precedents of Muhammad as found in the reliable hadiths and the Sira). Together, the Quran and the Sunnah establish the dictates of Sharia, which is the blueprint for the good Islamic society. Because Sharia originates with the Quran and the Sunnah, it is not optional. Sharia is the legal code ordained by Allah for all mankind. To violate Sharia or not to accept its authority is to commit rebellion against Allah, which Allah’s faithful are required to combat.

There is no separation between the religious and the political in Islam; rather Islam and Sharia constitute a comprehensive means of ordering society at every level. While it is in theory possible for an Islamic society to have different outward forms — an elective system of government, a hereditary monarchy, etc. — whatever the outward structure of the government, Sharia is the prescribed content. It is this fact that puts Sharia into conflict with forms of government based on anything other than the Quran and the Sunnah.

The precepts of Sharia may be divided into two parts:

1. Acts of worship (al-ibadat), which includes:Ritual Purification (Wudu)
Prayers (Salah)
Fasts (Sawm and Ramadan)
Charity (Zakat)
Pilgrimage to Mecca (Hajj)

2. Human interaction (al-muamalat), which includes:

Financial transactions
Laws of inheritance
Marriage, divorce, and child care
Food and drink (including ritual slaughtering and hunting)
Penal punishments
War and peace
Judicial matters (including witnesses and forms of evidence)

As one may see, there are few aspects of life that Sharia does not specifically govern. Everything from washing one’s hands to child-rearing to taxation to military policy fall under its dictates. Because Sharia is derivate of the Quran and the Sunnah, it affords some room for interpretation. But upon examination of the Islamic sources (see above), it is apparent that any meaningful application of Sharia is going to look very different from anything resembling a free or open society in the Western sense. The stoning of adulterers, execution of apostates and blasphemers, repression of other religions, and a mandatory hostility toward non-Islamic nations punctuated by regular warfare will be the norm. It seems fair then to classify Islam and its Sharia code as a form of totalitarianism.

2. Jihad and Dhimmitude

a. What does “jihad” mean?

Jihad literally translates as “struggle.” Strictly speaking, jihad does not mean “holy war” as Muslim apologists often point out. However, the question remains as to what sort of “struggle” is meant: an inner, spiritual struggle against the passions, or an outward, physical struggle.

As in any case of trying to determine Islamic teaching on a particular matter, one must look to the Quran and the Sunnah. From those sources (see above) it is evident that a Muslim is required to struggle against a variety of things: laziness in prayer, neglecting to give zakat (alms), etc. But is it also plain that a Muslim is commanded to struggle in physical combat against the infidel as well. Muhammad’s impressive military career attests to the central role that military action plays in Islam.

b. Hasan Al-Banna on jihad

Below are excerpts from Hasan Al-Banna’s treatise, Jihad. In 1928, Al-Banna founded the Muslim Brotherhood, which today is the most powerful organization in Egypt after the government itself. In this treatise, Al-Banna cogently argues that Muslims must take up arms against unbelievers. As he says, “The verses of the Qur’an and the Sunnah summon people in general (with the most eloquent expression and the clearest exposition) to jihad, to warfare, to the armed forces, and all means of land and sea fighting.”

All Muslims Must Make JihadJihad is an obligation from Allah on every Muslim and cannot be ignored nor evaded. Allah has ascribed great importance to jihad and has made the reward of the martyrs and the fighters in His way a splendid one. Only those who have acted similarly and who have modeled themselves upon the martyrs in their performance of jihad can join them in this reward. Furthermore, Allah has specifically honoured the Mujahideen {those who wage jihad} with certain exceptional qualities, both spiritual and practical, to benefit them in this world and the next. Their pure blood is a symbol of victory in this world and the mark of success and felicity in the world to come.

Those who can only find excuses, however, have been warned of extremely dreadful punishments and Allah has described them with the most unfortunate of names. He has reprimanded them for their cowardice and lack of spirit, and castigated them for their weakness and truancy. In this world, they will be surrounded by dishonour and in the next they will be surrounded by the fire from which they shall not escape though they may possess much wealth. The weaknesses of abstention and evasion of jihad are regarded by Allah as one of the major sins, and one of the seven sins that guarantee failure.

Islam is concerned with the question of jihad and the drafting and the mobilisation of the entire Umma {the global Muslim community} into one body to defend the right cause with all its strength than any other ancient or modern system of living, whether religious or civil. The verses of the Qur’an and the Sunnah of Muhammad (PBUH {Peace Be Unto Him}) are overflowing with all these noble ideals and they summon people in general (with the most eloquent expression and the clearest exposition) to jihad, to warfare, to the armed forces, and all means of land and sea fighting.

Here Al-Banna offers citations from the Quran and the reliable hadiths that demonstrate the necessity of combat for Muslims. The citations are comparable to those included in Islam 101 section 1b and are here omitted.

The Scholars on JihadI have just presented to you some verses from the Qur’an and the Noble Ahadith concerning the importance of jihad. Now I would like to present to you some of the opinions from jurisprudence of the Islamic Schools of Thought including some latter day authorities regarding the rules of jihad and the necessity for preparedness. From this we will come to realise how far the ummah has deviated in its practice of Islam as can be seen from the consensus of its scholars on the question of jihad.

The author of the ‘Majma’ al-Anhar fi Sharh Multaqal-Abhar’, in describing the rules of jihad according to the Hanafi School, said: ‘Jihad linguistically means to exert one’s utmost effort in word and action; in the Sharee’ah {Sharia — Islamic law} it is the fighting of the unbelievers, and involves all possible efforts that are necessary to dismantle the power of the enemies of Islam including beating them, plundering their wealth, destroying their places of worship and smashing their idols. This means that jihad is to strive to the utmost to ensure the strength of Islam by such means as fighting those who fight you and the dhimmies {non-Muslims living under Islamic rule} (if they violate any of the terms of the treaty) and the apostates (who are the worst of unbelievers, for they disbelieved after they have affirmed their belief).

It is fard (obligatory) on us to fight with the enemies. The Imam must send a military expedition to the Dar-al-Harb {House of War — the non-Muslim world} every year at least once or twice, and the people must support him in this. If some of the people fulfill the obligation, the remainder are released from the obligation. If this fard kifayah (communal obligation) cannot be fulfilled by that group, then the responsibility lies with the closest adjacent group, and then the closest after that etc., and if the fard kifayah cannot be fulfilled except by all the people, it then becomes a fard ‘ayn (individual obligation), like prayer on everyone of the people.

The scholarly people are of one opinion on this matter as should be evident and this is irrespective of whether these scholars were Mujtahideen or Muqalideen and it is irrespective of whether these scholars were salaf (early) or khalaf (late). They all agreed unanimously that jihad is a fard kifayah imposed upon the Islamic ummah in order to spread the Da’wah of Islam, and that jihad is a fard ‘ayn if an enemy attacks Muslim lands. Today, my brother, the Muslims as you know are forced to be subservient before others and are ruled by disbelievers. Our lands have been besieged, and our hurruma’at (personal possessions, respect, honour, dignity and privacy) violated. Our enemies are overlooking our affairs, and the rites of our din are under their jurisdiction. Yet still the Muslims fail to fulfill the responsibility of Da’wah that is on their shoulders. Hence in this situation it becomes the duty of each and every Muslim to make jihad. He should prepare himself mentally and physically such that when comes the decision of Allah, he will be ready.

I should not finish this discussion without mentioning to you that the Muslims, throughout every period of their history (before the present period of oppression in which their dignity has been lost) have never abandoned jihad nor did they ever become negligent in its performance, not even their religious authorities, mystics, craftsmen, etc. They were all always ready and prepared. For example, Abdullah ibn al Mubarak, a very learned and pious man, was a volunteer in jihad for most of his life, and ‘Abdulwahid bin Zayd, a sufi and a devout man, was the same. And in his time, Shaqiq al Balkhi, the shaykh of the sufis encouraged his pupils towards jihad.

Associated Matters Concerning Jihad

Many Muslims today mistakenly believe that fighting the enemy is jihad asghar (a lesser jihad) and that fighting one’s ego is jihad akbar (a greater jihad). The following narration [athar] is quoted as proof: “We have returned from the lesser jihad to embark on the greater jihad.” They said: “What is the greater jihad?” He said: “The jihad of the heart, or the jihad against one’s ego.”

This narration is used by some to lessen the importance of fighting, to discourage any preparation for combat, and to deter any offering of jihad in Allah’s way. This narration is not a saheeh (sound) tradition: The prominent muhaddith Al Hafiz ibn Hajar al-Asqalani said in the Tasdid al-Qaws:

‘It is well known and often repeated, and was a saying of Ibrahim ibn ‘Abla.’

Al Hafiz Al Iraqi said in the Takhrij Ahadith al-Ahya’:

‘Al Bayhaqi transmitted it with a weak chain of narrators on the authority of Jabir, and Al Khatib transmitted it in his history on the authority of Jabir.’

Nevertheless, even if it were a sound tradition, it would never warrant abandoning jihad or preparing for it in order to rescue the territories of the Muslims and repel the attacks of the disbelievers. Let it be known that this narration simply emphasises the importance of struggling against one’s ego so that Allah will be the sole purpose of everyone of our actions.

Other associated matters concerning jihad include commanding the good and forbidding the evil. It is said in the Hadeeth: “One of the greatest forms of jihad is to utter a word of truth in the presence of a tyrannical ruler.” But nothing compares to the honour of shahadah kubra (the supreme martyrdom) or the reward that is waiting for the Mujahideen.


My brothers! The ummah that knows how to die a noble and honourable death is granted an exalted life in this world and eternal felicity in the next. Degradation and dishonour are the results of the love of this world and the fear of death. Therefore prepare for jihad and be the lovers of death. Life itself shall come searching after you.

My brothers, you should know that one day you will face death and this ominous event can only occur once. If you suffer on this occasion in the way of Allah, it will be to your benefit in this world and your reward in the next. And remember brother that nothing can happen without the Will of Allah: ponder well what Allah, the Blessed, the Almighty, has said:

‘Then after the distress, He sent down security for you. Slumber overtook a party of you, while another party was thinking about themselves (as to how to save themselves, ignoring the others and the Prophet) and thought wrongly of Allah – the thought of ignorance. They said, “Have we any part in the affair?” Say you (O Muhammad): “Indeed the affair belongs wholly to Allah.” They hide within themselves what they dare not reveal to you, saying: “If we had anything to do with the affair, none of us would have been killed here.” Say: “Even if you had remained in your homes, those for whom death was decreed would certainly have gone forth to the place of their death: but that Allah might test what is in your hearts; and to purify that which was in your hearts (sins), and Allah is All-Knower of what is in (your) hearts.”‘ {Sura 3:154}

c. Dar al-Islam and dar al-harb: the House of Islam and the House of War

The violent injunctions of the Quran and the violent precedents set by Muhammad set the tone for the Islamic view of politics and of world history. Islamic scholarship divides the world into two spheres of influence, the House of Islam (dar al-Islam) and the House of War (dar al-harb). Islam means submission, and so the House of Islam includes those nations that have submitted to Islamic rule, which is to say those nations ruled by Sharia law. The rest of the world, which has not accepted Sharia law and so is not in a state of submission, exists in a state of rebellion or war with the will of Allah. It is incumbent on dar al-Islam to make war upon dar al-harb until such time that all nations submit to the will of Allah and accept Sharia law. Islam’s message to the non-Muslim world is the same now as it was in the time of Muhammad and throughout history: submit or be conquered. The only times since Muhammad when dar al-Islam was not actively at war with dar al-harb were when the Muslim world was too weak or divided to make war effectively.

But the lulls in the ongoing war that the House of Islam has declared against the House of War do not indicate a forsaking of jihad as a principle but reflect a change in strategic factors. It is acceptable for Muslim nations to declare hudna, or truce, at times when the infidel nations are too powerful for open warfare to make sense. Jihad is not a collective suicide pact even while “killing and being killed” (Sura 9:111) is encouraged on an individual level. For the past few hundred years, the Muslim world has been too politically fragmented and technologically inferior to pose a major threat to the West. But that is changing.

i. Taqiyya — Religious Deception

Due to the state of war between dar al-Islam and dar al-harb, reuses de guerre, i.e., systematic lying to the infidel, must be considered part and parcel of Islamic tactics. The parroting by Muslim organizations throughout dar al-harb that “Islam is a religion of peace,” or that the origins of Muslim violence lie in the unbalanced psyches of particular individual “fanatics,” must be considered as disinformation intended to induce the infidel world to let down its guard. Of course, individual Muslims may genuinely regard their religion as “peaceful” — but only insofar as they are ignorant of its true teachings, or in the sense of the Egyptian theorist Sayyid Qutb, who posited in his Islam and Universal Peace that true peace would prevail in the world just as soon as Islam had conquered it.

A telling point is that, while Muslims who present their religion as peaceful abound throughout dar al-harb, they are nearly non-existent in dar al-Islam. A Muslim apostate once suggested to me a litmus test for Westerners who believe that Islam is a religion of “peace” and “tolerance”: try making that point on a street corner in Ramallah, or Riyadh, or Islamabad, or anywhere in the Muslim world. He assured me you wouldn’t live five minutes.

{A} problem concerning law and order {with respect to Muslims in dar al-harb} arises from an ancient Islamic legal principle — that of taqiyya, a word the root meaning of which is “to remain faithful” but which in effect means “dissimulation.” It has full Quranic authority (3:28 and 16:106) and allows the Muslim to conform outwardly to the requirements of unislamic or non-Islamic government, while inwardly “remaining faithful” to whatever he conceives to be proper Islam, while waiting for the tide to turn. (Hiskett, Some to Mecca Turn to Pray, 101.)Volume 4, Book 52, Number 269; Narrated Jabir bin ‘Abdullah: The Prophet said, “War is deceit.”

Historically, examples of taqiyya include permission to renounce Islam itself in order to save one’s neck or ingratiate oneself with an enemy. It is not hard to see that the implications of taqiyya are insidious in the extreme: they essentially render negotiated settlement — and, indeed, all veracious communication between dar al-Islam and dar al-harb — impossible. It should not, however, be surprising that a party to a war should seek to mislead the other about its means and intentions. Jihad Watch’s own Hugh Fitzgerald sums up taqiyya and kitman, a related form of deception.

“Taqiyya” is the religiously-sanctioned doctrine, with its origins in Shi’a Islam but now practiced by non-Shi’a as well, of deliberate dissimulation about religious matters that may be undertaken to protect Islam, and the Believers. A related term, of broader application, is “kitman,” which is defined as “mental reservation.” An example of “Taqiyya” would be the insistence of a Muslim apologist that “of course” there is freedom of conscience in Islam, and then quoting that Qur’anic verse — “There shall be no compulsion in religion.” {2:256} But the impression given will be false, for there has been no mention of the Muslim doctrine of abrogation, or naskh, whereby such an early verse as that about “no compulsion in religion” has been cancelled out by later, far more intolerant and malevolent verses. In any case, history shows that within Islam there is, and always has been, “compulsion in religion” for Muslims, and for non-Muslims.”Kitman” is close to “taqiyya,” but rather than outright dissimulation, it consists in telling only a part of the truth, with “mental reservation” justifying the omission of the rest. One example may suffice. When a Muslim maintains that “jihad” really means “a spiritual struggle,” and fails to add that this definition is a recent one in Islam (little more than a century old), he misleads by holding back, and is practicing “kitman.” When he adduces, in support of this doubtful proposition, the hadith in which Muhammad, returning home from one of his many battles, is reported to have said (as known from a chain of transmitters, or isnad), that he had returned from “the Lesser Jihad to the Greater Jihad” and does not add what he also knows to be true, that this is a “weak” hadith, regarded by the most-respected muhaddithin as of doubtful authenticity, he is further practicing “kitman.”

In times when the greater strength of dar al-harb necessitates that the jihad take an indirect approach, the natural attitude of a Muslim to the infidel world must be one of deception and omission. Revealing frankly the ultimate goal of dar al-Islam to conquer and plunder dar al-harb when the latter holds the military trump cards would be strategic idiocy. Fortunately for the jihadists, most infidels do not understand how one is to read the Quran, nor do they trouble themselves to find out what Muhammad actually did and taught, which makes it easy to give the impression through selective quotations and omissions that “Islam is a religion of peace.” Any infidel who wants to believe such fiction will happily persist in his mistake having been cited a handful of Meccan verses and told that Muhammad was a man of great piety and charity. Digging only slightly deeper is sufficient to dispel the falsehood.

d. Jihad Through History

In 622 AD (year one in the Islamic calendar, AH 1), Muhammad abandoned Mecca for the city of Medina (Yathrib) some 200 farther north in the Arabian peninsula. In Medina, Muhammad established a paramilitary organization that would spread his influence and that of his religion throughout Arabia. Because there has never been a separation of the political-military and the religious in Islam, this development was entirely natural by Islamic principles. By the time of his death in 632 AD, Muhammad had extended his control in a series of raids and battles over most of southern Arabia. The conquered populations of these areas either had to submit to Muslim rule and pay a protection tax or convert to Islam.

i. The First Major Wave of Jihad: the Arabs, 622-750 AD

Near the end of his life, Muhammad sent letters to the great empires of the Middle East demanding their submission to his authority. This dispels any notion that the Prophet intended Islam’s expansion to stop with Arabia. Indeed, it is only logical that the one true religion, revealed by the final and fullest prophet, should have universal sway. Thus, as Muhammad had fought and subdued the peoples of the Arabian peninsula, his successors Abu Bakr, Umar, Uthman, and Ali (known as “the four rightly-guided Caliphs”) and other Caliphs fought and subdued the people of the Middle East, Africa, Asia, and Europe in the name of Allah.

Volume 4, Book 53, Number 386; Narrated Jubair bin Haiya: Umar {the second Caliph} sent the Muslims to the great countries to fight the pagans. ? When we reached the land of the enemy, the representative of Khosrau {Persia} came out with forty-thousand warriors, and an interpreter got up saying, “Let one of you talk to me!” Al-Mughira replied, ? “Our Prophet, the Messenger of our Lord, has ordered us to fight you till you worship Allah Alone or give Jizya (i.e. tribute); and our Prophet has informed us that our Lord says: “Whoever amongst us is killed (i.e. martyred), shall go to Paradise to lead such a luxurious life as he has never seen, and whoever amongst us remain alive, shall become your master.”

Unleashing upon the world the blitzkrieg of its day, Islam rapidly spread into the territories of Byzantium, Persia, and Western Europe in the decades after Muhammad’s death. The creaking Byzantine and Persian powers, having battled each other into mutual decline, offered little resistance to this unanticipated onslaught. The Arab Muslim armies charged into the Holy Land, conquered what is now Iraq and Iran, then swept west across North Africa, into Spain, and finally into France. The Muslim offensive was finally halted in the West at the Battle of Poitiers/Tours, not far from Paris, in 732 AD. In the east, the jihad penetrated deep into Central Asia.

Arab%20Wave.jpgAs Muhammad had plundered his foes, so his successors also stripped the conquered areas — incomparably richer both materially and culturally than the desolate sands of Arabia — of their wealth and manpower. Almost overnight, the more advanced civilizations of the Middle East, North Africa, Persia, and Iberia saw their agriculture, native religions, and populations destroyed or plundered. Save for a handful of walled cities that managed to negotiate conditional surrenders, the catastrophes those lands suffered were very nearly complete.

Bat Ye’or, the leading scholar of Islam’s expansion and its treatment of non-Muslims, has provided an inestimable service through the compilation and translation of numerous primary source documents describing centuries of Islamic conquest. She includes these documents in her works on Islamic history and the plight of non-Muslims under Islamic rule. In the history of jihad, the slaughter of civilians, the desecration of churches, and the plundering of the countryside are commonplace. Here is Michael the Syrian’s account of the Muslim invasion of Cappodocia (southern Turkey) in 650 AD under Caliph Umar:

… when Muawiya {the Muslim commander} arrived {in Euchaita in Armenia} he ordered all the inhabitants to be put to the sword; he placed guards so that no one escaped. After gathering up all the wealth of the town, they set to torturing the leaders to make them show them things [treasures] that had been hidden. The Taiyaye {Muslim Arabs} led everyone into slavery — men and women, boys and girls — and they committed much debauchery in that unfortunate town: they wickedly committed immoralities inside churches. They returned to their country rejoicing. (Michael the Syrian, quoted in Bat Ye’or, The Decline of Eastern Christianity under Islam, 276-7.)

The following description by the Muslim historian, Ibn al-Athir (1160-1233 AD), of razzias (raiding expeditions) in Northern Spain and France in the eighth and ninth centuries AD, conveys nothing but satisfaction at the extent of the destruction wrought upon the infidels, including noncombatants.

In 177 <17 April 793>, Hisham, prince of Spain, sent a large army commanded by Abd al-Malik b. Abd al-Wahid b. Mugith into enemy territory, and which made forays as far as Narbonne and Jaranda . This general first attacked Jaranda where there was an elite Frank garrison; he killed the bravest, destroyed the walls and towers of the town and almost managed to seize it. He then marched on to Narbonne, where he repeated the same actions, then, pushing forward, he trampled underfoot the land of the Cerdagne {near Andorra in the Pyrenees}. For several months he traversed this land in every direction, raping women, killing warriors, destroying fortresses, burning and pillaging everything, driving back the enemy who fled in disorder. He returned safe and sound, dragging behind him God alone knows how much booty. This is one of the most famous expeditions of the Muslims in Spain. In 223 <2 December 837>, Abd ar-Rahman b. al Hakam, sovereign of Spain, sent an army against Alava; it encamped near Hisn al-Gharat, which it besieged; it seized the booty that was found there, killed the inhabitants and withdrew, carrying off women and children as captives. In 231 <6 September 845>, a Muslim army advanced into Galicia on the territory of the infidels, where it pillaged and massacred everyone. In 246 <27 March 860>, Muhammad b. Abd ar-Rahman advanced with many troops and a large military apparatus against the region of Pamplona. He reduced, ruined and ravaged this territory, where he pillaged and sowed death. (Ibn al-Athir, Annals, quoted in Bat Ye’or, The Decline of Eastern Christianity under Islam, 281-2.)

This first wave of jihad engulfed much of the Byzantine, Visigothic, Frankish, and Persian Empires and left the newborn Islamic Empire controlling territory from Southern France, south through Spain, east across North Africa to India, and north to Russia. Early in the second millennium AD, the Mongol invasion from the east greatly weakened the Islamic Empire and ended Arab predominance therein.

ii. The Second Major Wave of Jihad: the Turks, 1071-1683 AD

Some twenty-five years before the first Crusading army set out from central Europe for the Holy Land, the Turkish (Ottoman) armies began an assault on the Christian Byzantine Empire, which had ruled what is now Turkey since the Roman Empire’s capital was moved to Constantinople in 325 AD. At the battle of Manzikert, in 1071, the Christian forces suffered a disastrous defeat, which left much of Anatolia (Turkey) open to invasion. This second wave of jihad was temporarily held up by the invading Latin Armies during the Crusades (see Islam 101 FAQs), but, by the beginning of the 14th century, the Turks were threatening Constantinople and Europe itself.

In the West, Roman Catholic armies were bit by bit forcing Muslim forces down the Iberian peninsula, until, in 1492, they were definitively expelled (the Reconquista). In Eastern Europe, however, Islam continued in the ascendant. One of the most significant engagements between the invading Muslims and the indigenous peoples of the region was the Battle of Kosovo in 1389, where the Turks annihilated a multinational army under the Serbian King, St. Lazar, though their progress into Europe was significantly slowed. After numerous attempts dating back to the seventh century, Constantinople, the jewel of Eastern Christendom, finally fell in 1453 to the armies of Sultan Mahomet II. Lest one ascribe the atrocities of the first wave of jihad to the “Arabness” of its perpetrators, the Turks showed they were fully capable of living up to the principles of the Quran and the Sunnah. Paul Fregosi in his book Jihad describes the scene following the final assault on Constantinople:

Several thousand of the survivors had taken refuge in the cathedral: nobles, servants, ordinary citizens, their wives and children, priests and nuns. They locked the huge doors, prayed, and waited. {Caliph} Mahomet {II} had given the troops free quarter. They raped, of course, the nuns being the first victims, and slaughtered. At least four thousand were killed before Mahomet stopped the massacre at noon. He ordered a muezzin {one who issues the call to prayer} to climb into the pulpit of St. Sophia and dedicate the building to Allah. It has remained a mosque ever since. Fifty thousand of the inhabitants, more than half the population, were rounded up and taken away as slaves. For months afterward, slaves were the cheapest commodity in the markets of Turkey. Mahomet asked that the body of the dead emperor be brought to him. Some Turkish soldiers found it in a pile of corpses and recognized Constantine {XI} by the golden eagles embroidered on his boots. The sultan ordered his head to be cut off and placed between the horse’s legs under the equestrian bronze statue of the emperor Justinian. The head was later embalmed and sent around the chief cities of the Ottoman empire for the delectation of the citizens. Next, Mahomet ordered the Grand Duke Notaras, who had survived, be brought before him, asked him for the names and addresses of all the leading nobles, officials, and citizens, which Notaras gave him. He had them all arrested and decapitated. He sadistically bought from their owners {i.e., Muslim commanders} high-ranking prisoners who had been enslaved, for the pleasure of having them beheaded in front of him. (Fregosi, Jihad, 256-7.)

Turkish%20Wave.jpgThis second, Turkish wave of jihad reached its farthest extent at the failed sieges of Vienna in 1529 and 1683, where in the latter instance the Muslim army under Kara Mustapha was thrown back by the Roman Catholics under the command of the Polish King, John Sobieski. In the decades that followed, the Ottomans were driven back down through the Balkans, though they were never ejected from the European continent entirely. Still, even while the imperial jihad faltered, Muslim land- and sea-borne razzias into Christian territory continued, and Christians were being abducted into slavery from as far away as Ireland into the 19th century.

e. Dhimmitude

Islam’s persecution of non-Muslims is in no way limited to jihad, even though that is the basic relationship between the Muslim and non-Muslim world. After the jihad concludes in a given area with the conquest of infidel territory, the dhimma, or treaty of protection, may be granted to the conquered “People of the Book” — historically, Jews, Christians, and Zoroastrians. The dhimma provides that the life and property of the infidel are exempted from jihad for as long as the Muslim rulers permit, which has generally meant for as long as the subject non-Muslims — the dhimmi — prove economically useful to the Islamic state. The Quran spells out the payment of the jizya (poll- or head-tax; Sura 9:29), which is the most conspicuous means by which the Muslim overlords exploit the dhimmi. But the jizya is not merely economic in its function; it exists also to humiliate the dhimmi and impress on him the superiority of Islam. Al-Maghili, a fifteenth century Muslim theologian, explains:

On the day of payment {of the jizya} they {the dhimmi} shall be assembled in a public place like the suq {place of commerce}. They should be standing there waiting in the lowest and dirtiest place. The acting officials representing the Law shall be placed above them and shall adopt a threatening attitude so that it seems to them, as well as to others, that our object is to degrade them by pretending to take their possessions. They will realize that we are doing them a favor in accepting from them the jizya and letting them go free. (Al-Maghili, quoted in Bat Ye’or, The Decline of Eastern Christianity under Islam, 361.)

Islamic law codifies various other restrictions on the dhimmi, all of which derive from the Quran and the Sunnah. Several hundred years of Islamic thought on the right treatment of dhimmi peoples is summed up by Al-Damanhuri, a seventeenth century head of Al-Azhar University in Cairo, the most prestigious center for learning in the Muslim world:

… just as the dhimmis are prohibited from building churches, other things also are prohibited to them. They must not assist an unbeliever against a Muslim … raise the cross in an Islamic assemblage … display banners on their own holidays; bear arms … or keep them in their homes. Should they do anything of the sort, they must be punished, and the arms seized. … The Companions [of the Prophet] agreed upon these points in order to demonstrate the abasement of the infidel and to protect the weak believer’s faith. For if he sees them humbled, he will not be inclined toward their belief, which is not true if he sees them in power, pride, or luxury garb, as all this urges him to esteem them and incline toward them, in view of his own distress and poverty. Yet esteem for the unbeliever is unbelief. (Al-Damanhuri, quoted in Bat Ye’or, The Decline of Eastern Christianity under Islam, 382.)

The Christian, Jewish, and Zoroastrian peoples of the Middle East, North Africa, and much of Europe suffered under the oppressive strictures of the dhimma for centuries. The status of these dhimmi peoples is comparable in many ways to that of former slaves in the post-bellum American South. Forbidden to construct houses of worship or repair extant ones, economically crippled by the jizya, socially humiliated, legally discriminated against, and generally kept in a permanent state of weakness and vulnerability by the Muslim overlords, it should not be surprising that their numbers dwindled, in many places to the point of extinction. The generally misunderstood decline of Islamic civilization over the past several centuries is easily explained by the demographic decline of the dhimmi populations, which had provided the principle engines of technical and administrative competence.

Should the dhimmi violate the conditions of the dhimma — perhaps through practicing his own religion indiscreetly or failing to show adequate deference to a Muslim — then the jihad resumes. At various times in Islamic history, dhimmi peoples rose above their subjected status, and this was often the occasion for violent reprisals by Muslim populations who believed them to have violated the terms of the dhimma. Medieval Andalusia (Moorish Spain) is often pointed out by Muslim apologists as a kind of multicultural wonderland, in which Jews and Christians were permitted by the Islamic government to rise through the ranks of learning and government administration. What we are not told, however, is that this relaxation of the disabilities resulted in widespread rioting on the part of the Muslim populace that killed hundreds of dhimmis, mainly Jews. By refusing to convert to Islam and straying from the traditional constraints of the dhimma (even at the behest of the Islamic government, which was in need of capable manpower), the dhimmi had implicitly chosen the only other option permitted by the Quran: death.

f. Jihad in the Modern Era

Following its defeat at the walls of Vienna in 1683, Islam entered a period of strategic decline in which it was increasingly dominated by the rising European colonial powers. Due to its material weakness vis-à-vis the West, dar al-Islam was unable to prosecute large-scale military campaigns into infidel territory. The Islamic Empire, then ruled by the Ottoman Turks, was reduced to fending of the increasingly predatory European powers.

In 1856, Western pressure compelled the Ottoman government to suspend the dhimma under which the Empire’s non-Muslim subjects labored. This provided hitherto unknown opportunities for social and personal improvement by the former dhimmis, but it also fomented resentment by orthodox Muslims who saw this as a violation of the Sharia and their Allah-given superiority over unbelievers.

By the late 19th century, tensions among the European subjects of the Empire broke out into the open when the Ottoman government massacred 30,000 Bulgarians in 1876 for allegedly rebelling against Ottoman rule. Following Western intervention that resulted in Bulgarian independence, the Ottoman government and its Muslim subjects were increasingly nervous about other non-Muslim groups seeking independence.

It was in this atmosphere that the first stage of the Armenian genocide took place in 1896 with the slaughter of some 250,000 Armenians. Both civilians and military personnel took place in the massacres. Peter Balakian, in his book, The Burning Tigris, documents the whole horrific story. But the massacres of the 1890s were only the prelude to the much larger holocaust of 1915, which claimed some 1.5 million lives. While various factors contributed to the slaughter, there is no mistaking that the massacres were nothing other than a jihad waged against the Armenians, no longer protected as they were by the dhimma. In 1914, as the Ottoman Empire entered World War I on the side of the central powers, an official anti-Christian jihad was proclaimed.

To promote the idea of jihad, the sheikh-ul-Islam’s {the most senior religious leader in the Ottoman Empire} published proclamation summoned the Muslim world to arise and massacre its Christian oppressors. “Oh Moslems,” the document read, “Ye who are smitten with happiness and are on the verge of sacrificing your life and your good for the cause of right, and of braving perils, gather now around the Imperial throne.” In the Ikdam, the Turkish newspaper that had just passed into German ownership, the idea of jihad was underscored: “The deeds of our enemies have brought down the wrath of God. A gleam of hope has appeared. All Mohammedans, young and old, men, women, and children must fulfill their duty. … If we do it, the deliverance of the subjected Mohammedan kingdoms is assured.” … “He who kills even one unbeliever,” one pamphlet read, “of those who rule over us, whether he does it secretly or openly, shall be rewarded by God.” (quoted in Balakian, The Burning Tigris, 169-70.)

The anti-Christian jihad culminated in 1922 at Smyrna, on the Mediterranean coast, where 150,000 Greek Christians were massacred by the Turkish army under the indifferent eye of Allied warships. All in, from 1896-1923, some 2.5 million Christians were killed, the first modern genocide, which to this day is denied by the Turkish government.

Since the breakup of the Islamic Empire following World War I, various jihads have been fought around the globe by the independent Muslim nations and sub-state jihadist groups. The most sustained effort has been directed against Israel, which has committed the unpardonable sin of rebuilding dar al-harb on land formerly a part of dar al-Islam. Other prominent jihads include that fought against the Soviets in Afghanistan, the Muslim Bosnians against the Serbs in the former Yugoslavia, the Muslim Albanians against the Serbs in Kosovo, and the Chechens against the Russians in the Caucasus. Jihads have also been waged throughout northern Africa, the Philippines, Thailand, Kashmir, and a host of other places throughout the world. In addition, the overwhelming majority of terrorist attacks around the world have been committed by Muslims, including, of course, the spectacular attacks of 9/11/01 (USA), 3/11/04 (Spain), and 7/7/05 (UK). (For a more comprehensive list of Muslim attacks, visit

The fact is, the percentage of conflicts in the world today that do not include Islam is pretty small. Islam is making a comeback.

3. Conclusion

The chief barrier today to a better understanding of Islam — apart, perhaps, from outright fear — is sloppy language. Let us take, to start with, the much-vaunted “war on terror.” Upon scrutiny, the phrase “war on terror” makes as much sense as a war on “blitzkrieg,” “bullets,” or “strategic bombing.” The “war on terror” implies that it is perfectly fine if the enemy seeks to destroy us — and, indeed, succeeds in doing so — as long as he does not employ “terror” in the process.

“Terrorism,” it should be obvious, is a tactic or stratagem used to advance a goal; it is the goal of Islamic terrorism that we must come to understand, and this logically requires an understanding of Islam.

As we have seen, contrary to the widespread insistence that true Islam is pacific even if a handful of its adherents are violent, the Islamic sources make clear that engaging in violence against non-Muslims is a central and indispensable principle to Islam. Islam is less a personal faith than a political ideology that exists in a fundamental and permanent state of war with non-Islamic civilizations, cultures, and individuals. The Islamic holy texts outline a social, governmental, and economic system for all mankind. Those cultures and individuals who do not submit to Islamic governance exist in an ipso facto state of rebellion with Allah and must be forcibly brought into submission. The misbegotten term “Islamo-fascism” is wholly redundant: Islam itself is a kind of fascism that achieves its full and proper form only when it assumes the powers of the state.

The spectacular acts of Islamic terrorism in the late 20th and early 21st centuries are but the most recent manifestation of a global war of conquest that Islam has been waging since the days of the Prophet Muhammad in the 7th Century AD and that continues apace today. This is the simple, glaring truth that is staring the world today in the face — and which has stared it in the face numerous times in the past — but which it seems few today are willing to contemplate.

It is important to realize that we have been talking about Islam — not Islamic “fundamentalism,” “extremism,” “fanaticism,” “Islamo-fascism,” or “Islamism,” but Islam proper, Islam in its orthodox form as it has been understood and practiced by right-believing Muslims from the time of Muhammad to the present. The mounting episodes of Islamic terrorism in the late 20th and early 21st centuries are due largely to the geostrategic changes following the end of the Cold War and the growing technical options available to terrorists.

With the collapse of Soviet hegemony over much of the Muslim world, coupled with the burgeoning wealth of the Muslim oil-producing countries, the Muslim world increasingly possesses the freedom and means to support jihad around the globe. In short, the reason that Muslims are once again waging war against the non-Muslim world is because they can.

It is paramount to note, however, that, even if no major terrorist attack ever occurs on Western soil again, Islam still poses a mortal danger to the West. A halt to terrorism would simply mean a change in Islam’s tactics — perhaps indicating a longer-term approach that would allow Muslim immigration and higher birth rates to bring Islam closer to victory before the next round of violence. It cannot be overemphasized that Muslim terrorism is a symptom of Islam that may increase or decrease in intensity while Islam proper remains permanently hostile.

Muhammad Taqi Partovi Samzevari, in his “Future of the Islamic Movement” (1986), sums up the Islamic worldview.

Our own Prophet … was a general, a statesman, an administrator, an economist, a jurist and a first-class manager all in one. … In the Qur’an’s historic vision Allah’s support and the revolutionary struggle of the people must come together, so that Satanic rulers are brought down and put to death. A people that is not prepared to kill and to die in order to create a just society cannot expect any support from Allah. The Almighty has promised us that the day will come when the whole of mankind will live united under the banner of Islam, when the sign of the Crescent, the symbol of Muhammad, will be supreme everywhere. … But that day must be hastened through our Jihad, through our readiness to offer our lives and to shed the unclean blood of those who do not see the light brought from the Heavens by Muhammad in his mi’raj {“nocturnal voyages to the ‘court’ of Allah”}. … It is Allah who puts the gun in our hand. But we cannot expect Him to pull the trigger as well simply because we are faint-hearted.

It must be emphasized that all of the analysis provided here derives from the Islamic sources themselves and is not the product of critical Western scholarship. (Indeed, most modern Western scholarship of Islam is hardly “critical” in any meaningful sense.) It is Islam’s self-interpretation that necessitates and glorifies violence, not any foreign interpretation of it.

4. Frequently Asked Questions

There are a handful of questions that invariably arise when the point is made that Islam is violent. These questions for the most part are misleading or irrelevant and do not contest the actual evidence or arguments that violence is inherent to Islam. Nonetheless, they have proven rhetorically effective in deflecting serious scrutiny from Islam, and so I deal with some of them here.

a. What about the Crusades?

The obvious response to this question is, “Well, what about them?” Violence committed in the name of other religions is logically unconnected to the question of whether Islam is violent. But, by mentioning the Crusades, the hope of the Islamic apologist is to draw attention away from Islamic violence and paint religions in general as morally equivalent.

In both the Western academia and media as well as in the Islamic world, the Crusades are viewed as wars of aggression fought by bloody-minded Christians against peaceful Muslims. While the Crusades were certainly bloody, they are more accurately understood as a belated Western response to centuries of jihad than as an unprovoked, unilateral attack. Muslim rule in the Holy Land began in the second half of the 7th century during the Arab wave of jihad with the conquests of Damascus and Jerusalem by the second “rightly-guided Caliph,” Umar. After the initial bloody jihad, Christian and Jewish life there was tolerated within the strictures of the dhimma and the Muslim Arabs generally permitted Christians abroad to continue to make pilgrimage to their holy sites, a practice which proved lucrative for the Muslim state. In the 11th century, the relatively benign Arab administration of the Holy Land was replaced with that of Seljuk Turks, due to civil war in the Islamic Empire. Throughout the latter half of the 11th century, the Turks waged war against the Christian Byzantine Empire and pushed it back from its strongholds in Antioch and Anatolia (now Turkey). In 1071, Byzantine forces suffered a crushing defeat at the Battle of Manzikert in what is now Eastern Turkey. The Turks resumed the jihad in the Holy Land, abusing, robbing, enslaving, and killing Christians there and throughout Asia Minor. They threatened to cut off Christendom from its holiest site, the Church of the Holy Sepulchre in Jerusalem, rebuilt under Byzantine stewardship after it was destroyed by Caliph Al-Hakim bi-Amr Allah in 1009.

It was in this context of a renewed jihad in the Middle East that the Roman Pope, Urban II, issued a call in 1095 for Western Christians to come to the aid of their Eastern cousins (and seems to have harbored the hope of claiming Jerusalem for the Papacy after the Great Schism with Eastern Christianity in 1054). This “armed pilgrimage,” in which numerous civilians as well as soldiers took part, would eventually become known years later as the First Crusade. The idea of a “crusade” as we now understand that term, i.e., a Christian “holy war,” developed years later with the rise of such organizations as the Knights Templar that made “crusading” a way of life. It worth noting that the most ardent Crusaders, the Franks, were exactly those who had faced jihad and razzias for centuries along the Franco-Spanish border and knew better than most the horrors to which Muslims subjected Christians. At the time of the First Crusade, the populations of Asia Minor, Syria, and Palestine, though ruled by Muslims, were still overwhelmingly Christian. The “Crusading” campaigns of the Western Christian armies were justified at the time as a war liberating the Eastern Christians, whose population, lands, and culture had been devastated by centuries of jihad and dhimmitude. Conquering territory for God in the mode of jihad was an alien idea to Christianity and it should not be surprising that it eventually died out in the West and never gained ascendancy in the East.

Following the very bloody capture of Jerusalem in 1099 by the Latin armies and the establishment of the Crusader States in Edessa, Antioch, and Jerusalem, the Muslim and Christian forces fought a see-saw series of wars, in which both parties were guilty of the usual gamut of wartime immorality. Over time, even with reinforcing Crusades waged from Europe, the Crusader States, strung out on precarious lines of communication, slowly succumbed to superior Muslim power. In 1271, the last Christian citadel, Antioch, fell to the Muslims. No longer having to divert forces to subdue the Christian beachhead on the Eastern Mediterranean, the Muslims regrouped for a 400-year-long jihad against Southern and Eastern Europe, which twice reached as far as Vienna before it was halted. In geostrategic terms, the Crusades can be viewed as an attempt by the West to forestall its own destruction at the hands of Islamic jihad by carrying the fight to the enemy. It worked for a while.

Significantly, while the West has for some time now lamented the Crusades as mistaken, there has never been any mention from any serious Islamic authority of regret for the centuries and centuries of jihad and dhimmitude perpetrated against other societies. But this is hardly surprising: while religious violence contradicts the fundamentals of Christianity, religious violence is written into Islam’s DNA.

b. If Islam is violent, why are so many Muslims peaceful?

This question is a bit like asking, “If Christianity teaches humility, tolerance, and forgiveness, why are so many Christians arrogant, intolerant, and vindictive?” The answer in both cases is obvious: in any religion or ideology there will be many who profess, but do not practice, its tenets. Just as it is often easier for a Christian to hit back, play holier-than-thou, or disdain others, so it is often easier for a Muslim to stay at home rather than embark on jihad. Hypocrites are everywhere.

Furthermore, there are also people who do not really understand their own faith and so act outside of its prescribed boundaries. In Islam, there are likely many Muslims who do not really understand their religion thanks to the importance of reciting the Quran in Arabic but not having to understand it. It is the words and sounds of the Quran that attract Allah’s merciful attention rather than Quranic knowledge on the part of the supplicant. Especially in the West, Muslims here are more likely to be attracted by Western ways (which explains why they are here) and less likely to act violently against the society to which they may have fled from an Islamic tyranny abroad.

However, in any given social context, as Islam takes greater root — increasing numbers of followers, the construction of more mosques and “cultural centers,” etc. — the greater the likelihood that some number of its adherents will take its violent precepts seriously. This is the problem that the West faces today.

c. What about the violent passages in the Bible?

First, violent Biblical passages are irrelevant to the question of whether Islam is violent.

Second, the violent passages in the Bible certainly do no amount to a standing order to commit violence against the rest of the world. Unlike the Quran, the Bible is a huge collection of documents written by different people at different times in different contexts, which allows for much greater interpretative freedom. The Quran, on the other hand, comes exclusively from one source: Muhammad. It is through the life of Muhammad that the Quran must be understood, as the Quran itself says. His wars and killings both reflect and inform the meaning of the Quran. Furthermore, the strict literalism of the Quran means that there is no room for interpretation when it comes to its violent injunctions. As it is through the example of Christ, the “Prince of Peace,” that Christianity interprets its scriptures, so it is through the example of the warlord and despot Muhammad that Muslims understand the Quran.

d. Could an Islamic “Reformation” pacify Islam?

As should be plain to anyone who has examined the Islamic sources, to take the violence out of Islam would require it to jettison two things: the Quran as the word of Allah and Muhammad as Allah’s prophet. In other words, to pacify Islam would require its transformation into something that it is not. The Western Christian Reformation, that is often used as an example, was an attempt (successful or not) to recover the essence of Christianity, namely, the example and teachings of Christ and the Apostles. Trying to get back to the example of Muhammad would have very different consequences. Indeed, one may say that Islam is today going through its “Reformation” with the increasing jihadist activity around the globe. Today, Muslims of the Salafi (“early generations”) school are doing exactly that in focusing on the life of Muhammad and his early successors. These reformers are known to their detractors by the derogative term Wahhabi. Drawing their inspiration from Muhammad and the Quran, they are invariably disposed to violence. The unhappy fact is that Islam today is what it has been fourteen centuries: violent, intolerant, and expansionary. It is folly to think that we, in the course of a few years or decades, are going to be able to change the basic world outlook of a foreign civilization. Islam’s violent nature must be accepted as given; only then will we be able to come up with appropriate policy responses that can improve our chances of survival.

e. What about the history of Western colonialism in the Islamic world?

Following the defeat of the Ottoman army outside Vienna on September 11, 1683 by Polish forces, Islam went into a period of strategic decline in which it was overwhelmingly dominated by the European powers. Much of dar al-Islam was colonized by the European powers who employed their superior technology and exploited the rivalries within the Muslim world to establish colonial rule.

While many of the practices of the Western imperial powers in the governance of their colonies were clearly unjust, it is utterly unwarranted to regard Western imperialism — as it often is — as an endemic criminal enterprise that is the basis of modern resentment against the West. It was only due to the assertive role of the Western powers that modern nation-states such as India, Pakistan, Israel, South Africa, Zimbabwe, etc. came to exist in the first place. Without Western organization, these areas would have likely remained chaotic and tribal as they had existed for centuries.

When one looks at the post-colonial world, it is apparent that the most successful post-colonial nations have a common attribute: they are not Muslim. The United States, Australia, Hong Kong, Israel, India, and the South American nations clearly outshine their Muslim-majority post-colonial counterparts — Iraq, Algeria, Pakistan, Bangladesh, Indonesia, etc. — by just about any standard.

f. How can a violent political ideology be the second-largest and fastest-growing religion on earth?

It should not be surprising that a violent political ideology is proving so attractive to much of the world. The attractive power of fascist ideas has been proven through history. Islam combines the interior comfort provided by religious faith with the outward power of a world-transforming political ideology. Like the revolutionary violence of Communism, jihad offers an altruistic justification for waging death and destruction. Such an ideology will naturally draw to it violent-minded people while encouraging the non-violent to take up arms themselves or support violence indirectly. Because something is popular hardly makes it benign.

Furthermore, the areas in which Islam is growing most rapidly, such as Western Europe, have been largely denuded of their religious and cultural heritage, which leaves Islam as the only vibrant ideology available to those in search of meaning.

g. Is it fair to paint all Islamic schools of thought as violent?

Islamic apologists often point out that Islam is not a monolith and that there are differences of opinion among the different Islamic schools of thought. That is true, but, while there are differences, there are also common elements. Just as Orthodox, Roman Catholic, and Protestant Christians differ on many aspects of Christianity, still they accept important common elements. So it is with Islam. One of the common elements to all Islamic schools of thought is jihad, understood as the obligation of the Ummah to conquer and subdue the world in the name of Allah and rule it under Sharia law. The four Sunni Madhhabs (schools of fiqh [Islamic religious jurisprudence]) — Hanafi, Maliki, Shafi’i, and Hanbali — all agree that there is a collective obligation on Muslims to make war on the rest of the world. Furthermore, even the schools of thought outside Sunni orthodoxy, including Sufism and the Jafari (Shia) school, agree on the necessity of jihad. When it comes to matters of jihad, the different schools disagree on such questions as whether infidels must first be asked to convert to Islam before hostilities may begin (Osama bin Laden asked America to convert before Al-Qaeda’s attacks); how plunder should be distributed among victorious jihadists; whether a long-term Fabian strategy against dar al-harb is preferable to an all-out frontal attack; etc.

h. What about the great achievements of Islamic civilization through history?

Islamic achievements in the fields of art, literature, science, medicine, etc. in no way refute the fact that Islam is intrinsically violent. Roman and Greek civilizations produced many great achievements in these fields as well, but also cultivated powerful traditions of violence. While giving the world the brilliance of Virgil and Horace, Rome was also a home to gladiatorial combat, the slaughter of Christians, and, at times, rampant militarism.

Furthermore, the achievements of Islamic civilization are pretty modest given its 1300 year history when compared to Western, Hindu, or Confucian civilizations. Many Islamic achievements were in fact the result of non-Muslims living within the Islamic Empire or of recent converts to Islam. One of the greatest Islamic thinkers, Averroes, ran afoul of Islamic orthodoxy through his study of non-Islamic (Greek) philosophy and his preference for Western modes of thought. Once the dhimmi populations of the Empire dwindled toward the middle of the second millennium AD, Islam began its social and cultural “decline.”

5. Glossary of Terms

Allah: “God”; Arabic Christians also worship “Allah,” but an Allah of a very different sort.Allahu Akhbar: “God is Great (-est)”; term of praise; war cry of Muslims.

AH: “after Hijra”; the Islamic calendar?s system of dating; employs lunar rather than solar years; as of January 2007, we are in AH 1428.

Ansar: “aiders” or “helpers”; Arabian tribesmen allied with Muhammad and the early Muslims.

Badr: first significant battle fought by Muhammad and the Muslims against the Quraish tribe of Mecca.

Caliph: title of the ruler or leader of the Umma (global Muslim community); the head of the former Islamic Empire; the title was abolished by Kemal Attaturk in 1924 following the breakup of the Ottoman Empire and the founding of modern Turkey.

dar al-Islam: “House (Realm) of Islam”; Islamic territory ruled by Sharia law

dar al-harb: “House (Realm) of War”: territory ruled by infidels

dar al-sulh: “House (Realm) of Truce”: territory ruled by infidels but allied with Islam; territory ruled by Muslims but not under Sharia law

Dhimma: the pact of protection extended to non-slave “People of the Book”, usually Jews, Christians, and Zoroastrians, which permitted them to remain nominally free under Muslim rule.

dhimmi: “protected”; people under the protection of the dhimma.

dhimmitude: word coined by historian Bat Ye’or to describe the status of dhimmi peoples

hadith: “report”; any of thousands of episodes from the life of Muhammad transmitted orally until written down in the eighth century AD; sahih (reliable or sound) hadiths are second only to the Quran in authority.

Hijra: “emigration”; Muhammad’s flight from Mecca to Medina (Yathrib) in AD 622.

Islam: “submission” or “surrender.”

jizya: the poll or head tax prescribed by Sura 9:29 of the Quran to be paid by Christians and Jews in Muslim-held territory.

Kaba: “cube”; the Meccan temple in which numerous pagan idols were housed before Muhammad’s conquest of Mecca in AD 632, which is still the most venerated object in Islam; the Kaba’s cornerstone, which is believed to have fallen from heaven, is the stone on which Abraham was to sacrifice his son, Ishmael (not Isaac).

Mecca: holiest city of Islam; place of Muhammad’s birth in AD 570; its Great Mosque contains the Kaba stone; early period in Muhammad’s life where more peaceful verses of the Quran were revealed; site of Muhammad’s victory over the Quraish in AD 630.

Medina: “city,” short for “city of the Prophet”; second holiest city of Islam; destination of Muhammad’s Hijra (emigration) in AD 622; later period in Muhammad’s life where more violent verses of the Quran were revealed; site of third major battle fought by Muhammad against the Quraish tribe from Mecca; formerly called Yathrib.

Muhammad: “the praised one.”

Muslim: one who submits.

Quran (Kuran, Quran, etc.): “recitation”; according to Islam, the compiled verbatim words of Allah as dictated by Muhammad.

razzia: “raid”; acts of piracy on land or sea by Muslims against infidels

Sira: “life”; abbreviation of Sirat Rasul Allah, or “Life of the Prophet of God”; the canonical biography of the Prophet Muhammad written in the eighth century by Ibn Ishaq and later edited by Ibn Hisham; modern translation by Alfred Guillaume.

Sunnah: the “Way” of the Prophet Muhammad; includes his teachings, traditions, and example.

Sura: a chapter of the Quran; Quranic passages are cited as Sura number:verse number, e.g., 9:5.

Uhud: second major battle fought by Muhammad against the Quraish tribe of Mecca.

Umar: second “rightly-guided” Caliph; ruled AD 634–44, succeeded Abu Bakr; conquered the Holy Land.

Umma (ummah): the global Muslim community; the body of Muslim faithful.

Uthman: third “rightly-guided” Caliph; ruled AD 644–56, succeeded Umar; compiled the Quran in book form.

Yathrib: city to which Muhammad made the Hijra (emigration) in AD 622/AH 1; renamed Medina.

6. Further Resources


Center for the Study of Political Islam

Chronicles Magazine

U Michigan’s searchable online version of the Quran translated by Shakir.

USC’s Muslim Students Association’s website with multiple searchable translations of the Quran and hadiths.

Islam: What the West Needs to Know homepage.

Canadian Muslim website with various writings on Islamic doctrine and events in the Muslim world

Dear ‘Muslim’ Terrorist,

A letter to a would-be terrorist.

What exactly did you think you’d be gaining? Like for real, did you think your name would be up in lights? Did you think people would think you’re the savior of the Muslim world or something? Did you think you were correcting all the injustices against Muslims in the world or even avenging them?

No you’re rather pathetic. First of all you did not think at all when you ‘concocted’ your stupid plan. Did you even bother to read about what Islam said about the issue? Yeah, don’t bother reading some lone crazy Fatwa someone like you with wack ideas and has no backing came up with. But did you even bother to ask a single real scholar of Islam? Like the hundreds and thousands of mainstream Islamic scholars out there. –Guess what they say– That killing innocent people is Haram. Wow didn’t get that bulletin did you. What’s that you say, the whole world is against Islam, so it’s ok to kill indiscriminately. Yeah so why don’t you just kill yourself then (somewhere alone). You know why. Yes, it’s because killing yourself is also Haram in Islam!! Life is sacred in Islam and belongs to God, not people! Yet you still dare to go against that and do it to others?!

Anyways I just don’t get it. These young “Muslim” guys had so much going for them. They could have done so much to change society and the world around them. To spread the real message of Islam and justice. Justice does not come from violence. It doesn’t. Justice comes from change. Change in thought and ideas. And you cannot get this change by violence. Especially stupid plans like blowing up planes and killing innocent people.

Really, what did those five boys from Virginia get for traveling to Pakistan to supposedly join up with some ‘Jihad camp’.  Did they save the Muslim world? They destroyed five families and an entire community. What did the Ft. Hood shooter get? Nothing except probable torture and execution. Did he make a point? Besides that Muslims can’t be trusted anywhere. No he did not. The 7th July English bombers?  The Mumbai bombers? Zip except a whole lot more problems for the Muslims in their countries. What did the ‘underwear’ bomber get. Nothing except a humiliating nickname and the same as above. Even if he had been successful what would he get? Nothing except a lot of hate. From every Muslim in the United States and every non-Muslim. Thanks a lot buddy. Every amount of progress we had made since Obama came into office just went down the toilet. What point were you trying to make again? No one has heard it because we now have to stand in line two hours more for every flight undergoing invasive full body scans at every airport thanks to you! Now every innocent person from 13 Muslim countries will endure more hardship because of you. Now every single person in Yemen (an entire country! and not even your country!) will suffer because of you.

This kind of “Jihad” just does not work. It does not help our brothers and sisters dying every day in Iraq and Afghanistan and Palestine and everywhere else. It just doesn’t. A terrorist might think they are bringing the oppression over there to the forefront of people’s minds here. But it’s actually just making them feel more justified. The “threat’ is what made them go over there in the first place and you are just adding more proof to their argument. Did the “vengeance” you caused make them sit down and chat about making things better for Muslims? Or did it allow them to cause more oppression?

How did the 9/11 terrorists help Muslims? By killing 3,000 innocent lives (which BTW included some Muslims) and then by causing the killing of hundreds of thousands of lives in Iraq and Afghanistan and Gaza. Yes, all justified by 9/11. Who is to blame if your action causes great tragedy and injustice. They might carry it out but it is YOU who caused it by your stupid wrong actions. You must understand, this is not a level playing field. It may be unfair, but Muslim blood is cheap. And other’s suffering causes them to seek vengeance upon us tenfold. Terrorism as a strategy does not work. It will never bring about the justice we are looking for.

See it’s like that movie Umar Mukhtar… the colonizers were there all raping/killing and the Muslim army captures two as prisoners and one of the Muslim soldiers wants to just kill them. He raises his gun and Umar Mukhtar puts his hands over the rifle and pushes it down. “We do not kill prisoners” (an Islamic principle), he says. Well “*They* do it to *us*!” is the answer. Umar Mukhtar says, “They” are not our *teachers*!

Do you see? They are not our teachers. See we EXPECT retartedness from them. We expect wrong and evil and oppression. This is expected in the world. A lot of people do not like justice or fairness or the way of life that is Islam. That is how it is. But how can we become them? How can we compromise our Deen taught to us by our beloved Prophet (s) and our Holy Quran. Can you imagine if you said to Muhammad (s):  Yeah they’re killing us so I’m just going to go over there and blow up a mall/plane/business full of innocent people… men, women, children, xtian, muslim or jew… doesn’t matter… it probably won’t even help our cause and just makes things worse…but who cares… i might be doing it out of revenge or because i’m depressed or messed up psychologically but hey…_I’m doing it for you._  Does that make any sense to you? Can you imagine what he (s) would say.

That you’re an idiot. Yes. Even worse… you are a person that does not think. And Islam, above many things, is especially a religion for those who think. We are taught to think about our actions and reactions and responses. That’s what it’s all about isn’t it? Actions = hereafter. Doing sins has a response, we’re accountable for it. The grave and dust is not the end of all things. “All this” means something. And one day we will see the truth of everything. So why didn’t you think? Why didn’t you think of the consequences? About whether or not you were actually helping Muslims? Why didn’t you think of better ways that can bring about change in this world? To show people what Islam is really about? To work on yourself first and become a better Muslim? To help the community around you and the larger Muslim community that is suffering… instead of making it suffer more? I mean can we not THINK as Muslims and come up with rational, real effective ways of helping Muslims overseas. Why can’t you do that instead of coming up with stupid irrational vigilante justice scenarios.

Ok I’m done now. My anger is spent. It’s not even for myself. I expect this life not to be easy for a Muslim. We will have hardships and challenges and we will have to live through them and gain our resolve and fight for justice in *thinking* ways. And in the end we may have to wait for our justice in the Hereafter. But it just upsets me that you would damage the name of our beautiful Deen and the image of Muslims. Another crime in so many crimes, and yet you still think you’re in the right?

Sincerely, your friend and fellow Muslim (as long as you don’t turn into a terrorist),


Saturday, January 16, 2010

A culture of violence

Israel’s security policies must take into account 1,400 years of Arab violence

Yoram Ettinger

Published: 01.10.10, 17:16 / Israel Opinion
Galal Nasser, a prominent columnist in Egypt’s al-Ahram Weekly recently wrote: “Violence has become the norm in Arab life, both on official and non-official levels…There are many types of violence besetting the domestic scenes of Arab countries, making relations among them unpredictable and unstable.”

Nasser also notes that “Some analysts speculate about a culture of violence and argue that its roots are embedded in religious texts that call for Jihad, that urge the faithful to wage a perpetual fight for virtue and against sinfulness…” he adds that “Neighborliness doesn’t seem to count for much either. There are many instances of strained relations among Arab countries. Currently, tensions exist between Morocco and Algeria, Libya and Tunisia, Jordan and Palestine, Qatar and Saudi Arabia, Syria and Iraq.”Hence, an Israeli withdrawal from the mountain ridges of Judea and Samaria (the most effective tank obstacle in the region, overtowering Jerusalem, Tel Aviv and the 9-15 mile sliver along the Mediterranean) would ignore the intense, volatile and unpredictable 1,400 year old inter-Arab violence and its implications for the security requirements of the “infidel” Jewish State.

“The state is involved in the production, export and triggering of violence…nourishing some and instigating others, making deals and manipulating players just to keep its ruling elite in place… Ruling elites are fighting tooth and nail to stay in office. Any challenge to their authority is viewed as an act of war. Meanwhile, the opposition can find itself in dire straits: either it faces a slow and painful death or opts for suicide in a hopeless war…”

Meanwhile, Dr. Marwan Kabalan last month wrote in the Persian Gulf News:

“Six decades ago, immediately after the departure of the colonial powers, the Arab world had big and ambitious dreams: unity, development, equality, prosperity and a reasonable degree of economic independence. Sixty years on, one is tempted to ask if the Arab world has really realized any of these objectives and whether they were realistic and achievable in the first place…

“Arab rulers have clung to power with complete disregard for public interest…The result was total failure in every aspect of state activities…and to a consequent increase in the use of force to maintain order and control…One consequence of these policies was the weakening of national identity and the revival of communal tension. Hence, people in Iraq and Lebanon and many other Arab countries came to identify themselves as Sunnis, Shiites, Kurds and Christians; rather than Iraqis, Lebanese or whatever else.”

“No wonder that the Arab world looks today much more fragmented, poorer and hopeless than it was at the dawn of independence… For most of these ills, Arab regimes have only themselves to blame. They have indeed left us with very little to celebrate.”

In conclusion, due-diligence of the 1,400 year track record of inter-Arab violence behooves the Jewish State to maintain a Middle East-driven (and not wishful-thinking-driven) threshold of security.

Israel’s defensible borders and Israel’s agreements concluded with Arab leaders must withstand the implications of potential highly probable and violent abrogation and inter-Arab regime-change. Israel’s security requirements must be the derivative of the 1,400 year old inter-Arab reality: No inter-Arab comprehensive peace, no inter-Arab compliance with most inter-Arab agreements, no inter-Arab ratification of all inter-Arab borders and no Arab democracy!

Hence, the security indispensability of the mountain ridges of Judea and Samaria – the Cradle of Jewish history – for the survival of the Jewish State.

An Open Letter to President ObamaDear Mr. President,

You face difficult challenges in matters such as achieving peace in the Middle East and protecting America from the threat of radical Islam and terrorism. These are challenges that have vexed past presidents, going as far back as our second president, John Adams. I have no doubt you appreciate both the gravity of these challenges and the enormous obstacles that exist to solving them.

I also have no doubt that you and your staff understood that, no matter what you said in your speech last Thursday in Cairo, there would be those who would take issue with you. That is always the case when attempting to solve problems that are as deep and emotionally-laden as these challenges are.

I am assuming it is your sincere hope that the approach you have chosen to take, as evidenced by what I’m sure was a carefully crafted speech, will ultimately prove successful. However, it pains me to say this sir, but, while you said in your speech that you are a “student of history,” it is abundantly clear that, in these matters, you do not know history and thus, as Santayana noted, you are doomed to repeat it. In doing so your efforts, however well-intentioned they may be, will not produce what you profess to hope they will produce.

A wise man once said that if you start with the wrong assumptions, no matter how logical your reasoning is, you will end up with the wrong conclusion. With all due respect Mr. President, you are starting with certain assumptions that are unsupported by history and an objective study of the ideology of political Islam.

You began in your speech by asserting that “tensions” exist between the United States and Muslims around the world, which, of course, is correct. Unfortunately, you then proceeded, incorrectly, to lay virtually all the blame for these tensions at the feet of America and the West. You blamed western colonialism, the Cold War, and even modernity and globalism.

A student of American history, who is not trying to reconstruct it to fit a modern politically correct narrative, would state that tensions between America and Muslims began with the unprovoked, four-decades long assault by the Muslim Barbary pirates against American shipping in the late 18th and early 19th centuries. I find it telling that you mentioned the Treaty of Tripoli in your speech but ignored the circumstances that led to it. That treaty was but one of numerous attempts by the United States to achieve peace with the jihadists of the Barbary Coast who were attacking our shipping and killing and enslaving our citizens and our soldiers – and who by their own admission were doing so to fulfill the call to jihad.

These jihadists were not acting to protest American foreign policy, which was decidedly isolationist, and there was no state of Israel to scapegoat. They were doing what countless Islamic jihadists have done throughout history – acting upon the hundreds of passages in the Qur’an and the Hadith that call upon faithful Muslims to kill, conquer or subjugate the infidel.

A student of world history would know that, for all the acknowledged evils of Western colonialism, these evils pale in comparison to the nearly 14 centuries of Islamic colonialism that began in Arabia under the leadership of Mohammed. The student of history would know that Islamic forces eradicated all Jewish and Christian presence from Arabia after Mohammed’s death, and then succeeded in conquering all of North Africa, most of the Middle East, much of Asia Minor, and significant portions of Europe and India – eventually creating an empire larger than Rome’s was at its peak.

The number of dead and enslaved during these many centuries of Islamic imperial conquest and colonialism have been estimated to total more than 300 million. What’s more, the wealth of many of the conquered nations and cultures was plundered by the Islamic conquerors, and millions of millions of non-Muslims who did survive were forced to pay onerous taxes, such as the “jizya,” a humiliation tax to the Islamic caliphs. Indeed, in some areas Christians and Jews were made to wear a receipt for the jizya around their neck as a mark of their dishonor.

These facts have not been invented by Christian or Jewish historical revisionists, but were chronicled by Muslim eyewitnesses throughout the past 14 centuries and are available to be researched by any person seeking an objective understanding of how Islam spread throughout the world.

You say in your speech that we must squarely face the tensions that exist between America and the Muslim world. That is a laudable notion with which I agree, but by casting Islam as the historical victim and the West (and by implication, America) as the aggressor, you do not face these tensions squarely, but alleviate the Muslim world from coming to grips with the jihadist ideology embedded in its holy books and acted upon for 1,400 years.

Even worse, you empower and embolden militant Islamists who regard your gestures as signs of weakness and capitulation.

The issue is not that all Muslims are terrorists or radicals or extremists. We all know that the majority of Muslims are not. We also know that many peace-loving Muslims are victims of Islamist violence.

The issue is this: what drives hundreds of millions of Muslims worldwide to call for the death of Jews?

What drives millions of Muslims to riot, destroy property, and take innocent lives in reaction to the Danish cartoons?

What drives tens of thousands of Muslims to demand the execution of a British teacher whose only “crime” was allowing her students to name their teddy bears “Mohammed”?

What drives countless Muslims worldwide to actively participate in, or fund, or provide nurture to, terrorist organizations?

What drives Muslims in mosques in America to proclaim and distribute materials that call for hatred of and the destruction of infidels?

What drives entire Islamic countries to prohibit the building of a Christian church or synagogue?

To assume, as you apparently do, that what drives these actions is not an ideology embedded in the holy books of Islam, but rather other “root causes,” most of which you lay at the feet of America and the West, is at best naïve and at worst dangerous.

Lastly, I must address your statement that “Islam has a proud tradition of tolerance.” Unfortunately, the examples you gave are the exception rather than the rule.

Historically speaking, I seriously doubt the Egyptian Copts, the Lebanese Maronites, the Christians in Bethlehem, the Assyrians, the Hindus, the Jews, and many others who have been persecuted by Islamic violence and supremacism, would agree with your assertion.

For instance, Christians and Jews became “Dhimmis,” a second class group under Islam. Dhimmis were forced to wear distinctive clothing; it was Baghdad’s Caliph Al-Mutawakkil, in the ninth century, who designated a yellow badge for Jews under Islam, which Hitler copied and duplicated in Nazi Germany nearly a thousand years later.

I witnessed first-hand the “tolerance” of Islam when Islamists ravaged my country of birth, Lebanon, in the 1970’s, leaving widespread death and destruction in their wake. I saw how they re-paid the tolerance that Lebanese Christians extended toward them. My experience is not an isolated one. When you make an unfounded assertion about the “proud tradition” of tolerance in Islam, you do a great disservice to the hundreds of millions of non-Muslims who have been killed, maimed, enslaved, conquered, subjugated or displaced – in the cause of Islamic jihad.

Unless you are willing to courageously and honestly accept this, your aspirations for worldwide comity and peace in the Middle East are doomed to fail.


Brigitte Gabriel

by Brigitte Gabriel

איום מיטצ’ל – שעון מעורר
 , 10.1.2010Ynet 
יורם אטינגר, מומחה לענייני ארה”ב ומנכ”ל “במחשבה שנייה”,7340,L-3832078,00.html
איום השליח המיוחד של הנשיא אובמה, הסנטור ג’ורג’ מיטצ’ל, לפגוע בערבויות לישראל אם לא תשביע את רצון וושינגטון, מהווה שעון מעורר למשתעשעים באשליות. הראיון שהעניק מיטצ’ל לרשת הטלוויזיה הציבורית בארה”ב מפריך את המסר היוצא מירושלים, כאילו ממשל אובמה הולך לקראת ישראל.
מיטצ’ל, הבוחר את מילותיו בקפידה, מבהיר שאין שכר – אלא עונש – לכניעה ללחץ. הלקח נכון שבעתיים בבית ספרו של רם עמנואל, ראש סגל הבית הלבן, הידוע ככריש בעל המלתעות החדות ביותר בוושינגטון. רם עמנואל וידידו האישי משיקאגו, הנשיא אובמה, חיככו ידיים בסיפוק, כאשר ראש הממשלה דהר לאוניברסיטת בר-אילן, עם שובו ממקלחת קרה בבית הלבן, והודיע על שינוי של 180 מעלות בתפישת עולמו: הכרה ביהודה ושומרון כמולדת העם הפלסטיני. הם הבינו שהתפנית הופנמה, כאשר ראש הממשלה חזר על כך בנאום שנישא בעצרת האו”ם בניו יורק וכאשר הקפיא – מאז ראשית כהונתו – את הבנייה היהודית בירושלים המזרחית וביו”ש. לכן, הם מכים על הברזל בעודו חם. הם לוחצים להאצה של לוח הזמנים, להוצאת בקעת הירדן ממפת הביטחון של ישראל, לשחרור מסיבי של טרוריסטים פלסטינים, להימנעות מבנייה אפילו בשכונת גילה בירושלים ומנופפים באיום הערבויות – לחץ פסיכולוגי שקשה לממשו.
התקפלות ישראל בפני אובמה מהווה תופעה חריגה בזירה הפנים-אמריקאית והבינלאומית שאינה מאירה פניה לנשיא הטרי. צניחתו בסקרים היא החדה ביותר מאז 1975. מספר הולך וגדל של מחוקקים דמוקרטים מתרחקים ממנו מחשש לגורלם בבחירות המתקרבות, והאבטלה הגבוהה, הגרעון הקציבי הגבוה ביותר מאז 1945 והידרדרות המצב באפגניסטן ובעיראק הופכים במהירות ל”כרטיס הביקור” שלו. בסיס הכוח הליברלי מאוכזב מנכונות אובמה לסרס הצעות חוק כדי להביא לאישורן בקונגרס, למרות הרוב הדמוקרטי המסיבי. הרפובליקנים שואבים עידוד מכישלונותיו והגוש העצמאי (30% מציבור הבוחרים) שהעניק לו את הניצחון הסוחף ב-2008 מפנה לו עורף ב-2010. מאז כניסתו לבית הלבן, בינואר 2009, הוא סופג סטירות לחי מאיראן, רוסיה, סין, צפון קוריאה, ונצואלה, עיראק, אפגניסטן ופקיסטן ולהערות ציניות מצרפת ומערב אירופה. אבל, ירושלים פועלת כאילו היא עומדת בפני “בולדוזר” שאין לעמוד בפניו.
ב-1992 – בעיצומו של המאבק על הערבויות – אמר לי מנהיג הרוב בסנאט, ג’ורג’ מיטצ’ל: “האם ישראל אינה יודעת שארה”ב היא לא מונרכיה, שהנשיא אינו כל-יכול ושהקונגרס שקול בעוצמתו לנשיא?!” ב-2010 ממשלת ישראל עדין לא יודעת זאת. במקום למנף את מוקדי התמיכה הקריטיים בקונגרס – הקובעים את גורל מדיניות אובמה – היא רואה בקונגרס “שחקן משנה”. ירושלים נרתעת מאיומי רם עמנואל “להימנע מעקיפת הממשל דרך הקונגרס”. היא אינה מבינה שקבלת תכתיבו של רם עמנואל מהווה סטירת לחי לדמוקרטיה האמריקאית, לציבור האמריקאי ולנציגיו בקונגרס ופגיעה חמורה באינטרסים חיוניים של ישראל.
הראיון של מיטצ’ל, במלואו, מלמד על נחישות אובמה להכתיב לישראל נסיגה לקווי 1949/1967, כולל עקירת ההתיישבות היהודית בגולן וביו”ש, חלוקת ירושלים, פתיחת הדיון על שיבת פליטי 1948 וחילופי שטחים. זוהי גישה הנובעת מתפישת העולם של אובמה הרואה באו”ם מכשיר מרכזי לעיצוב יחסים בינלאומיים, השואף לאמץ דפוסי מדיניות אירופאים, הסבור שהפקידות הבכירה במחלקת המדינה היא “אורים ותומים”, המשוכנע שהמערב אשם בהתלקחות הטרור האנטי-מערבי והרואה בישראל חלק מן העולם המערבי המנצל ובערבים חלק מהעולם השלישי המנוצל.
מול האתגר של ממשל אובמה, על ממשלת ישראל לאמץ את דפוס ההתנהגות של כל ראשי הממשלה מבן גוריון ועד שמיר: קידום אינטרסים ישראלים על ידי הדיפת לחץ אמריקאי. כך עשה בן גוריון, כאשר הכריז על הקמת המדינה למרות לחץ ברוטאלי מוושינגטון וכאשר הקים את הכור הגרעיני בדימונה מול לחץ הנשיא קנדי. כך עשו לוי אשכול וגולדה מאיר, כאשר הקימו את רמות אשכול, רמות, נווה יעקב וגילה בתגובה ללחץ נשיאותי, כך פעל בגין כאשר הפציץ את הכור הגרעיני בעיראק על אף לחץ אמריקאי, אירופאי, בינלאומי ופנימי, ועוד. התנהגות המנהיגים הישראלים גרמה למתיחות קיצרת-טווח אך לשדרוג ארוך-טווח של מעמדנו האסטרטגי בוושינגטון ובמזרח התיכון.
ב-2010 יש לישראל מסה קריטית דמוגרפית, כלכלית, צבאית וטכנולוגית, ותשתית תמיכה בארה”ב, שלא עמדו לרשות מנהיגי 1992-1948. האם יש לממשלת ישראל ב-2010 את החזון, התבונה ועמוד השדרה כדי למנף את המסה הקריטית ולקדם אינטרסים חיוניים, תוך הדיפת לחצי ממשל אובמה?

הסכם השלום בין ישראל למצרים‎, Heskem HaShalom Bein Yisrael LeMitzrayim) was signed in Washington, DC on 26 March 1979, following the 1978 Camp David Accords. The main features of the treaty were the mutual recognition of each country by the other, the cessation of the state of war that had existed since the 1948 Arab-Israeli War, and the complete withdrawal by Israel of its armed forces and civilians from the rest of the Sinai Peninsula which Israel had captured during the Six-Day War in 1967. The agreement also provided for the free passage of Israeli ships through the Suez Canal and recognition of the Strait of Tiran, the Gulf of Aqaba and the Taba – Rafah straits as international waterways.(From Wikipedia, the free encyclopedia)

Yes, it over 30 years that Israel and Egypt are in a status of peace, is that the kind of peace  Anuhar Sahadad and Menachem Begin was hoping to see ? We call it a “cold peace“, is that good or bad for Israel or Egypt ?

At the time the peace accord was signed, I thought that Israel accomplished a 30 years old dream and by giving up so much we are going to see a Europe type of peace meaning open borders, open trade, using and developing natural sources, mass of tourism both ways and the most important more security for the people of Israel.

In actuality there is no tourism, only the Israelis are curios to see and visit the sites that the “Sons Of Israel” spent 400 years in slavery to the Egyptian kingdom “the Parauns” , to see the miracle of the pyramids and visit Egypt as a tourist and not as a warrior. Very little trade relation, not sharing any technologies that no doubt they might benefit from the Israelis development in all means of life. Israeli leader visited endless time Egypt meet with the Arab leaders but no one of them ever visited Israel. Terrorists was smuggling weapons, explosives, missiles and all kind of killing inventory. Israelis was killed in Sinai at Taba hotel in a terror attack that could be prevented if the Egyptian authorities would do some effort. The coral reefs that I used to scuba dive and was declared by Israel as a preserved area was demolished by the Arabs with a very efficient way of fishing… throwing Granads into the water and destroying the beauty of the Red Sea.

I can go on and on.. but Israel gained from this peace accord economically by reducing the need of the quantity of army and soldiers  along the border with Egypt, meaning no need to call solders in the reserve to active duty and let more Israelis at work, or at school.

President Mubarak is a strong leader and have a lot of influence on the Arab world and he understand very well the benefit living in peace but at the same time he is dealing with fundamentalist Muslim groups like the “the Muslim Brotherhood” that assassinated the previous president, Anuar Sadat, and he need to do an effort to satisfy them all, and at the same time to protect the peace treaty with Israel.

I have no doubt that Israel is using his strong personality, as a communicator with the other Arab countries, as a mediator to resolve issues with the PLO and the Hamas and he beleave as well as Israel that problems can be resolved by negotiation and not by power.

My fear is that, as happened before in Iran for example, at the Shah time, the democracy have been changed over night when Hachmadinajad took over the country when the  fundamentalist Muslims come in power.   Israel have to work very hard to build strong foundation in the relationship with Egypt and open more opportunities the rest of the Arab world. convince them that Israel is looking to live in peace with the neighbors and creat a new mideast.


הסיבה שסוריה רוצה גישה לכנרת לא ידועה לאובמה ולא לרב הפוליטיקאים בארץ ובעולם. כי אין לנו הסברה! אנא תקראו את המאמר ותעבירו לחברים.

 סיפור על גניבת מים – ד”ר גיא בכור

סוריה חווה אסון, קריסה, ושואה כלכלית, אין דרך אחרת לתאר את מה שהמשטר הסורי מתאמץ כל כך להסתיר. המדינה מתייבשת, ולא פחות מרבע מליון חקלאים נאלצו בשלוש השנים האחרונות לנטוש לנצח את האדמות שלהם, ולהגר לערים הגדולות. שם הם חיי באוהלים, נטושים לחלוטין על ידי המשטר והמדינה. הנתונים הללו התפרסמו במחקר מיוחד שנעשה על ידי האו”ם, ופורסמו באתר ערוץ אלערביה, לתדהמת הערבים והסורים. אילו שינויים דמוגרפיים גדולים, שינוי מראה פניה של המדינה כולה.

כרגיל בעולם הערבי, אין נתונים, ואין הבנה של המתרחש מתחת לאף, ולא במקרה.

נתחיל בכך שנהר הפרת האדיר, מקור המים העיקרי של סוריה בעבר, הולך ומתייבש. התורכים עוצרים את המים שלו בשטחם, בשורה של סכרים אדירים, כך שלסוריה ולאחר מכן לעיראק מגיע חלק הולך וקטן. בתוך כעשור נהר הפרת אמור להתייבש לגמרי, כאשר הוא עוזב את תורכיה. גם עכשיו הנהר מגיע לסוריה עם מים מזוהמים, ולכן הדגה שלו, מקור מחיה חשוב, הולכת ונכחדת. מליחות המים עלתה, ולעיתים קרובות הם כבר אינם ראויים לשתיה. חלק מן היובלים של נהר הפרת כבר אינם קיימים עוד, למשל נהר ח’אבור, שהתייבש לגמרי. הוא כיום נקיק חול יבש. דלתת נהר הפרת, מרכז האוכלוסיה הסורית, מתייבשת.

בשל בצורת שנמשכת כבר כמה שנים, נהר העאסי (“העקשן”” אורונטוס בלטינית), מקור מים חשוב נוסף במדינה, מתייבש, מימיו ממליחים ומזוהמים, והדגה בנהר מתה. אין דגים, אין פרנסה. כפרים שלמים שניזונו ממימיו מאות שנים, פשוט ננטשים. והבצורת נמשכה, גם השנה.

מי התהום במדינה ירדו לדרגת שפל, שכבר אי אפשר להשתמש עוד בלא פחות מ-420 אלף בארות פיראטיות, שנחפרו על ידי התושבים במהלך השנים. אם אין מים, אין גידולים חקלאיים, עוזבים את הכפר, ועוברים לעיר. כיוון שגם שם אין עבודה, המצוקה איומה, והלחץ הפוליטי עולה. מי שמרוויח מכך היא כמובן התנועה האסלאמית.

לכך נוספת בעיה עדתית: חלק גדול מן החקלאים הנוטשים את הכפרים, הם כורדים, מה שהופך את הבעיה לעדתית. הפליטים הכורדים מאשימים את הממשלה שאינה עושה דבר למענם. הם גרים באלפי אוהלים בצמוד לערים הגדולות, כבר כמה שנים, ואין להם מענה.

מתברר שבכל אשמה מפלגת הבעת’ השלטת, והגאווה הטיפשית שלה. כבר משנות הששים החליטה המפלגה להפוך את סוריה למדינה המייצאת תבואה. ראו בכך יעד אסטרטגי, וניצחון של המהפכה האגרארית הסורית. בשל כך אילצו את החקלאים לעבוד ממרעה, באדמה חצי-יבשה, לגידול תבואה. המשטר העלים עין מכריית 420 אלף בארות, ששאבו מים לצורך גידולי התבואה. כל כלכלן שהעיז לצאת נגד המדיניות הזו, הושלך לכלא. כלכלן סורי בכיר, שהעיז לבקר את המדיניות הזו, במדינה חצי יבשה, הושלך לשבע שנות מאסר בכלא, לא פחות. אבוי לצרה, השלטון גם כפה גידול כותנה, עוד זללן של מים.

עכשיו, עם הבצורת הנוראה, קוטפים את הפירות הבאושים, במדינה (בת 20 מליון נפש), שחצי מאזרחיה הם חקלאים. במקום 1.9 מליון טון תבואה, להם ציפו השנה, הצליחו החקלאים לספק רק 892 אלף טון, חורבן במונחים סוריים. משמעות הדבר: סוריה מייבאת היום את התבואה שלה מבחוץ, ואין לה כסף.  התל”ג לנפש צונח.

ככל שגבר היובש, שאבו החקלאים יותר, ומפלס מי התהום ירד עוד יותר.

על החקלאים ניחתה מכה נוספת: עצי הזית סובלים, ולכן השמן שלהם, אותו מייצאת סוריה מזה דורות לאירופה, הופך חמוץ יותר, איכותי פחות, ולא נדרש. היצוא של שמן הזית, מענפי היצוא החשובים ביותר, יורד מידי שנה.

החורבן רק מתגבר, שכן סוריה מיצתה את עתודות הנפט שגילתה, אין כסף לתשתית, להתפלה או לעזרה לרבע מליון אומללים, שהולכים ומתרבים.

 מה הלקחים מן החורבן הזה?

1. מפלגת הבעת’ השלטת עוד משנות הששים רצתה לכונן מהפכה חקלאית מפוארת, והמיטה אסון על המדינה. כל יום שהמפלגה הזו ומשפחת אלאסד שולטות במדינה, רק גדל החורבן.

2. עכשיו אתם מבינים שלסוריה אינטרס קיומי לשים יד על מי הכינרת, כדי לשאוב אותם, להשקיית השדות באזורי דמשק, חלב וחומס. כן כן, הכינרת המסכנה שלנו, שכבר היום המים שלה מגיעים לישראל כמובן, לירדן (אנו מספקים כמות קבועה כל שנה, מתוקף הסכמי השלום), ובעתיד לסוריה. אם סוריה תיגע בכינרת, השאיבה ממנה תהיה עצומה. כמו שהחריבה את הנהרות שלה, מי התהום ומה לא, כך תחריב סוריה גם את מקור המים הראשי שלנו. היא לוטשת אליו עיניים, למרות שבשום אופן אין היא מעוניינת בשלום עם ישראל.

3. למה זו בכלל בעיה שלנו? האם הנשיא אובמה, שרוצה שלום בין ישראל לסוריה, יודע בכלל על בעיית המים הסורית? האם ישראל צריכה לשלם את המחדלים והעליבות של מפלגת הבעת’ המדומיינת בסוריה? רק טיפש יסכים שיגנבו לו את המים שלו. האם אנחנו טיפשים?

4. ועכשיו, כאשר מבינים עד כמה עושקת תורכיה את סוריה, האם את תורכיה הייתם לוקחים כמתווכת בינינו לבין הסורים? הרי לתורכים אינטרס קיומי שהסורים יקבלו את הכנרת, זה מוריד לחץ מהם. בעבר כאשר הסורים רתחו שהתורכים עוצרים את מי הפרת, בניגוד למשפט הבינלאומי, גילו התורכים שהסורים עוצרים את מי נהר העאסי, שזורם מסוריה לתורכיה, הפוך. אם לכם מותר, קבעו התורכים, גם לנו מותר. אלא שהעסי הוא נחל זעיר ועלוב לעומת נהר הפרת האדיר. אך עבור התורכים זה הספיק: תקדים זה תקדים. הם יידעו לעשות שימוש נהדר בכינרת, תיקחו משם, יגידו לסורים במקרה של הסדר.

5הסורים מדברים על רמת הגולן והכבוד הסורי האבוד. למעשה, הם מדברים על משהו אחר לגמרי.  אוי ואבוי לישראלי שלא יידע את הנתונים האלה, אבוי לאמריקני שיתעלם מן המצוקה הקיומית הזו למשטר בדמשק.

 אם המים שם נעלמו, כך, הרי, עשוי לקרות גם עם המשטר עצמו.

לנו אסור לשכוח את הדברים הללו, אפילו לא לשנייה.

מיהו מהגר

חברי הכנסת זחאלקה וטיבי חוזרים שוב ושוב על הטענה כי היהודים מהגרים בארץ ישראל. אסף וול מזכיר להם כמה עובדות
אסף וול
צפיתי השבוע בראיון שהעניק ח”כ זחאלקה לדן מרגלית בתוכנית “ערב חדש”. זחאלקה, בעודו מפליג בסיפוריו, טען לגבי אהוד ברק כי “הוא שומע מוזיקה קלאסית והוא רצח ילדים, 1400 ילדים…” . סוגיית המוזיקה הקלאסית הטרידה במיוחד את זחאלקה והוא חזר עליה מספר פעמים.
אך לא לחידת הסימפוניות להן האזין ברק ברצוני להידרש, גם לא לשאלה המקצועית האם היה ראוי לדן מרגלית להגרר לעימות קולני (שבדיעבד התגלה כנכס הסברתי ראשון במעלה). קצת לפני שיצא, קרא זחאלקה לעבר מרגלית: “מהגר”. קריאה זו מצטרפת להתבטאותו של ח”כ הד”ר אחמד טיבי, כי היהודים הם “מהגרים, חלקם פשיסטים”.
ראוי לציין כי זחאלקה וטיבי אוחזים שניהם בתואר ד”ר. יהיו תחומי התמחותם אשר יהיו, היסטוריה של ארץ ישראל ודאי אינה אחד מהם. שני אנשים אינטיליגנטים שכאלו, אינם יודעים היסטוריה בסיסית של ארץ מושבם. הרי כפר קרע, מקום מגוריו של ד”ר זחאלקה נוסד רק במאה ה-18 תחת כנפי הכיבוש הערבי של ארץ ישראל. לטייבה, ממנה מגיע ד”ר טיבי, הגיעו הערבים רק במאה ה-17 מסעודיה וממצרים ויעידו על כך תושביה ששם משפחתם “מצארוה”.
האם הם באמת מאמינים כי ה”פלסטינים” שאיש לא שמע את שמם עד המאה ה-20, באמת צמחו מן האדמה? אלו שאפילו לבטא את שמם לכאורה אינם מסוגלים, היות ויש בה פּ’ דגושה? אין הם יודעים כי מתחת לכפרים הערביים בגליל נמצאים בתי כנסת מתקופת בית שני? שבסוף המאה ה-19 היו בשטחי ארץ ישראל רק כ-140.000 לא יהודים, (כרבע מהם מהגרים של השנים האחרונות. ראה: ג’ פיטרס, מאז ומקדם). והנה מספרם בשנת 1948 עומד על למעלה מפי 10, כמעט רק בשל הגירת ערבים לארץ ישראל.
“זה שייח מוניס פה”, צעק זחאלקה לפני שעזב את האולפן בתל אביב והוציא את המרצע מהשק. מסתבר שהתיאבון של זחאלקה ושל שולחיו אינו מצטמצם רק ל”שטחים”. אבל הכפר “שיח מוניס” עליו יושבת כיום אוניברסיטת ת”א הוקם רק במאה ה-19, בעת כיבושה של ארץ ישראל בידי איברהים פאשה. אירוע זה התרחש כ-2500 שנה לאחר שנכתבה כתובת השילוח בירושלים, באותה העברית בה נכתבות מילים אלו.
הנה כי כן, אגדות ה”מהגרים” מופרכות אפילו ביחס לאגדות האחים גרים. מדוע אם כך משקרים חברי כנסת ערבים במצח נחושה אל מול המצלמות? האין הם חוששים כי יוקעו לעיני כל?
לא, הם אינם חוששים. הכזבים, הסילוף והשקר הם אבני יסוד מרכזיים בדיאלקטיקה הערבית. ראשית, משום שהנציגים הערבים קונים באמצעותם פחד ושנאה. המשך ליבוי הקונפליקט מהווה אינטרס חיוני מאוד עבורם. הלא הסיכסוך משמר את מעמדם כח”כים והופך אותם לפופולריים בקרב שולחיהם.
בנוסף, ברור להם כי רובם המכריע של היהודים לא יוכלו להשיב לטענת ה”מהגרים”. לא משום שהיא ניצחת. אלא מפני שהללו מתעניינים באייפונים ובסדרות ריאליטי ואין להם עוד שום עניין בתולדות עם או ארץ ישראל. עם ישראל רוצה ללמוד מנהל עסקים ולא היסטוריה או מקרא. על כך “בונים” סוחרי הכזבים של התעמולה הערבית ובצדק.
אם כך, כמה מילות סיום לח”כ זחאלקה. אנא קרא את דבריו של פרעה מרנפתח, זה המציין את הימצאותם של ישראלים בארץ כנען לפני כ-3225 שנה. מכך תוכל להסיק כי מבחינה היסטורית, אתה אורח פה. אין לי בעיה שתשאר ואני עומד על כך שבניגוד ליהודים במדינות ערב, תזכה לשוויון זכויות. אבל קצת רספקט לוותיקים. אתה הרי פסיק קטן בהיסטוריה עברית רצופה בארץ ישראל. לכן, עם כל הכבוד שאין לי למחרחרי מדון כמוך, כדאי שתזכור עניין חשוב. שדמויות היסטוריות כדוד המלך, יהודה המכבי ואפילו בר כוכבא, היו כאן בעלי הבית כשאברהים פשה עוד לא היה אפילו בשא”ש. אז אל תנסה להאכיל אותי לוקשים, זחאלקה. אני אולי מהגר, אבל לא מפגר.